law4all.co.il פורטל עורכי הדין
 
שם:
דוא"ל:
טלפון נייד:
אזור מגורים:
תחום:
פרטי הפניה:
שלח
מלל: קטגוריה
חפש באתר
כניסה לרשומים
שם משתמש:
סיסמה:
שכחת סיסמא?
תחום התמחות:
אזור:
חפש בפורטל עורכי הדין
פנה חינם אל עורך הדין
שם:
טלפון נייד:
מייל:
אזור:
תחום:
פרטי הפניה:
 
 
חיפוש פסק דין חפש פסקי דין לפי שם עורך הדין
חזור
בתאריך: 22.07.2007

1. דוד בלס,2. איזבל בלס,עו"ד יעקב מ. בויאר הנאמן,כונס הנכסים הרשמי - נגד - דבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ,בנק לאומי למשכנתאות בע"מ,עו"ד אליצור פלד,ר.נ.י פרעם אחזקות בע"מ

בש"א (תל-אביב-יפו) 11887/03
פש"ר (תל-אביב-יפו) 1166/00
1. דוד בלס
2. איזבל בלס
עו"ד יעקב מ. בויאר הנאמן
כונס הנכסים הרשמי
נ ג ד
דבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ
בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
עו"ד אליצור פלד
ר.נ.י פרעם אחזקות בע"מ
בית משפט מחוזי תל-אביב-יפו
[22.07.2007]
כב' השופטת ד. קרת-מאיר
פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם-1980
החלטה
1. הבקשה למתן הוראות:
הבקשה שבפני הינה בקשת הנאמן על נכסי החייבים (להלן: "הנאמן"), להורות כי דירת מגורי החייבים, דוד בלס ואיזבל בלס, בשדרות חן 32 בתל-אביב (להלן: "הדירה"), היא למעשה נכס של פושטי הרגל המוקנית לנאמן.
הנאמן טען כי מכירת הדירה לדבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ (להלן: "דבל"), היא עסקה למראית עין, בלתי חוקית אשר מטרתה היתה הברחת נכסים.
שמה הקודם של דבל היה ד.בל רהיטים בע"מ (להלן: "ד.בל רהיטים"). הנאמן ציין כי החייב היה פעיל בחברה זו.
הנאמן טען כי ההליך של בקשה למתן הוראות כולל בירור שאלה של הברחת נכסים, שהינה שאלה הכרוכה באופן מהותי בהליכי פשיטת רגל.
סמכותו של נאמן בפשיטת רגל היא לבקש הוראות לגבי כל ענין המתעורר אגב פשיטת רגל, כפי שקבוע בסעיף 148 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").
הנאמן טען כי הבירור העובדתי הנדרש הוא מצומצם, וניתן להעשות ללא קושי באמצעות תצהירים וחקירות מצהירים.
במקרה הנוכחי בוצעו חקירות נרחבות על ידי הנאמן והכנ"ר, וחלק מהתשתית הראייתית מצויה כבר בפני בימ"ש.
הנאמן ציין כי ביום 19.12.02 הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, שיורה על איסור עשיית כל דיספוזיציות בדירה וביהמ"ש נענה לבקשה זו.
לפי האמור בבקשתו של הנאמן נחקרו צדדי ג' קשורים:
מר משה בלס, אחיו של החייב, שהוא לטענתו בעל 24% ממניות דבל המוחזקות בנאמנות על ידי המשיב 6, עו"ד אליצור פלד (להלן: "עו"ד פלד"), נחקר בבימ"ש במסגרת בש"א 47811/03; קלוד לוי, מי שרשום ברשם החברות כמנהל בחברת דבל (להלן: "לוי") נחקר בבימ"ש במסגרת בש"א 22657/02; עו"ד פלד, בעל המניות הרשום של דבל, וכונס נכסים על זכויות החייבת בדירה מטעם המשיבה 7, ר.נ.י. פרעם אחזקות בע"מ (להלן: "פרעם") נחקר במשרדי הכנ"ר.
כמו כן נחקר בבימ"ש מר נח שטרן (להלן: "שטרן"), אשר רשום ברשם החברות כמנהל בדבל, ולטענתו הוא גם בעל 31% ממניות דבל המוחזקות בנאמנות על ידי עו"ד פלד.
הנאמן ציין כי החייבת היא בעלת זכות חכירה הרשומה על כל הדירה מאז שנת 1985.
ביום 7.9.93 נרשמה על הדירה משכנתא לטובת בנק למסחר בע"מ ללא הגבלה בסכום (להלן: "הבנק למסחר").
ביום 20.4.97 הגיש הבנק למסחר בקשה למימוש משכנתא וביום 29.9.97 מונה ב"כ הבנק למסחר, עו"ד גאון, ככונס נכסים למימוש המשכנתא.
לדברי הנאמן, נוצר במרץ 99' קשר עסקי בין פרעם לחייבים באמצעות עו"ד פלד בעניינים שונים.
החייבת, פרעם והבנק למסחר הסכימו, בעזרתו של עו"ד פלד, בהסכם מיום 21.6.99 כי פרעם תשלם עבור החייבים לבנק למסחר תשלום מוסכם לפרעון החובות, וזאת כנגד העברת המשכנתא מבנק למסחר לטובת פרעם.
ביום 12.10.99 נרשמה לטובת פרעם משכנתא מדרגה ראשונה על הדירה ללא הגבלה בסכום. באותו מועד בוטלה המשכנתא לטובת הבנק למסחר.
פרעם טענה כי הוסכם בינה לחייבים על מתן הלוואות נוספות לחייבים, כאשר המשכנתא על הדירה נועדה לשמש כבטוחה גם להלוואות אלה.
ההלוואות הנוספות קשורות, לטענת הנאמן, לעסקאות שטיבן טרם התברר בקשר עם מלון ויה-מאריס בבת-ים (להלן: "המלון" או "מלון ויה-מאריס").
ביום 8.9.99 נכנסה פרעם בנעלי הזוכה בתיק ההוצל"פ אשר נפתח על ידי הבנק למסחר, ועו"ד פלד מונה ככונס נכסים על הדירה במקום עו"ד גאון.
כמו כן, נרשמה הערה בדבר מינוי עו"ד פלד ככונס נכסים בתיק ההוצל"פ וההערה בדבר מינוי עו"ד גאון נמחקה.
ביום 20.2.00 הוגשו לבימ"ש מחוזי בקשות נושה, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "בל"ל"), למתן צווי כינוס נכסים כנגד החייבים, כאשר מעשי פשיטת הרגל אשר יוחסו להם, הם אי מילוי אחר דרישות שבהתראות פשיטות רגל אשר הומצאו לחייבים ביום 14.1.00.
כנגד החייבים ניתנו צווי כינוס - כנגד החייב ניתן צו כינוס ביום 12.2.01 וכנגד החייבת ניתן צו כינוס ביום 10.7.01. ביום 14.5.02 הוכרזו החייבים כפושטי רגל ומונה להם נאמן.
לדברי פרעם לא נפרעו ההלוואות שנתנה לחייבים. ביוני 2000 פנתה פרעם בדרישה לעו"ד פלד לממש את המשכנתא הרשומה על הדירה לטובתה.
הנאמן טען כי במועד זה ידעו כל הגורמים המעורבים על תחילתם של הליכי פשיטת הרגל כנגד החייבים בינואר 2000.
הנאמן ציין פעולות שונות אשר בוצעו על ידי עו"ד פלד בין השנים 2000-2002 בתפקידו ככונס נכסים למימוש הדירה: -
עו"ד פלד פירסם מודעות בדבר מכירת הדירה וביקש צו לפינוי הדירה.
עו"ד פלד קיבל חוו"ד שמאי על פיה שווי הדירה הוא בסך 540,000 דולר.
לאחר שקיבל הצעה במחיר נמוך, פנה עו"ד פלד לגורמים נוספים לשם קבלת הצעות, ובין היתר לעופר פרעם, מנהל פרעם ולדבל שהוא מחזיק במניותיה כנאמן. במועד זה בעל מניותיה הרשום של דבל הוא עו"ד פלד.
דבל הציעה לרכוש את הדירה במחיר של 560,000 דולר.
ביום 11.3.02 נחתם הסכם מכר בין עו"ד פלד לדבל באמצעות מנהלה לוי ובשליטת בעל המניות הרשום עו"ד פלד, לרכישת הדירה בסך של 560,000 דולר.
ביום 12.3.02 ביקש עו"ד פלד, ככונס נכסים של הדירה, את אישור יו"ר ההוצל"פ למכירה. אולם, עו"ד פלד לא ציין את העובדה כי הוא מחזיק במניות דבל, לטענתו, בנאמנות עבור צדדי ג'.
עו"ד פלד גם הצהיר כי החייבת הסכימה למכירה.
הנאמן טען כי החייבת לא היתה מוסמכת באותו מועד, לאחר שכבר ניתן כנגדה צו כינוס נכסים ביום 10.7.01, לתת את הסכמתה למכירה ללא הסכמת הנאמן.
ביום 25.3.02 נרשמה הערת אזהרה לטובת דבל ולטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, המשיב 5 בבקשה (להלן: "בלמ"ש").
באשר לתמורה עבור מכירת הדירה, נטען כי דבל שילמה לקופת הכינוס (כינוס הנכסים על ידי עו"ד פלד - ד.ק.) סכום של כ- 900,000 ₪, אולם לא הובאה ראיה לתשלום זה.
בלמ"ש העמיד לדבל הלוואה למימון חלק מתמורת רכישת הדירה, ונתן שתי הלוואות דולריות בסכום כולל של 367,200 דולר.
הנאמן טען כי בלמ"ש ידע אודות מקורותיה של דבל, אודות החייבת ואודות הדירה וסיפורה של המשכנתא.
הסכומים שהתקבלו מבלמ"ש הוחזרו במהלך הדיון לבלמ"ש, והוא נמחק כמשיב מבקשתו של הנאמן.
פרעם טענה כי היא לא קיבלה את התמורה ממכירת הדירה - לא שולם לה סכום המשכנתא שהתקבל מבלמ"ש ואף לא שולם לה מלוא הסכום על ידי דבל למעט הסכום של 50,000 ₪.
ביום 1.9.02 הגיש עו"ד פלד ליו"ר ההוצל"פ דו"ח סופי, וביקש צו פורמלי לרישום הזכויות בדירה על שם דבל.
הדירה נרשמה על שם דבל, מבלי שיו"ר ההוצל"פ ידע על הליכי הפש"ר המתנהלים כנגד החייבים.
החייבים המשיכו להתגורר בדירה וממשיכים להתגורר בה עד היום.
לטענתם, הושכרה להם הדירה ומשה בלס, אחיו של החייב, משלם שכר דירה לחברת דבל.
לדברי הנאמן בבקשה, לא הוצגה לטענה זו כל ראיה כגון הסכם שכירות או מסמך אחר.
הנאמן טען כי ממכלול חומר הראיות הנמצא בפני בימ"ש, עולה כי דבל מנהליה ובעלי מניותיה הנטענים, הם אנשי קש של החייבים או מי מהם והסכם המכר למכירת הדירה נעשה למראית עין בתרמית ובקנוניה, כאשר המטרה האמיתית היתה להבריח את הדירה מפני נושי החייבים ולהותירה בידי החייבים.
הנאמן הפנה לחומר הראיות ממנו עולה לדבריו המסקנה לעיל.
בפתח הפניה זו ציין הנאמן כי החייבת טוענת לחדלות הבנה וידע כלשהו, ולדבריה היא חותמת גומי לרצון בעלה שהוא חייב ערמומי, איש עסקים מנוסה, מומחה בסיחור ומימוש בנדל"ן וניירות ערך אשר נוהג, לדברי הנאמן, לנהל את עסקיו במעגלים אין סופיים באמצעות אנשי קש מטעמו.
הנאמן אף ציין כי דבל לא שילמה תמורה עבור הדירה, מלבד כספי המשכנתא של בלמ"ש אשר נותרו בידי עו"ד פלד, והחייבים אף אינם משלמים דמי שכירות.
מדובר בדירה יוקרתית באזור יוקרתי, לגביה פרסם כונס הנכסים מכרז בתנאי סף בלתי הגיוני, על פיו הצעות מתחת ל- 750,000 דולר לא תתקבלנה. רוכשת הדירה היא חברה שמניותיה רשומות על שם כונס הנכסים של הדירה, שאין לה מקורות כספיים, והיא זו שזוכה ולא משלמת ומנהלת הליכים משפטיים בענין של רכש דירה סמוכה לאותו בנין בו מצויה הדירה, ברח' לטריס.
הנאמן הפנה לראיות התומכות לדבריו במסקנתו כי החייב פעיל במסגרת דבל והוא למעשה הרוח החיה מאחריה: כך, בדו"ח על חובות ונכסים מיום 4.8.02 שהגישו החייבים, דיווחו החייבים על העברת מניות בדבל בסוף שנת 99' לבן אחיו של החייב - יניב בלס (להלן: "יניב") - בנו של משה בלס.
בשנת 2001 מופיעה עדיין החייבת כבעלת מניות בדבל.
בחקירה ראשונית בפני הכנ"ר הצהיר החייב כי הוא הפסיק את פעילותו בדבל בסוף שנת 99', והעביר כאמור את זכויותיו בחברה ליניב, וכי גם יניב הפסיק את פעילותו בחברה כשנתיים לפני מועד החקירה מיום 1.12.02.
אולם, בניגוד להצהרות אלה, הגיש החייב במסגרת תובענה שהוגשה על ידי דבל, תצהיר מטעמה ביום 16.5.01, בו נאמר כי הוא מנהל את ענייני ד. בל רהיטים.
בחקירתו בפני הכנ"ר טען החייב כי לאחר שהעביר את זכויותיו בד. בל רהיטים, התחייב להמשיך ולטפל בעניין משפטי שנפתח בשנת 99'. אולם, התביעה לעיל הוגשה כאמור בשנת 2000.
הנאמן אף הפנה להחלטת כב' השופט מור במסגרת חקירתו של החייב בפניו בתביעה לעיל, בה נאמר כי החייב היה כנראה הרוח החיה מאחורי פעילות החברה.
עוד נטען כי בעלי המניות הנטענים של דבל מאשרים כי יש לחייב מעורבות בחברה, כפי שעולה מחקירתו של מר שלמה דובין (להלן: "דובין"), שהוא לטענתו בעל 45% ממניות דבל המוחזקות ע"י עו"ד פלד, בפני הנאמן ומחקירתו של משה בלס בביהמ"ש.
הנאמן טען כי גם בחקירותיו של החייב עצמו, הוא הודה כי יש לו קשרים עם חברת דבל וגילה בקיאות מופלאה בעסקיה.
ב"כ החייבים, עו"ד לילך כהן משמשת גם כעו"ד של דבל.
עוד טען הנאמן כי בחקירתו בדבר נכס נוסף של דבל - דירה ברח' לטריס בת"א - הסתבר כי החייב שלח פועלים מטעמו לשפץ את הדירה שרכשה דבל עבורו.
הנאמן טען גם כי הסכמת החייבת להליכי המכר בהוצל"פ, הינם ראיה נוספת לידו המכוונת של החייב ולכך כי ההסכמה למכירה הינה למעשה הסכמה שלו.
בעלי המניות הנטענים של דבל אינם אלא אנשי קש עושי דבריו של החייב ופועלים עבורו, כפי שעולה מחקירתם בביהמ"ש ובמשרדי הכנ"ר.
עוד טען הנאמן כי בעליה הנטענים של דבל, הטוענים להיות בעלי מניותיה, לא השקיעו בה כספים ומי שהשקיע למעשה כספים בחברה הוא החייב.
כמו כן הפנה הנאמן לסתירות בעדויות מנהלי ובעלי המניות הנטענים של דבל, באשר להעברת הבעלות מהחייבים לדובין שטרן ומשה בלס; בעניין החזקת המניות בנאמנות אצל עו"ד פלד ובשאלת המנהל בפועל של החברה ומעורבותו של יניב.
לדברי הנאמן, אין כל ספק שלדבל אין ענין ברכישת הדירה, והיא נרכשה אך ורק כדי לאפשר לחייבים להמשיך ולהתגורר בה.
אין גם כל הגיון בחתימת הסכם הרכישה של הדירה באמצעות לוי, אשר טוען שהוא כלל לא קשור לדבל ואין לו מושג לגבי הדירה.
מעובדות אלה עולה, לדברי הנאמן, המסקנה כי הסכם המכר של הדירה הינו כאמור הסכם למראית עין בלבד, שמטרתו להותיר את הדירה בידי החייבים.
עוד טען הנאמן כי עו"ד פלד ודבל פעלו בתיק ההוצל"פ לטובת החייבים בלבד ולא לטובת הזוכה.
בהקשר זה מנה הנאמן פעולות שונות אשר בוצעו על ידי עו"ד פלד שיש בהן לתמוך בקביעה זו.
כמו כן נאמר כי הליכי המכר של הדירה נעשו בניגוד לכללי פשיטת הרגל, מבלי ליידע את בימ"ש של פש"ר ומבלי ליידע את הנאמן אודות מכירת הדירה.
מדובר לכן בנכס של החייבים המוקנה לנאמן לטובת כלל הנושים.
הנאמן הפנה להוראות סעיף 42 לפקודה ולהוראות סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") בדבר חוזה למראית עין, ולהוראות סעיף 30 לחוק החוזים על פיו יש לקבוע כי המכר בטל, שכן העסקה נעשתה לצורך הברחת נכסים.
הנאמן טען עוד כי יש לבטל את העסקה בגין הקנוניה לכאורה בהליכי המכירה בהוצל"פ, וגם מהטעם שהליכי המימוש נעשו מבלי שהתקבל אישור של בימ"ש של פש"ר.
הנאמן ציין כי הוא עמד בנטל הראיה המוטל עליו ונטל ההוכחה עבר לכתפי המשיבים.
הנאמן טען בסיכום כי אותות המרמה מהבהבים בעוצמה מרובה, והמסקנה הברורה היא כי מכירת הדירה לדבל נעשתה מתוך כוונה ברורה להבריח את הדירה מהנושים, כאשר דבל היא חברת קש ומנהליה הם אנשי קש של החייבים.
2. תגובות המשיבים:
א. תגובת החייבת:
יש לציין כי החייב עצמו לא הגיש תגובה לבקשה.
בתגובת החייבת נאמר כי היא נקלעה להליכי פשיטת רגל על לא עוול בכפה, מבלי שניהלה מעולם עסקים כלשהם בישראל, כאשר כל החובות המיוחסים לה נובעים מעסקי בעלה, החייב.
לחייבת אין ידיעה אישית על עסקי בעלה ואין היא מכירה את הנושים או את באי כוחם.
הדירה נשוא הבקשה משמשת דירת מגורים של החייבת מזה שנים רבות.
החייבת לא ויתרה על זכויות המגורים שלה ולדבריה "לא חלמה לוותר" על זכויותיה כדיירת מוגנת בדירה.
כאשר חתמה החייבת על מסמכים בקשר לדירה, נעשה הדבר לבקשת בעלה ובהבטחה ברורה כי בכל מקרה תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה.
החייבת טענה כי לה עצמה אין כל זיקה לדבל.
נודע לחייבת בדיעבד כי כאשר נוסדה דבל בשנת 99', כשנתיים לפני שניתן צו כינוס בעניינה, נרשמה על שמה מניה אחת בדבל.
לבקשת החייב, הועברה מניה זו עוד בשנת 99' ליניב.
החייבת ובעלה היו רשומים כבעלי זכויות חכירה לדורות בדירה משנת 80'.
מאז שנת 85', לאחר שהזכויות שהיו רשומות על שם החייב הועברו על שמה, רשומה החייבת כבעלת הזכויות בדירה בשלמות.
מאחורי רכישת הזכויות של החייבת בדירה ורישומה כבעלים בלעדי, עומדת משפחתה של החייבת בלונדון - אמה גב' גרוסמן ז"ל ואחותה גב' קופר.
בעת שהועברה הדירה על שם החייבת בשלמות בפברואר 85', נרשמה במקביל משכנתא ראשונה לזכות אמה ואחותה של החייבת.
בשנת 93' הומרה משכנתא זו במשכנתא לזכות הבנק למסחר, אשר היתה בתוקף עד שנת 99'.
בגין הלוואות שהעמידה פרעם לחייב, הוגשה בקשה להחלפת זוכה בתיק ההוצל"פ, אשר נפתח כאמור ע"י הבנק למסחר לשם מימוש המשכנתא.
ביום 29.6.00, כשנה לפני מתן צו הכינוס של החייבת, נחתם הסכם עם פרעם עליו חתמה גם החייבת, שכלל בין היתר את מכירת הדירה לשם פרעון חובות החייב לפרעם, שהיתה בעלת משכנתא על הדירה.
לחייבת הובטח כי כל מכירה של הדירה כפופה לזכות המגורים שלה. בכפוף להבטחה זו הסכימה החייבת לצרף את חתימתה להסכם.
החייבת ציינה כי כל ההליכים לרישום ומימוש המשכנתא לזכות פרעם, טופלו והושלמו לפני מתן צו כינוס כנגדה ביום 10.7.01.
הליכי המכר של הדירה לדבל ע"י עו"ד פלד, הושלמו לפני מתן צו פשיטת רגל ומינוי נאמן לחייבת ביום 14.5.02.
מדובר בפעולות סבירות של נושה מובטח אשר רשאי לממש את הערובה שבידו.
לא היתה לכן כל מניעה לנקוט בהליכי מימוש המשכנתא על הדירה, למרות צו הכינוס שניתן וחרף צו פשיטת הרגל אשר ניתן בשלב מאוחר יותר.
אין לדברי החייבת עילה לבטל את הסכם המכר עליו חתם עו"ד פלד.
עוד נטען על ידי החייבת, כי הנאמן מושתק מלטעון כי הדירה כלולה במסת הרכוש של החייבת, שכן לנאמן ידוע עוד משנת 86' שהדירה מהווה רכוש פרטי של החייבת.
בכל מקרה, יש לתת תוקף לעובדה שמדובר בדירת מגורים של החייבת ובעלה, וכי החייבת נהנית מהגנת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, ולא ניתן לפנותה מהדירה.
עוד נטען כי ההליך הדיוני שבו נקט הנאמן אינו הליך ראוי.
החייבת גם טענה כי לא הסכימה ולא הסמיכה איש להסכים במקומה למכירת הדירה לדבל או לדרישת פינויה מהדירה.
החייבת התייחסה גם לטענות הקנוניה אשר הועלו כנגד החייב.
לדבריה, הקשר והזיקה קודמים בין החייב לבין דבל לא הוכחשו, אולם אין להסיק מכך כי גם כיום שולט החייב בדבל וכי מדובר בחברת קש.
ב. תגובת דבל:
דבל חזרה על העובדות אשר צוינו על ידי הנאמן באשר לבעלותה של החייבת בדירה, ולענין החלפת הזוכה וכונס הנכסים בתיק ההוצל"פ שנפתח על ידי הבנק למסחר, כאשר פרעם נכנסה בנעלי הזוכה ועו"ד פלד ככונס נכסים במקום עו"ד גאון.
דבל הדגישה כי פעולה זו בוצעה זמן רב לפני מתן צו הכינוס לנכסי החייבת והכרזתה כפושטת רגל.
בשנת 2000 ביקשה כאמור פרעם לפעול למימוש המשכנתא הרשומה על הדירה, ועד למועד זה אין בכל מקרה כל פסול בהליכים.
עו"ד פלד מכר במסגרת הליכי ההוצל"פ את הדירה לדבל תמורת 560,000 דולר ביום 11.3.02, כאשר למימון העסקה קיבלה דבל הלוואה מובטחת במשכנתא מבלמ"ש.
מכאן עולה, לטענת דבל, כי הליכי מימוש המשכנתא החלו כ- 4 עד 5 שנים לפני שניתן צו הכינוס והחלו הליכי פשיטת הרגל.
לטענת דבל, צו כינוס בהליכי פשיטת רגל אינו גורע מכוחו של נושה מובטח, פרעם במקרה הנוכחי, לממש את המשכנתא וזאת לפי סעיף 20(ב) לפקודה.
החייבת "איבדה", לטענת דבל, את הדירה עוד בשנת 97' כאשר החלו הליכי המימוש על ידי הבנק למסחר.
דבל טענה כי לא היתה כל חובה למתן הודעה לנאמן על ההליכים.
הנאמן אף לא רשם הערת אזהרה בדבר מתן צו הכינוס עד דצמ' 2002, לאחר שהשתכללה עסקת המכר והועמדה ההלוואה על ידי בלמ"ש.
מכיוון שהליכי מימוש המשכנתא החלו כדין והתנהלו שנים לפני הליכי פשיטת הרגל, אין גם מקום לטענת הנאמן בדבר הברחת נכסים על פי סעיף 216(5) לפקודה.
אין גם כל פגם במחיר שבו נמכרה הדירה.
עוד נטען כי קביעה על פיה הדירה שייכת לחייבת, תגרור בעקבותיה הגנת בית מגורים עפ"י הוראות סעיף 86(א) לפקודת פשיטת הרגל, מכוחו היא זכאית לדיור חלופי או לתשלום פיצויים.
ביטול ההסכם אין בו כדי לבטל את המשכנתא לטובת פרעם, ואף אינו מבטל את זכויות בלמ"ש אשר הלוותה לדבל כ- 70% ממחיר הדירה.
דבל התנגדה גם להשארת צו המניעה הזמני על כנו.
תגובת דבל נתמכה בתצהירם של שטרן, של משה בלס ודובין.
תצהירו של שטרן חזר במדויק על האמור בתגובה.
בתצהירו של משה בלס נאמר כי הוא איש עסקים למעלה מ- 20 שנה ובבעלותו נכסי מקרקעין שהוא עוסק בניהולם.
בין היתר, נאמר על ידי משה בלס כי הוא בעלים של 24% ממניות דבל, למרות שאינו רשום ברשם החברות כבעל המניות.
הוא היה בעבר שותף עם אחיו החייב ויעקב בלס בעסקים שונים, בין היתר גם בחברת דוד בלס ניירות ערך והשקעות בע"מ (להלן: "בלס ניירות ערך"), אשר נסגרה עקב צו כינוס הנכסים בתחילת 2001.
מאז לא היו לו עסקים עם החייב בשל מצבו הכלכלי, אולם הוא נעזר בו ביעוץ לאור נסיונו וידיעותיו של החייב בפיננסים ונדל"ן.
לדבריו, הוא מכיר את שותפיו בדבל דובין ושטרן מזה שנים רבות.
לדובין מכר בעבר דירה ומקום עסקו של שטרן בדרום ת"א סמוך אליו.
נודע לו משלמה דובין כי שלמה דובין, או חברה בבעלותו, דובין אלקטרו מכני בע"מ (להלן: "דובין" או "חברת דובין"), התקשרו בהסכם לרכישת מלון ויה-מאריס מאת עו"ד טולדנו, אשר מונה ככונס נכסים מטעם בל"ל, למימוש משכנתא אשר רשמה לטובתו חברת ש.ע.ר להשקעות בע"מ (להלן: "ש.ע.ר") על המלון אשר בבעלותה.
נודע למשה בלס מדובין כי הוא חתם על הסכם לרכישת המלון בתמורה למליון דולר + מע"מ, וכי כבר שילם 200,000 דולר לעו"ד טולדנו ככונס נכסים של המלון.
משה בלס הציע לדובין לסייע לו בענין גיוס מימון למלון אם יצרף אותו כשותף לעסקה. לאור זאת, שוחח עם שטרן וכל אחד מהם שילם לדובין 25,000 דולר, על מנת שימשיך וישלם לעו"ד טולדנו בגין רכישת המלון.
בשלב זה, הפתרון שנמצא להשלמת העסקה בקשר למלון ויה-מאריס היה בדרך של פרעון החוב המובטח לבל"ל, במקום המשך ביצוע הסכם הרכישה של המלון עצמו.
לכן, בהסכם שנחתם ביום 5.9.99 בין עו"ד טולדנו לבין פרעם, הומרה המשכנתא שהיתה רשומה לטובת בל"ל לטובת פרעם ובנק אוצר החייל, כאשר פרעם שילמה לכונס הנכסים עו"ד טולדנו סך של 1.7 מליון ₪.
בכך, לאחר התשלום של 300,000 דולר על ידי חברת דובין ותשלום של 400,000 דולר על ידי פרעם, סולק החוב של ש.ע.ר לבל"ל. הנכס נותר בבעלות ש.ע.ר כשהוא ממושכן לטובת פרעם, וכן לטובת בנק אוצר החייל אשר הלווה כסף לפרעם למימון התשלום.
עם השלמת העסקה כמפורט לעיל, רכשה בלס ניירות ערך את כל מניות ש.ע.ר מבעליה עפ"י הסכם מיום 7.8.99.
ביום 28.12.99 העבירה בלס ניירות ערך את כל זכויותיה וחובותיה לדבל.
בדרך זו רכשה בלס ניירות ערך את הבעלות במלון מש.ע.ר ובעקבות העברת הזכויות לדבל - הפכה דבל להיות בעלת המלון בכפוף למשכנתאות לעיל.
ביום 2.1.00 נחתם הסכם בין משה בלס לבין חברת דובין ודובין עצמו, שטרן, יניב ודבל בשמה הקודם ד.בל רהיטים בע"מ. מאחר ודובין, שטרן ומשה בלס השקיעו כספים, כל אחד מהם נעשה לבעלים של חלק ממניות דבל כפי שפורט בהסכם אשר צורף לתצהיר כנספח ד'.
בפועל לא נרשמו המניות על שם משה בלס ולא על שם דובין ושטרן.
דובין הציע, לאור דרישת פרעם, כי כל המניות של דבל ושל ש.ע.ר יוחזקו בנאמנות ע"י עו"ד עד לפרעון החוב, וכי הנאמן יהיה עו"ד פלד ומשה בלס הסכים לכך.
משה בלס תאר עסקה נוספת בקשר לנכס אחר בבת-ים.
בסופו של דבר טען משה בלס כי אין כל מקום לטענת הנאמן על פיה משמשת דבל חברת קש של דוד בלס, וכי הוא שטרן ודובין, שהם בעלי המניות בדבל, גם כן אנשי קש של החייב.
מדובר לדבריו בהשקעה שבוצעה לרכישת מלון ויה-מאריס, ללא כל קשר לדבל באותו מועד.
מאחר ודובין לא הצליח כאמור לממן את העסקה לבד, נרכש המלון ע"י סילוק החוב לבנק לאומי, המרתו בחוב לפרעם ובנק אוצר החייל, ורכישת כל מניות ש.ע.ר על ידי דבל.
משה בלס טען כי ההשקעות שהשקיע בדבל הן לגיטימיות.
באשר לדירה נשוא הבקשה, משה בלס ידע כמובן כי החייב ורעייתו מתגוררים בה, והחייב אף סיפר לו כי הדירה מצויה בכינוס נכסים וכי הוא ורעייתו צפויים להיות מפונים מהדירה.
משה בלס פנה לדובין ושטרן וסיפר להם כי אפשר לרכוש את הדירה במחיר טוב, והציע כי דבל תרכוש את הדירה.
דובין ושטרן הסכימו שכן חשבו שמדובר בעסקה אטרקטיבית לדבל. התשלום בוצע בחלקו על ידי קבלת הלוואה מבלמ"ש.
יתרת התמורה מעבר למשכנתא שולמה לפרעם על ידי דבל.
לטענת משה בלס, מאחר והוא זה שהתחייב לשלם את יתרת הסכום מעבר למשכנתא ממקורותיו, פעל משה בלס למכירת דירת אמו טויה בלס ברח' בלפור בבת-ים.
במסגרת נסיונותיו למכור את דירת אמו הוצעה הדירה גם לדובין וגם לעופר פרעם.
ביום 30.10.02 נפגשו בדירת אמו ברח' דוד המלך בבת-ים לסיכום העסקה.
בפגישה נכחו עופר פרעם, אשר רכש את הדירה על שם בנו, בא כוחו עו"ד אזולאי, החייב ומשה בלס.
במועד חתימת ההסכם נערכה התחשבנות, לפיה נותר עופר פרעם חייב לדבל סכום של 380,000 ₪, אותם ביקש משה בלס להעביר לכיסוי התחייבותו לרכישת הדירה.
הוא עצמו הציע לשותפיו דובין ושטרן לשכור את הדירה מדבל ולשלם דמי שכירות, ובהתאם לזאת נחתם אכן הסכם שכירות בין דבל לבין משה בלס, כאשר החייבים הם אלה שהמשיכו להתגורר בדירה.
בתצהיר משלים מטעמו צורפו מסמכים שונים שיש בהם כדי להעיד, לדברי משה בלס, כי יש לו פעילות עצמאית משלו.
כמו כן, צורף תצהירו של דובין בתמיכה לתגובת דבל.
בתצהירו העיד דובין כי הוא מכיר את החייב, את אחיו משה בלס ואת שטרן מזה שנים רבות ואף עשה איתם עסקים שונים.
דובין או חברת דובין הם הבעלים של 45% ממניות דבל, למרות שאין הם רשומים כבעלי מניות ברשם החברות.
גם שלמה דובין תאר את הליכי כינוס הנכסים של מלון ויה-מאריס, ואת ההתקשרות עם משה בלס ועם פרעם.
דובין הבהיר כי המניות בדבל לא נרשמו על שמו לפי דרישת פרעם.
מי שניהל בפועל את החברה היה שטרן, שכן דובין ביקש לא להיות מעורב בניהולה של דבל.
דובין דחה את הטענה כי הוא משמש כאיש קש של בלס. ההשקעות שהושקעו על ידו או על ידי חברת דובין, שהיא עסק ותיק של עשרות שנים בתחום יצור, שיווק ומכירה של חלפים למוצרי חשמל, הן השקעות לגיטימיות.
הצטרפותו כבעל למניות לדבל אין לה כל קשר לעובדה כי שמה של דבל היה ד.בל רהיטים בע"מ וכי היתה בשליטת החייב.
באשר לדירה, סבר דובין כי מדובר בהצעה כדאית והעסקה אושרה ע"י ראש ההוצל"פ.
ג. תגובת עו"ד פלד:
בתגובתו של עו"ד פלד נאמר כי בשנת 99' התבקש לטפל במו"מ בין דוד בלס לבין הבנק למסחר בענין הסדר חוב.
לאחר פגישה עם עו"ד גאון, ב"כ הבנק למסחר, הסתבר לעו"ד פלד כי הדירה שועבדה לבנק למסחר בשנת 93' עפ"י שטר משכנתא.
מאחר והחייבים לא עמדו בפרעון החוב, הוגשה בקשה למימוש הדירה ועו"ד גאון מונה כאמור לכונס נכסים לשם מימושה.
פרעם הסכימה להלוות לחייב סכום של כ- 115,000 דולר כנגד תשלום ריבית, על מנת לפרוע את החוב לבנק למסחר.
ביום 6.6.99 העבירה פרעם סכום של 470,000 ₪ באמצעותו נרכשה המשכנתא מבנק למסחר.
דוד בלס ובלס ניירות ערך חתמו על התחייבות להחזר ההלוואה לפרעם.
בעקבות התשלום לבנק למסחר, הועבר מינוי הכונס מעו"ד גאון לעו"ד פלד, והמשכנתא מהבנק למסחר לטובת פרעם.
בהסכם מיום 29.6.00 סוכם כי הדירה תהווה בטוחה להלוואות נוספות שקיבלו החייבים מפרעם.
משחלף המועד הקבוע בהסכמים לפרעון החוב, ומשלא שולם החוב - החל הליך של מימוש המשכנתא על הדירה.
עו"ד פלד פרסם מספר פעמים מודעות בעיתונים, וקיבל בפועל רק הצעה אחת במחיר נמוך שלא שיקף את ערך הדירה.
מאחר ולא היו פניות, הציע עו"ד פלד לדבריו לעופר פרעם ולדבל, אשר במניותיה החזיק בנאמנות, לרכוש את הדירה.
ההצעה של דבל אושרה על ידי ראש ההוצל"פ.
אין לדבריו כל בסיס לטענות הנאמן, לפיהן עשו הוא או פרעם יד אחת עם החייב להבריח את הדירה.
המשכנתא על הדירה נוצרה כאמור בשנת 93' לטובת הבנק למסחר.
מימוש הבטוחה עבור פרעם החל עוד באמצע שנת 2000, כאשר צו פשיטת הרגל כנגד החייבת ניתן רק במחצית שנת 2002.
בשלב זה לא יכול היה עו"ד פלד לצפות לארוע פשיטת הרגל ומינוי הנאמן.
פרעם העבירה בפועל סכומי כסף נכבדים הן לבנק למסחר והן במסגרת הלוואות לחייבים.
עו"ד פלד נאלץ להוציא צו פינוי כנגד החייבת, ואף נזקק לחוקר פרטי על מנת לבצע את מסירתו ולשוטר כדי לבצע את הפינוי.
פרעם פעלה ככל יכולתה כדי להגן על האינטרסים שלה ועו"ד פלד פעל גם הוא בדרך זו.
עו"ד פלד ציין כי הוא פעל למכירת הדירה במחיר הטוב ביותר שניתן היה להשיג.
ד. תגובת בלמ"ש:
בתגובה נאמר כי דבל פנתה לבנק בבקשה לקבלת ההלוואה בסך 367,200 דולר, לשם השלמת תשלום תמורת רכישת הדירה נשוא הבקשה על ידי דבל, מאת עו"ד פלד מתוקף תפקידו ככונס נכסים.
זאת לצורך מימוש משכנתא אשר רבצה על זכויות החייבת לטובת פרעם.
בפני הבנק הוצגו, בין היתר, העתק מהסכם המכר בין דבל לבין עו"ד פלד וההחלטות הרלוונטיות של יו"ר ההוצל"פ.
כמו כן הוצג אישור של הלווה, דבל, כי עומדים לרשותה יתרת הכספים הנדרשים, מעבר לכספי ההלוואה לצורך רכישת הדירה, כאמור בהסכם המכר.
לכך צורף אישור של עו"ד פלד כי הלווה, דבל, שילמה לקופת הכינוס סכום של 150,000 ₪ ועוד סכום של 763,800 ₪.
בנסח הרישום של הדירה לא הופיעה כל הערה בדבר קיומם של הליכי פשיטת רגל ביחס לחייבת, ואף לא הופיעה הערה בדבר מתן צו כינוס נכסים, על אף שנטען על ידי הנאמן כי עוד ביום 10.7.01 ניתן צו כינוס כאמור.
הסכמי ההלוואה נחתמו על ידי הלווה באפריל 2002.
הבנק העביר בהעברה בנקאית לעו"ד פלד את סכומי ההלוואה.
הבנק הוא בעל שעבוד ראשון בדרגה ביחס לדירה. הוא פעל בתום לב על סמך הרישום המתנהל בלשכת רישום המקרקעין, ללא כל ידיעה כי מתנהלים הליכי פשיטת רגל כנגד החייבת.
עוד נטען כי בבקשת הנאמן לא נדרש למעשה כל סעד כנגד הבנק, ואין הבקשה כוללת טענה כלשהי ביחס לזכויותיו הקנייניות של הבנק בדירה.
הבנק לא ידע ולא צריך היה לדעת על קיומם של הליכי פשיטת הרגל, והנאמן עצמו לא טרח לרשום בלשכת רישום המקרקעין כל הערה ביחס למתן צו כינוס.
אין בקשת הנאמן כוללת כל טענה ביחס למשכנתא שנרשמה על הדירה לטובת פרעם.
גם אם תבוטל עסקת המכר, המשכנתא עומדת במלוא תוקפה וזכויות הנאמן מתמצות בקבלת יתרת תמורת המימוש לאחר כיסוי חובו של בעל המשכנתא.
הבנק חזר וטען כי מימוש המשכנתא על ידי הנושה המובטח החל זמן רב לפני הליכי פשיטת הרגל, והעסקה שנעשתה על ידי הבנק היתה במסגרת מימון לצורך רכישת הדירה כחלק מאותו מימוש משכנתא.
כספי המשכנתא הוחזרו כאמור לבלמ"ש, והוא נמחק כמשיב מבקשת הנאמן.
ה. תגובת פרעם:
בתגובתה טענה פרעם כי הסדר הנכון הוא לדון קודם כל בתוקף המשכנתא שלה, ורק לאחר מכן להידרש לבקשה להקניית הדירה לנאמן או לביטול עסקת המכר.
עד שיוכרע הדיון בשאלות אלה, האינטרס של כל הנושים הוא שעו"ד פלד יפקיד בקופת הכנ"ר את מלוא התמורה בגין הדירה בסך 560,000 דולר.
פרעם טענה כי למרות כל הפגמים אותם מצא הנאמן בעסקת המכר ובפעולות המעורבים, לא טען הנאמן טענה של ממש כנגד פרעם על חלקה בפרשה. זאת למעט מספר אמירות כלליות, כגון שתיקתה אל מול מחדליו של כונס הנכסים עו"ד פלד וטענות באשר לתוקף המשכנתא לטובת פרעם.
האינטרס של פרעם כזוכה, בעלת המשכנתא על הדירה, הינו דווקא לאכוף את העסקה אשר נערכה בין כונס הנכסים לבין דבל, ולחייב אותה או את עו"ד פלד להפקיד את כל התמורה.
החלטה לביטול המכירה והקניית הדירה לנאמן תגרום לפרעם נזק חמור ללא תקנה. אם יכריע בימ"ש כי פרעם זכאית לקבל את תמורת הדירה בתמורה לכספים שהושקעו על ידה בתום לב, תמצא עצמה פרעם במקרה הטוב עם דירה תפוסה, כאשר עליה להתחיל מחדש את הליך המכירה.
פרעם הפנתה לתשובתה לבקשה שהוגשה על ידי דבל לביטול צו המניעה בענין הדירה, ולפירוט אשר נמסר על ידה בדבר ההתקשרויות וסכומי הכסף אשר הוצאו ממנה בעורמה, לטענתה, על ידי החייב או תאגידים בשליטתו בעצתו של עו"ד פלד, אשר נהנה מאמון מיוחד מצד הבעלים של פרעם, עופר פרעם.
לתגובה צורף תצהירו של עופר פרעם.
בתצהירו נאמר כי פרעם הינה חברת אחזקות באמצעותה ניהל עופר פרעם את עסקיו והחזיק נכסים.
עיקר הפעילות העסקית הינה בתחום של השמת עובדים ישראלים לעבודה בכוח אדם.
בפברואר 1999 פנה עו"ד פלד לעופר פרעם, והציע לו להשתלב בעסקה אשר לדבריו יש בה רווח טוב ומהיר, ללא סיכון.
עופר פרעם ציין כי הוא מכיר את עו"ד פלד מימי השירות הצבאי בשעה ששרתו כקצינים באותה יחידה.
עפ"י ההצעה אשר הוצעה על ידי עו"ד פלד, הסכים עופר פרעם לפרוע את חובות החייבים לבנק למסחר, ולהעניק הלוואות לחייב ולתאגידים בהם היה בעל ענין.
כבטוחה להחזר ההלוואות באה פרעם בנעליו של הבנק למסחר, כך שפרעם תרשם כבעלת הזכויות במשכנתא על הדירה ללא הגבלה בסכום.
עוד הוסכם כי עו"ד פלד, אשר היה איש אמונו של עופר פרעם באותה עת, יתמנה ככונס נכסים על הדירה במקום עו"ד גאון, אשר היה כונס נכסים מטעם הבנק למסחר.
עו"ד פלד התחייב בפניו כי אם החייבים לא יפרעו את ההלוואות, הוא יפעל לפינוים מהדירה, ימכור אותה ויפרע את החוב.
כמו כן נאמר כי ערך הדירה גבוה ויש בו כדי לכסות את חובות החייבים לפרעם.
על יסוד מצג זה, לאור האמון שרכש עופר פרעם לעו"ד פלד, הסכים להצעה ומאותו שלב פעל עפ"י הנחיותיו ועצותיו של עו"ד פלד.
באותה תקופה טרם הוכרז מי מהחייבים כפושט רגל ואף טרם ניתן צו כינוס כנגד מי מהם.
באוג' 99' נחתם הסכם בין פרעם לבין בלס ניירות ערך באמצעות מנהלה, החייב.
באותו הסכם צוין כי ביום 6.6.99 שולם לחייבים סכום של 114,000 דולר. תשלום זה בוצע בהמחאה על סך 470,000 ₪ לפקודת עו"ד פלד.
אותו הסכם עסק בעיקר בהלוואות לצורך רכישת מניות ש.ע.ר ומלון ויה-מאריס, ושיפוצו של המלון.
לפרעם ניתנו התחייבויות כי גם מניות ש.ע.ר והמלון ישמשו כבטוחות להלוואות.
ביוני 2000 נערך הסכם נוסף במשרדו של עו"ד פלד ובכתב ידו, אשר סיכם את מצב החובות עד לאותו יום, והסדיר את הריבית על החוב הכולל.
החוב המוסכם לאחר אותו הסכם, בו התחייבה פרעם להלוות למי שכונו בהסכם "בלס" סכומים נוספים, עמד על סך של 1.585 מליון דולר (החוב נכון למועד החתימה עמד על סך של 1.335 מליון דולר).
במסגרת ההסכם מיום 29.6.00 פורטו הבטוחות לחוב, כאשר בין היתר צוינה הדירה נשוא הדיון שבפני, מלון ויה-מאריס ודירות ברח' לטריס.
על פי אותו הסכם חתמו כל הבעלים הרשומים של אותם נכסים על יפוי כוח בלתי חוזר, בו הוסמכו עו"ד פלד ובא כוח פרעם עו"ד אזולאי ביחד, למכור את הנכסים למימוש החוב.
בגין חוב זה אף הוגשה הוכחת חוב לנאמן, כאשר הסכום היה בסך של כ- 15 מליון ₪.
עופר פרעם חזר וציין כי כל פעולותיו נעשו בתחילה בתום לב מתוך אמון בעו"ד פלד. לאחר מכן שוכנע על ידי החייב ועו"ד פלד להשקיע כספים נוספים, על מנת להגן על הנכסים מפני נושים אחרים.
לדבריו, לא עודכן בדבר הצו לכינוס נכסים של החייבים.
עופר פרעם ציין כי מעולם לא שיתף פעולה בהברחת נכסים כלשהם של החייבים, ופרעם היא זו שלמעשה תרמה לשימורם של נכסי החייבים.
עופר פרעם התייחס גם להליכי מימוש הדירה על ידי עו"ד פלד ככונס נכסים.
משהתברר כי החוב אינו עומד להיפרע בתחילת שנת 2000, כפי שהיה מוסכם בינו לבין החייב, פנה עופר פרעם לעו"ד פלד בדרישה למימוש הבטוחות, אולם פניות אלה נותרו ללא מענה.
ביוני 2000 פנה באמצעות בא כוחו עו"ד אזולאי בדרישה לפרעון החוב, אשר הצטבר עד לאותו מועד לסכום של כ- 1.4 מליון דולר. עו"ד פלד התבקש פעם נוספת להפעיל את סמכותו ככונס נכסים ולמכור את הדירה לצורך פרעון החוב.
פניות נוספות בענין זה לא נענו, אם כי ניתנה הבטחה בעל פה כי עו"ד פלד פועל למימוש הדירה ולפינוי החייבים ממנה.
גם הבטחות אלה לא קוימו.
במהלך אותה תקופה השלו אותו החייב ועו"ד פלד כי יש קונים לדירה. אולם, כאשר עד יולי 2002 לא נעשה דבר, פנה פעם נוספת בכתב לעו"ד פלד.
עד אותו מועד לא הבין כי נפל קורבן לתרמית. הסתבר לו בדיעבד, כי במועד פנייתו בכתב לעו"ד פלד בדרישה לממש את הדירה בספט' 2000, כבר היה חוזה חתום למכירת הדירה לדבל, ועו"ד פלד כבר קיבל 1.7 מליון ₪ מבלמ"ש. זאת לאחר שהצהיר בפני הבנק כי דבל שילמה לו, ככונס נכסים, סכום הקרוב למליון ₪ על חשבון התמורה.
באוג' 2002 דיווח עו"ד פלד כי הדירה נמכרה ב- 560,000 דולר לדבל.
עו"ד פלד מעולם לא הודיע כי הוא עצמו בעל המניות הרשום של דבל אשר קנתה את הדירה.
עו"ד פלד ביקש מעופר פרעם לחתום על מסמכים שונים לצורך מחיקת המשכנתא על הדירה, וגם לחתום על מסמך המעיד כי פרעם קיבלה סכום של 560,000 דולר.
בא כוחו עו"ד אזולאי, הפנה את תשומת לבו כי אם לא ישולם הכסף בפועל עלול עופר פרעם למצוא עצמו בבעיה. אולם, עו"ד פלד טען כי מדובר בענין פורמלי. על מנת להרגיע אותו כתב עו"ד פלד בכתב ידו כי הוא מתחייב להעביר לפרעם את מלוא סכום המשכנתא בסך 300,000 דולר.
בדיעבד הסתבר כי עו"ד פלד החתים את עופר פרעם על המסמכים, בשעה שכבר 5 חודשים קודם לכן הופקד סכום של 1.7 מליון ₪ מכספי המשכנתא ועו"ד פלד הסתיר זאת ממנו.
בסופו של דבר הופקדו בידי עו"ד אזולאי 12 המחאות בסך 50,000 ₪ כל אחת מחשבון דבל, אולם מכל אלה נפרע רק סכום של 50,000 ₪.
דרישות נוספות לקבלת התשלום בגין הדירה נותרו ללא מענה.
כל הכספים אשר שולמו על ידי פרעם שולמו בתום לב ובנאיביות. לכן, ביטול הסכם המכר עם דבל יהיה מתן פרס לקונה ולעו"ד פלד. הדבר הנכון לעשות הוא לאכוף עליהם את ההסכם, ולהעביר לפרעם את הכספים המגיעים לה כדין כבעלת המשכנתא מחוץ להליכי פשיטת הרגל.
עוד נאמר בתגובה כי אין כל תשתית ראייתית אשר קושרת את פרעם להברחת הנכסים הנטענת נגד החייבים ועו"ד פלד.
3. דיון והחלטה:
עלי לדון בשתי סוגיות עיקריות אשר הנאמן התייחס אליהן בבקשתו.
הנאמן הגדיר בראשית בקשתו את עניינה של הבקשה כביטול עסקאות אשר נעשו בדירה, במטרה להברחת נכסים על ידי החייבים מפני נושיהם. כמו כן הצביע הנאמן על פגמים בהליך מכירת הדירה בהוצל"פ, ועל פעולות שנעשו בניגוד לפקודת פשיטת הרגל.
לאור זאת, ביקש הנאמן להורות על ביטול המכר ולקבוע כי הדירה הינה למעשה נכס של פושטי הרגל המוקנה לנאמן.
לכן, יהיה עלי להכריע בטענתו של הנאמן כי יש לבטל את עסקת רכישת הדירה על ידי דבל.
הסוגיה הנוספת, שהיא סוגייה רחבה יותר אשר אינה קשורה דווקא לעסקת הרכישה הספציפית של הדירה על ידי דבל, היא שאלת היחס שבין דבל לבין החייבים או החייב.
לאורך כל הבקשה טען הנאמן כי החייב פעיל במסגרת דבל, עקבותיו ניכרים בניהול עסקיה והוא למעשה הרוח החיה מאחוריה.
לכן, טען הנאמן בסעיף 30 לבקשה כי דבל, בעליה ומנהליה אינם אלא אנשי קש של החייבים, ותפקידה האמיתי של דבל הוא להיות חברת קש היוצרת חיץ בין הבעלים האמיתיים לבין פעילות החברה בשטח.
הנאמן טען, וטענה זו הינה כאמור הסוגייה הנוספת הטעונה הכרעה על ידי, כי "החייבים באמצעות החייב הם הבעלים ובעל השליטה האמיתי בדבל".
נראה כי לפי הסדר הלוגי יש לדון בשלב ראשון בטענה זו של הנאמן.
א. טענת הנאמן כי חברת דבל, מנהליה ובעלי מניותיה הם אנשי קש של החייבים או מי מהם:
- חברת ד.בל רהיטים בע"מ:
חברת דבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ, נוסדה ביום 15.4.99.
שמה הקודם של החברה היה כאמור ד.בל רהיטים בע"מ, כאשר בעלי המניות הראשונים היו החייב אשר החזיק ב- 99 מניות והחייבת אשר החזיקה במניה אחת (נספח ב' ו- י"ד למוצגי הנאמן).
מנספח י"ד עולה גם כי ביום 25.4.99 העביר החייב את מניותיו ליניב בלס, בנו של אחיו משה בלס, והעברה זו נרשמה בספרי החברה.
החייב העיד במסגרת חקירתו ביום 7.7.04, כי לא רק שהוא קשור לחברת ד.בל רהיטים אלא שהוא ייסד אותה "...אני הקמתי אותה, היה לי 99 אחוז מהמניות שזה כמעט 100 אחוז ומניה אחת היתה על שם אישתי. ייסדתי אותה לצורך עסקה ספציפית עם משרד הקליטה עם אנגל בבן גוריון 51 נעשה חוזה עם חברה בשם אנסיס וכל הרעיון היה לקחת את הנכסים האלה בתוך הבניין הזה, משרד הקליטה ולהלביש אותו בתוך החברה הזאת, זה מה שהיה ואת זה אני יסדתי ועשיתי" (עמ' 423 לפרו').
יש לציין כי מטרתה הרשומה של ד. בל רהיטים היתה עיסוק ברהיטים.
את מניותיו באותה חברה, אשר הוקמה לצורך עסקה ספציפית של החייב, העביר כאמור החייב 10 ימים לאחר ייסוד החברה לבן אחיו יניב.
במסגרת חקירתו בבש"א 23875/02 מיום 18.3.03, העיד החייב כי אין לו כל קשר לחברת דבל וכי יש לו קשר לד.בל רהיטים אשר הוקמה בתחילת שנת 99', בה היתה עסקה עם אנג'ל ובסופו של דבר העביר את המניות שלו ליניב בלס "תמורת זה שהוא נתן בבית משפט 50,000 דולר". (עמ' 11 לפרו').
באותה עת גם טען החייב כי החברה שינתה את שמה והפכה לחברת דבל "אך זה כבר לא בתקופתי ואין לי מושג מתי" (עמ' 10 לפרו').
בדיון במסגרת הבקשה שבפניי, העיד החייב כי באפריל 99', מיד לאחר ייסוד חברת ד.בל רהיטים, הפרה חברת אנסיס את אותו הסכם עליו דיבר קודם והוגשה תביעה לבימ"ש.
כתוצאה מהסכם פשרה אשר נחתם בפני כב' השופט דן מור באפריל 99', היה צריך להזרים 200,000 ₪ לחברת אנסיס או לעוה"ד שלה ועוד חצי שנה דמי שכירות.
"לאור מה שהיה לי עם אנסיס, חשבתי שאולי אני אפתח איתם את העסק לטווח ארוך ונעשה עסקאות עם משרד הקליטה. ראיתי שאנשים קשים, לכן ביקשתי מאחי והחברה באותה תקופה עסקה ברהיטים... אמרתי לו (למשה אחיו - ד.ק) יש פה חברה שיש לה חוזה שכירות, אמנם הוא בעייתי אבל כדאי שתיקח אותו ויש את העניין של הרהיטים שהבן שלך ממילא מסתובב ועובד בחנות, אז בואו אני אעביר לכם את המניות ואתם תשלמו את ה- 250,000 ₪ לילון הכט או לחברת אנסיס ובזה נגמור את הסיפור.. וכך באמת נעשה הסכם עם יניב בחודש אפריל 99' והועברו לו המניות ובזה למעשה נסגר החלק שלי בד.בל רהיטים בע"מ" (עמ' 424 לפרו' מיום 7.7.04).
הסבר זה באשר לסיבת העברת המניות ליניב בלס אשר עבד בחנות הרהיטים, הינו בלתי סביר ובלתי אמין.
החייב הוא איש עסקים ותיק ומנוסה. הטענה כי הסתבר לו שה"אנשים קשים" או כי "האנשים האלה לא מתאימים", כפי שהעיד בחקירתו הנגדית של הנאמן (עמ' 463 לפרו' מיום 7.7.04), בוודאי שאיננה מהווה נימוק סביר להעביר את המניות לבנו של אחיו, אשר מסתובב, לדבריו, בחנות הרהיטים של החברה, על מנת להמשיך את העסקה הספציפית עם משרד הקליטה, אשר למטרתה הוקמה החברה על ידי החייב זמן קצר ביותר לפני העברת המניות.
בהסכם שבין החייב לבין ד.בל רהיטים ויניב, מש/18, נאמר כי ד.בל רהיטים חוייבה לשלם לחברת אנסיס באמצעות עו"ד הכט סכום של 200,000 ₪ במזומן, ודמי שכירות של 2,000 דולר לחודש למשך חצי שנה. זאת על פי פסה"ד אשר נתן תוקף של פשרה להסכם מיום 13.4.99.
בהסכם נאמר עוד כי מאחר ולחייב ולד.בל רהיטים אין את היכולת הכספית לעמוד בתשלומים אלה, הוסכם כי בתמורה לקיום הסכם הפשרה מועברות המניות לבעלותו של יניב.
בסעיף 4 לאותו הסכם נאמר כי יניב מתחייב לדאוג לתשלום לפי פסה"ד, וזאת במסגרת הלוואת בעלים שיבצע לחברה. כמו כן, נאמר כי יניב יתמנה למנהל החברה.
תפקידו של החייב עפ"י הסכם זה היה המשך שיתוף פעולה עם יניב בכל הליך משפטי, שכן העובדות אשר קשורות לאנסיס ידועות לו.
כמו כן לקח על עצמו החייב את הטיפול בכתב האישום אשר הוגש נגד החברה על ידי עיריית בת-ים.
לאותה הלוואת בעלים אשר בוצעה לכאורה על ידי יניב, לגביו העיד משה במהלך הדיון בפני כי הוא בן 24, לא הוצגה כל ראיה או רישום בספרי חברת ד.בל רהיטים.
אין למעשה ראיה כלשהי בדבר זהות מבצע התשלום הנטען על פי הסכם הפשרה.
יתרה מזאת, למרות עדותו של החייב כי העביר כאמור את המניות ליניב בתמורה לתשלום סכום של 50,000 דולר או 250,000 ₪, העיד אמנם משה בלס בתחילה כי יניב רכש את המניות. אולם, אח"כ העיד כי הוא עצמו שילם סכום של 250,000 ₪ "ואז לקחתי 100 אחוז את המניות של דבל... זה כסף שאני נתתי" (עמ' 7 לפרו' מיום 2.4.03 בבש"א 4781/03).
גם לביצוע תשלום של כספים ממקורותיו של משה בלס עצמו, אין בפני כל ראייה.
מכאן, עולה המסקנה כי מטרתה של העברת המניות מהחייב ליניב לא היתה נעוצה בקיומם של "אנשים קשים", אלא כדי להרחיק את החייב מהחברה.
-האירועים ממועד העברת המניות בד. בל רהיטים ליניב ועד להעברת מניות ש.ע.ר לדבל:
באפריל 99' קיימת אם כן חברת ד.בל רהיטים, אשר זמן קצר לפני כן היתה בבעלות החייב וכעת מוחזקות מניותיה ע"י בן אחיו יניב.
על מנת להבין את השימוש שנעשה באישיות המשפטית הנפרדת של דבל החל ממועד זה ואילך, יש לבחון את האירועים הרלוונטיים לדירה אשר נרכשה לכאורה ע"י דבל, את כניסתה של פרעם לתמונה בשנת 99' ואת רכישת מניות ש.ע.ר.
אין מחלוקת בין הצדדים כי על הדירה נרשמה משכנתא ללא הגבלה בסכום לטובת בנק למסחר בשנת 1993.
החייב הסביר במהלך חקירתו הראשית על ידי ב"כ החייבת, כי הוא טיפל בענייני הדירה במהלך השנים מאז שנרכשה על ידי משפחת החייבת בתחילת שנות השמונים.
החייב גם הסביר כי לאור בעיות שונות התבקשה משפחת החייבת להסיר את המשכנתא, על מנת שניתן יהיה לקחת משכנתא באמצעות בנק בישראל. בסופו של הסכימה לכך משפחת החייבת בלונדון.
החייב הבהיר כי עו"ד אזוגי נסע ללונדון והחתים את בני משפחת החייבת על הסכמתם להסרת המשכנתא, ולאחר מכן נרשמה המשכנתא לטובת הבנק למסחר.
עוד הבהיר החייב (עמ' 408 לפרו' מיום 7.7.04), כי בשנת 96' או בשנת 97' החל הבנק למסחר "להתנפל" לדבריו על המשכנתא, וביקש באמצעות עו"ד גאון את כל הכספים. כתוצאה מכך מונה עו"ד גאון בשנת 97' ככונס נכסים על הדירה, ו"הוא התחיל ללחוץ על מנת לממש את המשכנתא".
הבנק למסחר הגיש בקשה למימוש משכנתא ביום 20.4.97, בתיק הוצל"פ 9-79-94403-10, וביום 29.9.97 מונה עו"ד גאון ככונס נכסים למימוש המשכנתא, כפי שעולה מנסח הרישום, נספח א' למוצגי הנאמן.
החייב העיד כי עו"ד גאון מטעם בנק למסחר קיבל במהלך הדרך, כשהוא כבר היה כונס נכסים, הרבה כספים "אבל ב- 99' התגבשה אצלי מגמה לצאת מהבנק ולנסות להשיג משכנתא יותר יקרה אבל יותר נוחהג€¦ יותר נוחה שלא ילחצו על הפינוי ושלא כל פעם תעמוד לי משאית וירצו לזרוק אותי מחוץ לבית, זה היה הקטע והכרתי באותה תקופה ב- 99', בתחילת 99' את עופר פרעם" (עמ' 409 לפרו').
אולם, נראה כי אותו לחץ שהפעיל הבנק למסחר למימוש המשכנתא, לא היה הלחץ היחיד אשר הופעל בין השנים 96' - 99' על החייב.
מהנסח, נספח א' למוצגי הנאמן, עולה כי בינואר 98' נרשם על הדירה צו עיקול, ביום 10.9.98 נרשם צו עיקול נוסף וביום 27.12.99 צו עיקול נוסף, וכל אלה במסגרת תיקי הוצל"פ.
כמו כן נרשמה הערה בגין חוב מס מיום 10.6.99 לפי סעיף 11א(1)(2) לפקודת המיסים (מס ערך מוסף תל אביב 1), בסכום של 760,000 ש"ח.
בשנת 99', באותו מועד בו התגבשה אצל החייב הכוונה "לצאת מהבנק" על מנת למצוא משכנתא נוחה יותר, הקים כאמור החייב את ד.בל רהיטים, ומיד לאחר מכן העביר את מניותיו בחברה ליניב.
את אותה משכנתא נוחה יותר מצא החייב אצל עופר פרעם, לגביו העיד כי הכיר אותו במסגרת אותה עסקה עם אנסיס, אשר לשמה יסד את חברת ד.בל רהיטים (עמ' 409 לפרו').
עופר פרעם, באמצעות חברת פרעם שבבעלותו, העביר לידי עו"ד פלד סכום של 114,000 דולר לשם פרעון החוב לבנק למסחר, ופרעם נכנסה לנעלי הבנק למסחר כבעלת המשכנתא על הדירה.
עו"ד פלד מונה ככונס נכסים על הדירה במקום עו"ד גאון ביום 8.9.99.
המשכנתא נרשמה על שם פרעם ביום 12.10.99.
עופר פרעם ופלד העידו שניהם כי הם מכירים עוד מימי השירות הצבאי ומדובר בהיכרות רבת שנים.
עופר פרעם העיד כי עו"ד פלד הוא זה שהציע לו להשתלב בעסקת המשכנתא, ולהעניק הלוואות נוספות לחייב ולתאגידים שהחייב היה בהם בעל ענין.
עדות זו בדבר פנייתו של עו"ד פלד לפרעם בענין העברת המשכנתא על הדירה, אושרה גם על ידי עו"ד פלד בחקירתו בעמ' 211 מיום 18.4.04.
אולם, יחסיו של החייב עם פרעם התפרשו על עסקאות נוספות מעבר להעברת המשכנתא על הדירה מהבנק למסחר לפרעם.
כפי שכבר פורט לעיל במסגרת תגובתה של פרעם, נחתם ביום 16.8.99 הסכם בין פרעם לבין בלס ניירות ערך. הסכם זה עסק בעיקר בהלוואות לצורך רכישת מניות חברת ש.ע.ר ומלון ויה-מאריס.
באותו הסכם נזכר גם הסכום אשר שולם על ידי פרעם בגין העברת המשכנתא על הדירה מבנק למסחר לפרעם.
פרעם הסכימה להלוות לבלס ניירות ערך, באמצעות החייב, אשר כונו יחד בהסכם "הלווה", סכום של 120,000 דולר לצורך רכישת מניות ש.ע.ר על ידם.
בהסכם נאמר כי ש.ע.ר היא בעלת מלון ויה-מאריס.
מניות ש.ע.ר היו שייכות באותה עת ליהודה מלול ולורט מלול, (לורט מלול החזיקה מניה אחת ממניות ש.ע.ר.).
כמו כן הסכימה פרעם להלוות לבלס ניירות ערך סכום של 390,000 דולר, לצורך תשלום יתרת חובה של ש.ע.ר לבל"ל באמצעות כונס הנכסים עו"ד טולדנו. באותו הסכם גם נאמר כי מניות ש.ע.ר יועברו בנאמנות לעו"ד פלד כנאמן מטעם הצדדים לביצוע האמור בהסכם.
לעו"ד פלד ניתן יפוי כוח למכירת המלון אם לא תשולם ההלוואה לפרעם.
תחילתה של עסקה זו בין פרעם לבלס ניירות ערך, היא בהתקשרות של חברת דובין לרכישת המלון עצמו מכונס הנכסים עו"ד טולדנו, אשר מונה כאמור מטעם בל"ל למימוש משכנתא שנרשמה על ידי ש.ע.ר על המלון.
לתצהירו, אשר תמך בתגובתה של דבל, צרף שלמה דובין הסכם בין חברת דובין לבין עו"ד טולדנו מיום 4.11.98.
בהסכם זה נאמר כי ש.ע.ר רשומה כבעלת מלון ויה-מאריס, וכי מונה למלון כונס נכסים מטעם בל"ל.
הסכם זה הינו הסכם מכר של המלון בתמורה לתשלום 1.17 מליון דולר.
לדברי דובין, שולם על ידי חברת דובין סכום של 300,000 דולר. אולם, לאחר שדובין לא הצליחה למצוא מימון להשלמת העסקה מבנקים, פנה שלמה דובין בין היתר למשה בלס אשר אמר לו כי אם ישתף אותו כשותף יוכל לגייס משקיעים להשלמת הרכישה.
בתצהירו של דובין נעשית קפיצת דרך ישירה בין אותה עסקה עצמאית של דובין לרכישת המלון בשנת 98' - לבין הפתרון אשר נמצא בסופו של דבר לגיוס המשקיעים, בדרך של פרעון החוב המובטח לבל"ל תוך המרת המשכנתא לטובת בל"ל במשכנתא לטובת פרעם.
שלמה דובין הסביר בתצהירו כי לאחר תשלום של 300,000 דולר על ידי דובין, ולאחר תשלום של 400,000 דולר על ידי פרעם, סולק החוב של ש.ע.ר לבל"ל והנכס נותר בבעלות ש.ע.ר, כשהוא ממושכן לטובת בנק אוצר החייל בע"מ שהלווה כסף לפרעם למימון התשלום ובמשכנתא שניה לטובת פרעם.
אולם, קפיצת דרך זו הינה מהירה מדי.
בין מועד ההסכם המקורי אשר נערך בין דובין לבין עו"ד טולדנו בשנת 98', לבין התקשרותה של פרעם עם כונס הנכסים עו"ד טולדנו לשם העברת המשכנתא, מש/8 בספט' 99', נעשו מספר פעולות אשר הביאו בסופו של דבר לרכישת מניות ש.ע.ר על ידי בלס ניירות ערך.
מש/19 הוא הסכם אשר נערך ביום 24.3.99 בין בלס ניירות ערך באמצעות החייב, לבין ש.ע.ר. באמצעות יהודה מלול.
בהסכם מתוארת המשכנתא אשר נרשמה לטובת בל"ל והליכי מימוש המשכנתא, במסגרתם מונה עו"ד טולדנו ככונס נכסים של המלון אשר ש.ע.ר היא הבעלים הרשום שלו.
בהסכם מש/19 צוין ההסכם בדבר רכישת הנכס מאת הכונס על ידי דובין, והסכום של 300,000 דולר אשר שולם ע"י דובין לכונס הנכסים. כמו כן, הוצהר כי בלס ניירות ערך שילמה אף היא סכום של 100,000 דולר בגין אותו הסכם עד ליום חתימת מש/19.
ב"הואיל" האחרון של מש/19 נאמר כי בלס ניירות ערך מעוניינת לבטל את הסכם המכר אשר נערך בין דובין לכונס, עו"ד טולדנו, להשאיר את כספי התמורה אשר שולמו בידי הכונס וליתן כספים נוספים בדרך שתתואר בהסכם על מנת שתיפרע יתרת החוב לבל"ל, יסגר תיק ההוצל"פ, יבוטל הכינוס והנכס , מלון ויה-מאריס, יוחזר לש.ע.ר.
ש.ע.ר מינתה את כוחה של בלס ניירות ערך לנהל מו"מ עם בל"ל, לקביעת יתרת הסכום אשר תידרש לשם מחיקת וביטול המשכנתא וסגירת תיק ההוצל"פ.
בסעיף 3 לאותו הסכם, נאמר כי יתרת הסכום לצורך ביטול המשכנתא תחול על הצדדים בחלקים שווים, ותגויס באמצעות בלס ניירות ערך בין על ידי מקור חיצוני שלא על דרך שעבוד הנכס, ובין על ידי הלוואה ממוסד בנקאי.
בהסכם נאמר עוד כי התשלומים יועברו לבל"ל וכי ביצוע התשלומים וביטול המשכנתא - יקנה לבלס ניירות ערך או לפקודתה מחצית מהזכויות בנכס, כלומר במלון ויה-מאריס.
בסעיף 7 להסכם נאמר כי החייב, מנהל בלס ניירות ערך, יהיה בעל הרשאה והיתר לפעול בכל הקשור לנכס וזכויותיו.
מטרתו של הסכם זה היתה אם כן להחזיר את הנכס לידי ש.ע.ר באמצעות פרעון המשכנתא, כאשר לבלס ניירות ערך תהיה בסופו של דבר זכות למחצית מהנכס בגין מציאת משקיע חיצוני, אשר ישלים את מחצית הסכום הנדרש על מנת להסיר את המשכנתא של בל"ל מהנכס.
באותו הסכם, מש/19, אין עדיין זכר לרכישת מניות ש.ע.ר או לפרעם, אשר נתנה בסופו של דבר את ההלוואה לבלס ניירות ערך - הן לפרעון יתרת המשכנתא לבל"ל והן לרכישת מניות ש.ע.ר.
כלומר, בלס ניירות ערך באמצעות החייב, היא זו שמצאה את "הפתרון" עליו העיד שלמה דובין, לתשלום המשכנתא לבל"ל במקום רכישת המלון על ידי דובין. בלס ניירות ערך אף הצהירה בהסכם בינה לבין ש.ע.ר כי היא מעוניינת כאמור לבטל את אותו הסכם מכר של דובין. זאת עוד לפני שפרעם נכנסה לתמונה, שכן רק בספט' 99' נכרת ההסכם בין עו"ד טולדנו בשם בל"ל לבין פרעם, לתשלום החובות בגינם החלו הליכי מימוש מלון ויה-מאריס (מש/8) (כאשר ההלוואה עצמה ניתנה על ידי פרעם לבלס ניירות ערך עפ"י ההסכם מאוגוסט 99' כאמור לעיל - ד.ק.).
ההסכם שבין בלס ניירות ערך לבין ש.ע.ר, אשר כתוצאה ממנו אמורה היתה בלס ניירות ערך להפוך לבעלת מחצית מהזכויות במלון נחתם כאמור במרץ 99', כחודש לפני שהוקמה ד.בל רהיטים, ולפני שהועברו מניותיה מאת החייב ליניב בנסיבות אשר תוארו על ידי לעיל.
בהסכם שבין פרעם לבלס ניירות ערך מיום 16.8.99 (נספח א' לתצהירו של עופר פרעם) התחייבה אכן פרעם להלוות לבלס ניירות ערך סכום של 390,000 דולר לתשלום יתרת החוב של ש.ע.ר לבל"ל. אולם, בנוסף לכך התחייב כאמור פרעם להלוות גם סכום של 120,000 דולר לצורך רכישת מניות ש.ע.ר על ידי בלס ניירות ערך. דרך זו של רכישת מניות ש.ע.ר שהיא בעלת המלון, שונה כמובן מהדרך שנקבעה במש/19, אשר על פיו היו אמורות להיות לבלס ניירות ערך זכויות במלון עצמו.
יש לציין כי במסגרת הסכם זה נקבע כי מניות ש.ע.ר יועברו בנאמנות לעו"ד פלד.
עו"ד פלד אף הוסמך לחתום על כל מסמך שיהיה דרוש לשם שעבוד הנכס במטרה לקבל משכנתא לטובת מי מהצדדים.
בהתאם לכך נערך יום לאחר מכן הסכם בין יהודה מלול לבין בלס ניירות ערך, על פיו נרכשו מניות ש.ע.ר, שהיא כאמור בעלת המלון, בתמורה לתשלום של 120,000 דולר (נספח מ"ז למוצגי הנאמן).
בהסכם מיום 17.8.99 עדיין מתייחסים הצדדים (מלול ובלס ניירות ערך) להסכם רכישת המלון בין דובין לבין כונס הנכסים. זאת למרות העובדה שבאותו מועד כבר היה ברור כי ניתנה הלוואה על ידי פרעם לתשלום המשכנתא במקום רכישת המלון על ידי דובין מאת כונס הנכסים (כפי שעולה מההסכם מיום 16.8.99).
נספח מ"ב למוצגי הנאמן הינו פרוטוקול אסיפה כללית של ש.ע.ר שהתקיימה ביום 6.9.99. באותו פרוטוקול נאמר כי נוכחים כל בעלי המניות כאשר זהותם לא צויינה.
כיו"ר האסיפה נבחרה הגב' הילה כהן והיא זו שמינתה את עו"ד פלד לפעול בשם ש.ע.ר לשעבוד מלון ויה-מאריס.
עו"ד פלד העיד בחקירתו הנגדית כי הוא איננו מכיר את הגב' כהן וכי לא היתה כל מנהלת בש.ע.ר.
לאחר מכן נזכר עו"ד פלד כי גב' כהן היתה למעשה מתמחה במשרדו, בתו של שותפו, עו"ד איתמר כהן, והוא זה שמינה אותה כמנהלת ש.ע.ר אשר החזיקה במלון ויה-מאריס.
מכל האמור לעיל, עולה כי בלס ניירות ערך והחייב היו מעורבים באותה עסקה של מלון ויה-מאריס, במטרה מוצהרת לבטל את הסכם המכר בין כונס הנכסים לבין דובין, ולרכוש זכויות עבור בלס ניירות ערך במלון עוד לפני שפרעם היתה בתמונה.
זכויות אלה במלון עברו בסופו של דבר לבלס ניירות ערך באמצעות רכישת מניותיה של ש.ע.ר, כאשר המימון בגין שחרור המשכנתא על המלון והתשלום עבור המניות נעשה על ידי פרעם.
מניות ש.ע.ר שנרכשו בהתאם להסכם נספח מ"ז לעיל, הועברו לדבל בסוף שנת 99'.
במהלך הדיון הוצגו בפניי שני הסכמים על פיהם הועברו מניות ש.ע.ר מאת בלס ניירות ערך לדבל.
מסמך מ"ג למוצגי הנאמן הינו הסכם מיום 28.12.99 על פיו העבירה בלס ניירות ערך את כל זכויותיה בחברת ש.ע.ר ללא תמורה לידי דבל.
המסמך השני, מוצג נ"ג, הינו הסכם זהה בנוסחו מיום 10.5.00, כאשר ההבדל היחיד בין שני המסמכים הוא חותמת של בלס ניירות ערך המוטבעת על ההסכם המאוחר יותר.
בהסכם מיום 10.5.00 אין כל זכר להסכם הקודם. הסברו של החייב כי ההסכם הנוסף נבע מהצורך לצרף את החותמת של בלס ניירות ערך - הינו בלתי הגיוני ובלתי סביר על פניו.
נראה כי קיומו של הסכם מאוחר זה נועד ליצור פער זמנים מלאכותי בין מועד העברת המניות של ש.ע.ר לידי ד. בל רהיטים בדצמבר 99' - לבין רצף הפעולות הקודמות של שחרור דירת החייבים מהמשכנתא של הבנק למסחר, שחרור המשכנתא לטובת בל"ל אשר היתה מוטלת על מלון ויה- מאריס, ורכישת מניות ש.ע.ר, אשר הבעלות במלון רשומה על שמה, על ידי בלס ניירות ערך באמצעות החייב.
בסמוך לאחר ביצוע כל הפעולות המנויות לעיל, ביום 14.1.00, הומצאו לחייבים התראות פשיטת רגל, וביום 20.2.00 הוגשו לבימ"ש מחוזי בקשות נושה, בנק לאומי, למתן צווי כינוס כנגד החייבים.
ביום 21.2.01 ניתן כאמור צו כינוס לנכסי החייב.
- העברת המניות בדבל ע"ש עו"ד פלד:
ביום 31.5.01 הועברו מניות החייבת ויניב בד.בל רהיטים על שם עו"ד פלד(נספחים מ"א 1-2 למוצגי הנאמן). עו"ד פלד מחזיק כאמור בנאמנות במניות ש.ע.ר אשר הועברו על ידי בלס ניירות ערך באמצעות החייב - לד.בל רהיטים ללא תמורה.
השאלה העיקרית המתעוררת באשר להעברת מניות זו, על פיה נרשם עו"ד פלד כבעל המניות של דבל ברשם החברות (כפי שעולה מנספח ב' למוצגי הנאמן), היא מדוע הועברו המניות לעו"ד פלד ועבור מי מחזיק עו"ד פלד במניות דבל.
גירסת החייב והמשיבים בעניין זה, על פיה מחזיק עו"ד פלד את מניות דבל בנאמנות עבור שלמה דובין שטרן ומשה בלס, רצופת סתירות ואין היא אמינה עלי לחלוטין.
עו"ד פלד נשאל במסגרת חקירתו אצל הכנ"ר ביום 12.5.03, מדוע הוא רשום כבעל מניות של דבל. תשובתו היתה כי כך רצה שלמה דובין וכי ש.ע.ר, אשר מניותיה הועברו לדבל, הוא נכס משמעותי לדבל. עוד נאמר על ידו "הסיבה היחידה שבנו את דבל כמו שבנו זה כדי ליצג את האינטרסים של ש.ע.ר. לי יש אינטרס בדבל רק בגלל ש.ע.ר.".
גירסה שונה לסיבת החזקת המניות של דבל בנאמנות על ידי עו"ד פלד, ניתנה על ידו במכתבו לבלמ"ש מיום 12.2.02. במכתב זה נאמר על ידו כי הוא מחזיק במניות של חברת בל השקעות ונכסים מניבים בע"מ, וכי הנהנים על פי כתב הנאמנות הם משפחת שטרן (לפי מספר ח"פ של החברה מדובר בדבל השקעות ונכסים מניבים, למרות שבמכתב נאמר בל השקעות).
עו"ד פלד נשאל באשר לתוכנו של מכתב זה במסגרת חקירתו בפני הכנ"ר כאמור לעיל. תשובתו היתה "כי כתוב בהסכם שכלפי חוץ רק שטרן מוצג כנהנה. כך דובין רצה. כלפי מס הכנסה ורשם החברות הודעתי על כל הנהנים. זה למטרת חוק איסור הלבנת הון".
ברור כי המצג כלפי בלמ"ש אינו מצג נכון, ללא כל קשר לזהות האמיתית של הנהנים.
גם במסגרת חקירתו בפניי, לא ידע עו"ד פלד להסביר במדוייק עבור מי במשפחת שטרן מוחזקות המניות בנאמנות.
בעמ' 171 לפרו' נאמר על ידו כי נוח שטרן מייצג את משפחת שטרן. בתשובה לשאלה מי עוד נמנה על משפחת שטרן שעבורה הוא נאמן, ענה: "אני חוזר ואומר לך שזה מה שהודעתי לבלמ"ש".
עו"ד פלד לא נתן אם כן כל הסבר במסגרת חקירתו הנגדית מדוע, אם אכן הוחזקו על ידו המניות בנאמנות עבור דובין, שטרן ומשה בלס, הודיע לבלמ"ש בשנת 2002 כי המניות מוחזקות עבור משפחת שטרן.
לאחר מכן ניתן על ידי עו"ד פלד הסבר חדש באשר לרישום המניות על שמו "המניות הועברו כדי להסדיר עניינים בין שלושת השותפים וכדי להסדיר עניינים נוספים" (עמ' 174 לפרו' מיום 18.4.06).
שלמה דובין עצמו, אשר לפי גירסתו הראשונה של עו"ד פלד הוא זה שדרש כי המניות יוחזקו בנאמנות על ידי עו"ד פלד, טען בחקירתו בפני הכנ"ר מיום 12.5.03 כי 45% מהמניות בדבל השייכות לו, לטענתו, לא רשומות על שמו שכן "לקחנו הלוואה מפרעם ופרעם דרש שכל המניות יוחזקו בנאמנות אצל עו"ד אליצור פלד, אז הסכמתי".
בדיון שבפני העיד דובין כי הדרישה שהמניות יוחזקו בנאמנות היתה של כונס הנכסים על מלון ויה-מאריס, עו"ד טולדנו, ובנוסף גם פרעם דרשה זאת.
לאחר כמן נשאל שלמה דובין במפורש "למה המניות לא נרשמות על שמך?", ותשובתו היתה "היתה דרישה של מר טולדנו" (עמ' 282 לפרו').
לאחר מכן הועלתה על ידו גירסה חדשה, על פיה בנק אוצר החייל דרש דרך עו"ד פלד כי המניות תהיינה רשומות בנאמנות, וכי הוא יודע זאת מעו"ד פלד.
דובין נשאל אם יש בידו מסמך נפרד וישיר עם עו"ד פלד, בו נאמר כי עו"ד פלד מחזיק ב- 45% ממניות דבל בנאמנות עבורו ותשובתו היתה שלילית (עמ' 291 לפרו' מיום 22.4.04).
גירסה נוספת באשר לסיבת היות מניות דבל רשומות בנאמנות על שם עו"ד פלד, ניתנה גם על ידי בעל המניות הנטען, שטרן.
בחקירתו בבית משפט ביום 21.5.03 טען שטרן כי המניות רשומות בנאמנות, שכן יש אצל עו"ד פלד מספר עסקאות המחייבות לא לרשום את המניות.
בחקירתו הנגדית ביום 29.1.04 העיד שטרן כי "יש לו (לעו"ד פלד - ד.ק.) אינטרס לא לפגוע באף אחד מהצדדים. לכן המניות מוחזקות אצלו בנאמנות. כי ברגע שהוא ירשום את השם שלנו אצל רשם החברות, כאילו הוא פוגע באינטרס של פרעם" (עמ' 56 לפרו' מיום 29.1.04).
גירסה שונה להחזקת המניות בנאמנות על ידי עו"ד פלד, ניתנה על ידי משה בלס. משה בלס נשאל מדוע הוא איננו רשום כבעל המניות בדבל, ותשובתו היתה "כי אני לא יכול להיות כרגע רשום. כי בחברה יש משכנתאות, יש חובות, כשיגמר הכל אז אני אהיה רשום" (עמ' 339 לפרו').
חוסר ההתאמה המשמעותי בין גרסאות הטוענים השונים להיות הנהנים מהחזקת מניות דבל בנאמנות ע"י עו"ד פלד, מביאה לכך שגרסת שלושתם אינה אמינה.
בתמיכה לטענתו בדבר החזקת המניות הרשומות על שמו בנאמנות עבור דובין, שטרן ומשה בלס, הציג עו"ד פלד במהלך הדיון (נספח מ') מכתב לנציבות מס הכנסה מיום 14.11.01, בו צויינו את שמות אותם נהנים.
עו"ד פלד גם העיד כי בחברת דבל היה הסכם נאמנות מינואר 2000 ושם נקבעה זהות הנהנים עליהם דיווח למס הכנסה כשנה וחצי לאחר מכן.
הסכם זה מ- 2.1.00 צורף כנספח ו' לתצהירו של שלמה דובין.
לא ניתן על ידי עו"ד פלד הסבר לפער הזמנים שבין חתימתו של אותו הסכם נאמנות בינואר 2000 - לבין מועד העברת המניות על שמו רק ב- 31.5.01.
עו"ד פלד טען כי הוא הודיע על העברת המניות בחברה, נספחים מ"א 1-2, "כשהגיעו אלי לחתום על העברה אז הודעתי" (עמ' 175 לפרו').
יש לזכור כי במועד שבו נחתם לכאורה אותו הסכם נאמנות, בינואר 2000, נשלחה התראת פשיטת רגל לחייבים. 3 חודשים לפני שהועברו המניות על שם עו"ד פלד, ניתן צו לכינוס נכסי החייב.
במהלך התקופה שעברה בין שני המועדים, לא מצא מי מהנהנים הנטענים כל צורך לרשום את המניות על שם עו"ד פלד ואלה נשארו על שם החייבת ויניב.
לגירסה על פיה הוחזקו המניות דווקא עבור דובין, שטרן ומשה בלס אין כל תמיכה בעדות החייב.
החייב עצמו לא קשר את רישום מניות דבל ע"ש עו"ד פלד, לנאמנות עבור דובין, משה בלס ושטרן.
החייב הבהיר כי מדובר למעשה בשרשרת. החייב נשאל על ידי ב"כ החייבת האם יש לו ידיעה אישית כיצד עו"ד פלד "מוצא את עצמו נרשם כבעל מניות בחברה הזאת שכיום נקראת דבל נכסים מניבים". לאחר שהתייחס תחילה להסכם רכישת מניות ש.ע.ר. מאת מלול, ענה החייב: "זה שרשרת" (עמ' 427 לפרו' מיום 7.7.04).
תחילתה של אותה שרשרת היא בהסכם מאוגוסט 98' אשר נחתם בין מלול לבין בלס ניירות ערך לשם רכישת מניות ש.ע.ר (נספח מ"ז). החייב הבהיר כי מלול עמד על כך שמניות ש.ע.ר יהיו בנאמנות אצל צד שלישי וכך דרש לדבריו גם עו"ד טולדנו כונס הנכסים של המלון.
"כתוצאה מכך המניות פשוט הועברו לעו"ד פלד על ידי פרעם וגם על ידי וכל המעורבים".
לאחר שנשאל החייב על ידי בימ"ש כיצד פרעם העביר את מניות ש.ע.ר לעו"ד פלד, ענה החייב: "אז עמדנו לקבל הלוואה של 390,000 דולר מבנק אוצר החייל וכדי לקבל את ההלוואה היה צריך לשעבד את הנכס... זה מצד אחד מצד פרעם שהוא היה אמור לממן את העסקה, מצד שני טולדנו שכבר היה כונס נכסים ורצה למכור את הנכס(המלון ויה-מאריס - ד.ק.) ... אמר שהמניות חייבות להיות אצל אדם נייטרלי שהוא יעשה מה שכל הצדדים המעורבים, שלא יוכלו להפריע לו, זה בדיוק מה שהיה ואז נרשמו מניות... על שם אליצור פלד, אח"כ בא ההסכם עם עופר פרעם והמניות נשארו על שם אליצור פלד ובשלב יותר מאוחר, כאשר דבל נכנסה לתמונה אז בא אדון פרעם ואמר רגע אני מתנגד שמניות דבל ישארו בידי הבעלים של דבל, אני דבל (ההדגשה שלי - ד.ק) או באותה תקופה זה היה ד. בל רהיטים בע"מ" (עמ' 429 לפרו' מיום 7.7.04).
החייב, אשר על פי עדותו איננו קשור לחברת דבל מאז אפריל 99', מסביר אם כן באופן מדוייק ביותר את השתלשלות הענייינים אשר הביאה את רישום מניות דבל על שם עו"ד פלד, הסבר אשר אינו כולל כל אזכור של החזקת מניות ש.ע.ר או דבל בנאמנות עבור מי מהטוענים להיות בעלי המניות.
אמנם, בשלב מאוחר יותר, כאשר נשאל החייב עבור מי מחזיק עו"ד פלד את מניות דבל, ענה החייב כי הוא מחזיק אותן עבור דובין, שטרן ומשה בלס, תוך כדי ציון של אחוזי ההחזקה הנטענים.
אולם, כאשר נשאל החייב מהיכן הוא יודע עובדות אלה, ענה: "אני יודע את זה מתוך הניירות, קראתי את כל החומר, את כל החומר קראתי.
ש. רק מזה נודע לך?
ת. לא, אני גם יודע, אני מלווה את העסקה הזאת (עמ' 487 לפרו' מיום 7.7.04).
החייב, אשר העיד כי הוא מלווה את העסקה, אמור היה לתמוך גירסה זו בדבר הנהנים מהחזקת המניות בפרטים נוספים ומשמעותיים יותר מאשר קריאת ניירות, אילו היה אכן בסיס כלשהו לאותה טענה של החזקת מניות בנאמנות עבור דובין, שטרן ומשה בלס.
כל האמור לעיל, מביא למסקנה כי רישום מניות דבל על שם עו"ד פלד במאי 2001, בסמוך למתן צו כינוס הנכסים כנגד החייב, אינו אלא המשך ישיר של העברת המניות בד.בל רהיטים מאת החייב ליניב, ללא כל קשר להסכם לכאורה מיום 2.1.00 בדבר חלוקת המניות הנטענת בין שלמה דובין, משה בלס ושטרן.
פעולת העברה זו, נעשתה כאמור בהמשך ישיר לרכישת מניות ש.ע.ר באמצעות בלס ניירות ערך, והעברת מניותיה של בלס ניירות ערך בש.ע.ר לידי דבל בדצמבר 99'.
על רקע זה יש להפנות לדברי החייב בעמ' 487 לפרו', לאחר שהסביר כי עו"ד פלד מחזיק את מניות דבל בנאמנות, כמו שהוא מחזיק את מניות ש.ע.ר "דבל זה ש.ע.ר, ש.ע.ר זה דבל זה הכל ביחד".
הזהות בין ש.ע.ר לדבל והחייב עולה גם מעדותו של עו"ד פלד במסגרת המרצת פתיחה 690/00, נספח כ"ג למוצגי הנאמן.
במסגרת דיון בבקשת הצטרפות של ד.בל רהיטים בע"מ והחייב להליך זה, נחקר עו"ד פלד ונשאל "אני רוצה להבין פעם אחת ולתמיד עבור מי אתה מחזיק מניות ש.ער, עבור מר דוד בלס או עבור דוד בלס ניירות ערך והשקעות או עבור ד.בל רהיטים.
ת. אני מחזיק עבור קבוצת דוד בלס.
ש. אתה עו"ד, אתה מחזיק נכס בנאמנות בית מלון, עבור מי בדיוק אתה מחזיק בנכס.
ת.... אני רכשתי את המלון עבור קבוצת דוד בלס. קבוצת דוד בלס כוללת את דוד בלס. המניות בזמן שעשינו את ההסכם נמסרו לי בנאמנות. מי שחתם על מכתב ההוראות הם דוד בלס וחברת דוד בלס מניות בע"מ. בכל השלבים דוד בלס נתן הוראות בעניין המניות.... אני מחזיק את המניות עבור חברת דוד בלס בע"מ ועבור דוד בלס כפי שהודעתי". (עמ' 13 לפרו' מיום 14.8.03).
מניות ש.ע.ר, לגביהן העיד עו"ד פלד כי הוא מחזיק אותן עבור החייב, הועברו כאמור לדבל אשר גם את מניותיה מחזיק עו"ד פלד בנאמנות.
המסקנה המתבקשת והישירה היא כי גם מניות אלה של דבל מוחזקות עבור דוד בלס, החייב.
המסקנה כי מניות דבל מוחזקות על ידי עו"ד פלד עבור החייב, ולא עבור דובין, שטרן ומשה בלס, נתמכת גם בהעדר תשתית ראייתית להשקעת כספים בדבל על ידי הנהנים הנטענים. השקעת כספים היוותה לטענתם את הבסיס לקבלת המניות בדבל.
דובין היה קשור כאמור בעסקת ויה-מאריס, אשר בעקבותיה נרכשו מניות ש.ע.ר על ידי בלס ניירות ערך, ונערך לאחר מכן הסכם ההלוואה עם פרעם.
תחילתו של הקשר בין דובין לבין מלון ויה-מאריס היה עוד בשנת 98', לפני שנוסדה חברת ד.בל רהיטים.
אין ספק כי בין דובין לבין בל"ל נחתם הסכם מכר לרכישת המלון, וכי על חשבון סכום זה שולם על ידו סך של 300,000 דולר.
עובדה זו עולה מההסכם אשר נערך ביום 5.9.99 בין בל"ל לבין פרעם (מש/8).
בהסכם זה צוין חובה של ש.ע.ר לבנק והעובדה כי מונה על ידי הבנק כונס נכסים, עו"ד טולדנו, לממש את מלון ויה-מאריס עליו נרשמה משכנתא לטובת בל"ל.
כמו כן נזכר ההסכם בין כונס הנכסים לבין דובין אשר הופר, והתחייבותה של פרעם לרכוש ממנו את חובה של ש.ע.ר.
בסעיף 3 להסכם זה נאמר במפורש כי תמורת החוב תשלם פרעם לבל"ל סכום של 700,000 דולר, כאשר סכום של 300,000 דולר ישמש להחזרת התשלום ששילמה דובין, כנגד ביטול סופי ומוחלט של ההסכמים עמה. עוד נאמר "סכום זה יכול שישולם ישירות מאת הנמחה (פרעם - ד.ק.) לחברת דובין".
דובין עצמו אישר בחקירתו ביום 22.4.04 בעמ' 373 לפרו', כי ההסכם עם עו"ד טולדנו באשר לרכישת המלון, בוטל.
מכאן עולה בבירור כי תשלום של 300,000 דולר אשר בוצע על ידי דובין עבור המלון, כאשר נטען על ידי החייב כי סכום של 100,000 דולר מתוך סכום זה שולם באמצעות בלס ניירות ערך, איננו קשור כלל לדבל וכי למעשה אמור היה סכום זה לחזור לדובין. סכום זה אינו יכול להיות אם כן תשלום עבור מניות דבל.
יש לציין כי על אותו הסכם מש/8 חתום עו"ד פלד הן בשם פרעם, הן בשם ש.ע.ר והן בשם דובין.
במסגרת חקירתו בפני הכנ"ר ביום 12.5.03, נשאל דובין האם רכש מניות בחברות של בלס. תשובתו היתה "לא רכשתי מניות בחברות שלו". לאחר מכן טען כי רכש את המניות של ש.ע.ר, וכי הוא זה שקנה את המניות ממלול. זאת בניגוד גמור להסכם רכישת המניות שבין בלס ניירות ערך לבין מלול.
דובין גם העיד כי דבל לא היתה קשורה לדוד בלס.
לאחר מכן נשאל דובין ממי קנה מניות של דבל, ותשובתו היתה "משה בלס... אני זוכר.אני קיבלתי את החברה ממשה בלס ויניב בלס. הם העבירו לי המניות. אם אני לא טועה הם היו בעלי המניות, ואז היתה חלוקה בין דובין, משה ונח שטרן" (עמ' 4 לפרו').
בניגוד לגירסה זו של קבלת המניות, בין היתר ממשה בלס שכלל לא היה בעל מניות ולו נטען של דבל עד ינואר 2000, טען דובין בחקירתו ביום 22.4.04 כי הוא השקיע בדבל 300,000 דולר, באמצעות השקעה במלון ויה-מאריס, סכום ששולם לעו"ד טולדנו. מדובר באותם 300,000 דולר אשר ההלוואה שניתנה על ידי פרעם היתה אמורה להחזיר אותה.
כאשר נשאל דובין על ידי בימ"ש עבור מה קיבל את המניות בדבל, ענה "כיוון שאנחנו אמרנו שנעשה הסכם שותפות נהיה שותפים. בסדר נהיה שותפים ואז בוא נעשה עסק. אמרתי פנטסטי" (עמ' 269 לפרו' מיום 22.4.04).
לאחר מכן ציין אמנם דובין כי פרעם חייבת לו 300,000 דולר, וכי במקום הכסף הזה קיבל מניות. זאת בניגוד לגירסתו הקודמת על פיה השקיע בחברה 300,000 דולר ולכן קיבל את המניות.
חוסר העקביות הבולט בעדותו של דובין עולה גם מתשובותיו באשר לאופן רישום הרכישה הנטענת של מניות דבל.
דובין נשאל כיצד רשם בספרי חברת דובין את רכישת המניות. תשובתו היתה כי לא רשם רכישת מניות אלא חוב כספי.
דובין נשאל על ידי בימ"ש של מי החוב הכספי, ותשובתו היתה עבור ויה-מאריס. לאחר מכן הסביר "אנחנו רשמנו בשלב ראשון כאילו... עבור טולדנו".
לאחר שנאמר לו על ידי בימ"ש כי עו"ד טולדנו אינו חייב את הכסף, המשיך העד: "לא. בשלב ראשון כי נתנו לו את הכסף".
לאחר מכן נשאל שלמה דובין פעם נוספת על ידי בימ"ש מי חייב את הכסף, ותשובתו היתה "דבל השקעות".
תשובה זו בלתי סבירה בעליל, ואין לה כל רצף הגיוני עם יתר הגרסאות אשר הועלו על ידי שלמה דובין באשר לקבלת המניות מאת דבל.
יש להבהיר כי אין בקביעה זו כדי לפגום בעצם העובדה כי חברת דובין אכן השקיעה 300,000 דולר בשלב מסוים ברכישת מלון ויה-מאריס על פי הסכם עם עו"ד טולדנו ככונס נכסים של בל"ל. אולם, הסכם זה בוטל כאמור וקיימת התחייבות של פרעם להשיב לדובין את אותו סכום של 300,000 דולר. אין לקשור התחשבנות זו בדרך כלשהי לטענה כי בגין אותם 300,000 דולר קיבל שלמה דובין מניות בדבל.
בעניינו של דובין יש לציין כי בין דובין לבין החייב היתה היכרות מוקדמת, שכן החייב עצמו העיד ששלמה דובין קנה ממנו 2 דירות אשר היו משועבדות לתק"ם.
עוד יש לציין כי בתצהירו של דובין בתמיכה לבקשה לפדות מטלטלין המצויים בדירת החייבים, נאמר על ידי דובין כי הוא מכיר את דוד בלס מזה שנים ארוכות, ומצוי עם החייבים בקשרי ידידות וברצונו לסייע להם בקשייהם.
גם עדותו של שטרן באשר להשקעה בדבל כבסיס לקבלת מניות בה, אינה אמינה עליי.
שטרן, אשר טען גם הוא להיותו בעל מניות בדבל, טען בחקירתו במסגרת בש"א 2454/03 מיום 21.5.03, כי הוא אוחז ב- 31% במניות דבל. לדבריו, רכש את המניות בסכום של בסביבות 200,000 דולר.
לטענתו, קנה את המניות בינואר 2000 בעקבות הסכם שנעשה בין שלושת מנהלי החברה, כאשר שיעור המניות שלו בדבל הגיע ל- 31%.
שטרן העיד כי שלמה דובין הוא שכן שלו בדרום תל אביב, וכי משה בלס חבר טוב מאד במשך השנים.
לדבריו, הוא רכש את המניות של דבל ממשה בלס ומדובין, אשר קיבלו לכאורה את מניית דבל בעת ובעונה אחת יחד עמו על פי ההסכם מינואר 2000. זאת בתמורה לשתי חנויות אשר נמכרו על ידו. אותן שתי חנויות היו בבניין ברח' החלוצים בתל אביב, אשר שייך גם לחייב (עמ' 3 לאותו פרו').
עם זאת, העיד שטרן כי לא דיווח למס שבח כי קיבל את תמורת החנויות במניות של דבל.
מיד לאחר מכן העיד שטרן בעמ' 4 לפרו', כי בדבל לא היה כלום וכי לא שילמו כסף עבור המניות.
לעומת גירסה אחרונה זו חזר והעיד שטרן בחקירתו מיום 29.1.04 בעמ' 51 לפרו', כי קיבל את המניות בתמורה לשתי החנויות, וכי שוויין של שתי החנויות היה 160,000 דולר.
כאן עלתה גירסה חדשה על פיה הוסיף עוד סכום של 25,000 דולר, לשווין של שתי החנויות.
לכל אותן עסקאות כספיות נטענות אין בסיס ראייתי כלשהו, ואין בעדותו של שטרן להסביר מדוע קיבל לטענתו 31% ממניות דבל בגין אותן עסקאות.
נראה כי המצב העובדתי הנכון הוא עדותו של שטרן כי לא שולם סכום כסף כלשהו עבור מניות דבל.
יש לעבור עתה לעדותו של משה בלס באשר לטענה בדבר קבלת המניות בדבל.
משה בלס טען גם הוא כי בתמורה למניות שילם סכום של 25,000 דולר עבור מלון ויה-מאריס, ולאחר מכן נתן עוד 50,000 דולר וסכום נוסף של 350,000 דולר.
כאשר נשאל משה בלס היכן רשומות כל אותן השקעות אשר נעשו על ידו, ענה "איפה שצריך לרשום את זה" (עמ' 350 לפרו').
תשובה מעין זו אינה מהווה ראייה לביצוע התשלום הנטען עבור המניות.
גם עיון בהסכם מיום 2.1.00 בדבר חלוקת המניות הנטענת בדבל בין דובין, שטרן ומשה בלס, איננו תומך במסקנה כי המניות הועברו אכן בהתאם לאותו הסכם.
בהסכם מצוין סכום ששילמה חברת דובין לעו"ד טולדנו בסך 200,000 דולר, כאשר ההסכם עם עו"ד טולדנו מצורף להסכם מיום 2.1.00.
כפי שכבר ציינתי לעיל, בוטל ההסכם עם עו"ד טולדנו, כפי שאישר דובין בחקירתו, וניתנה התחייבות של פרעם להשבת סכום זה לדובין.
עוד נאמר בהסכם מיום 2.1.00 כי שטרן שילם לעו"ד טולדנו באמצעות דובין סכום של 25,000 דולר, לצורך רכישת מניות ש.ע.ר ממלול ביום 17.8.99.
לעו"ד טולדנו אין כל קשר לרכישת מניות ש.ע.ר ממלול, ומניות אלה נרכשו על ידי בלס ניירות ערך.
בסעיף 3 להסכם נאמר כי מניות ש.ע.ר, המוחזקות בנאמנות על ידי עו"ד פלד, יועברו לאחר כל מילוי ההתחייבויות כלפי בנק אוצר החייל, פרעם, נוגה ועו"ד פלד לחברת ד.בל רהיטים בע"מ.
מדובר בהתחייבות עתידית אשר ניתנה ביום 2.1.00 כאשר מניות ש.ע.ר כבר הועברו לד.בל רהיטים בע"מ על פי נספח מ"ג, שהוא כאמור הסכם מיום 28.12.99.
גם בכל האמור לעיל יש כדי להצביע על כך שאין בהסכם מיום 2.1.00 כדי לשקף חלוקת מניות אמיתית בין בעלי המניות הנטענים של דבל.
תמיכה נוספת במסקנה על פיה אין המניות מוחזקות בנאמנות על ידי עו"ד פלד עבור דובין, שטרן ומשה בלס, עולה גם ממידת מעורבותם של בעלי המניות הנטענים בעסקיה של דבל.
שטרן נשאל במהלך חקירתו הנגדית מה המקורות הכספיים של דבל אשר רכשה את הדירה ותשובתו היתה: "מה המקורות הכספיים זה העניין שלי" (עמ' 28 לפרו' מיום 29.1.04).
לאחר מכן אמר כי מקורותיה הכספיים של דבל "זה עניין שלי ושל החברה וכי "יש לנו המון נכסים".
אותם "המון נכסים", לדבריו, הם הדירה בשדרות חן.
לאחר הפסקה נשאל שטרן פעם נוספת מהם המקורות הכספיים של דבל, מלבד הדירה נשוא הבקשה שבפניי. תשובתו היתה: "יפה, לצורך הדירה נלקחה משכנתא, לצורך הדירה השנייה גם נלקחה משכנתא, אלה מקורות המימון שלנו".
לאחר מכן הוסיף שטרן כי יש גם את מלון ויה-מאריס "זה דבר שמחזיקים במניות וזהו".
כאשר נשאל מה תפקידו של דובין בחברה, ענה: "שלמה דובין? כאשר נשאל אם הוא מכיר את דובין השיב כי יש שלושה בעלי מניות בחברה, הוא, דובין ובלס.
לשטרן גם לא היתה ידיעה בדבר מעורבותה של עו"ד לילך כהן בענייניה של דבל.
שטרן טען כי עו"ד כהן איננה עו"ד של דבל "פשוט מאוד היא גם עוזרת".
לאחר מכן העיד שטרן כי עו"ד כהן מייצגת את החברה בדברים קטנים כגון דייר שלא משלם דמי שכירות (עמ' 56 לפרו' מיום 29.1.04).
זאת בניגוד לעדותם של דובין ומשה בלס אשר אישרו כי עו"ד כהן היא עו"ד של דבל.
שטרן גם טען (בעמ' 7 לפרו' בבש"א 2454/03) כי דובין מנהל כשצריכים החלטות כמו קניית דירה וכי הוא עצמו לא יכול להחליט לבד.
לדבריו, "החברה מנוהלת בעזרת משה ובעזרת דובין".
דובין עצמו העיד במסגרת חקירתו בפני הכנ"ר ביום 12.3.05 כי שטרן הוא מנהל העסקים של דבל והוא "הולך עבורינו לבנקים".
דובין העיד כי הוא לא עוסק בעניינים כספיים של החברה.
באשר לבקיאותו של משה בלס בעניין עסקיה של דבל, הרי שעדותו בנושא צדדי, מבהירה באופן חד את העדר מעורבותו בענייניה הכספיים של החברה.
כאשר נחקר משה בלס בעניין העסקתה של עו"ד כהן על ידי דבל נשאל האם נכון כי עו"ד כהן ערכה עבור דבל הסכמים בקשר למסחר במניות.
משה בלס שאל "על איזה מניות אתה מדבר, על איזה מסחר?
לאחר שנאמר לו כי מדובר במניות ואופציות הנסחרות בבורסה, ענה: "תשאל אותה, אני לא יודע".
לאחר שנשאל מספר פעמים האם דבל עוסקת באופציות של מניות בבורסה, ענה משה בלס כי הוא איננו זוכר. "יש לי כל כך הרבה עסקים בראש..." (עמ' 342 לפרו').
לאחר מכן נשאל פעם נוספת על ידי בימ"ש האם דבל עוסקת או לא עוסקת בניירות ערך ותשובתו היתה: "לא זכור לי דבר כזה".
החייב עצמו דווקא זכר השקעות בניירות ערך של דבל בבורסה. לדברי החייב, בתקופה מסויימת היה לדבל עודף כסף "הם ביקשו ממני עצות ואני נתתי להם".
קשה לקבל את עדותו של החייב כי ההשקעות אשר ביצע עבור דבל נעשו לפי בקשת מי מבעלי המניות הנטענים - דובין אשר העיד כי איננו עוסק בענייני כספים ומשה בלס אשר איננו זוכר כל השקעה בניירות ערך.
המסקנה העולה מעדות זו היא כי אותו ליווי או ייעוץ נטען של החייב לעסקיה של דבל, הינו למעשה פעולה עצמאית מטעמו של החייב וביוזמתו.
מכל האמור לעיל יחד, עולה מסקנה ברורה כי המניות הרשומות ע"ש עו"ד פלד, אינן מוחזקות בנאמנות עבור דובין, שטרן או משה בלס וכי ההסכם מינואר 2000 אינו משקף את הבעלות האמיתית במניות דבל.
יש להחיל על הסיטואציה שבפניי את קביעותיו של כב' השופט אור בע"א 4015/95 פקיד שומה ירושלים נ' אליהו ברזני ואח', פד"י נ"ב(2) 269.
באותו מקרה נידונה עסקה של מכר דירות, כאשר הטענה היתה כי מדובר בעסקה למראית עין הבטלה כלפי שלטונות המס מכוח סעיף 13 לחוק החוזים.
כב' השופט אור קבע: "המאפיין את החוזה למראית עין הוא, שהצדדים מלכתחילה אינם מתכוונים למלא אחר העסקה, אלא הם אך משימים עצמם כאילו התקשרו בעסקה, וזאת כדי להנות מיתרונות שונים".
במקרה כזה ניתנת העדפה לרצונם המשותף האמיתי של הצדדים על פני הצהרתם החיצונית, שכן הצהרה חיצונית זו נעשתה למראית עין בלבד.
שם נקבע כי מכירת הדירות על ידי השותפות לשניים מתוך ארבעה אחים, אשר פעלו במסגרת אותה שותפות, אינה משקפת עסקת מכר אמיתית וכי הקונה שימש "חוליה אמצעית שקופה, ושרשרת המחברת את המוכרת האמיתית, היא השותפות, עם הקונים האמיתיים, הם אותם צדדים שלישיים שרכשו את הדירה".
הנאמן ביקש אמנם במקרה שבפניי לייחס את אותה הלכה של חוזה למראית עין והחוליה האמצעית השקופה להסכם רכישת הדירה, אליו אתייחס בהמשך.
אולם, הלכה זו ישימה לחלוטין גם באשר לאותו הסכם נאמנות לכאורה מינואר 2000, בו נקבע כי מניות דבל יחולקו בין דובין, שטרן ובלס, כאשר עו"ד פלד משמש כנאמן עבור מניות אלה.
הסכם זה הינו הסכם למראית עין, שכן ברור שאין הוא משקף עסקה אמיתית לאור הראיות אשר פורטו על ידי לעיל. העסקה האמיתית היא רישום מניות דבל על שם עו"ד פלד עבור החייב.
לכן, דובין שטרן ובלס אינם אלא חלק מהחוליות השקופות בקשר שבין החייב, ד.בל רהיטים, בלס ניירות ערך וש.ע.ר לבין דבל באמצעות עו"ד פלד.
יש לראות במניות דבל, הרשומות אמנם על שם עו"ד פלד, כמניותיו של החייב.
החייב פעל כאמור להקמת יישות משפטית נפרדת - ד.בל רהיטים - כאשר מצד אחד הוא דואג להרחיק את עצמו בשלבים מחברה זו באמצעות העברת המניות ליניב, ומיניב לעו"ד פלד, ומצד שני - פעל על מנת להעביר כל נכס אפשרי לתוך אותה יישות משפטית אשר הפכה בסופו של דבר לחברת דבל (על שינוי השם דווח לרשם החברות ביום 7.2.02, כפי שעולה מנספח ב' למוצגי הנאמן).
מבט דרך אותן חוליות שקופות המחזיקות לכאורה במניות דבל - בין בדרך של רישום ובין בדרך של נאמנות נחזית - מוביל ישירות אל החייב עצמו.
בשולי פרק זה, יש להתייחס לטענת עו"ד פלד בסיכומים כי אם התכוון הנאמן לטעון שדבל שייכת לחייבים, טענה אותה לא ביסס לדבריו, היה על הנאמן לנקוט בהליך שונה ולעתור לקבל את מניות דבל לידיו.
על טענה זו חזרו גם דבל בסעיף 52 לסיכומיה וגם החייבת בסעיף 56 לסיכומיה.
איני רואה כל מקום לטענה זו.
הנאמן לא ביקש אמנם במסגרת הסעדים אותם ציין בבקשתו לקבוע במפורש כי מניות דבל מוקנות לחייבים או לחייב. אולם, בסעיף 22 לבקשה נאמר על ידו באופן חד משמעי כי דבל ומנהלי ובעלי מניותיה הנטענים, הינם אנשי קש של החייבים או מי מהם. בטענה זו דנתי לעיל.
תוצאת קבלת טענתו של הנאמן בהקשר זה, מובילה בהכרח לקביעה כי מניותיה של דבל מוחזקות למעשה על ידי עו"ד פלד עבור החייב. המניות הן חלק מנכסי החייב המוקנות לנאמן מכוח הוראות סעיפים 42 ו- 85 לפקודת פשיטת הרגל.
עסקת רכישת הדירה על ידי דבל:
קביעותיי לעיל מקבלות ביטוי מובהק בדרך פעולתה של דבל לרכישת הדירה, דרך פעולה שיש בה כדי להמחיש בדיעבד את הזהות הקיימת בין החייב לבין דבל ואת המטרה אשר ליוותה את פעולותיו של החייב מאז הקמת ד. בל רהיטים ועד להעברת המניות בדבל ע"ש עו"ד פלד.
פרטתי לעיל את ההסכם שבין פרעם לבין בלס ניירות ערך מיום 16.8.99 ורישומה של המשכנתא על הדירה ע"ש פרעם ביום 12.10.99. כזכור, מונה עו"ד פלד ככונס נכסים על הדירה במקום עו" ד גאון עוד ביום 8.9.99.
בשלב זה עלי לציין כי לא הונחה כל תשתית ראייתית לטענות הנאמן בדבר פגם כלשהו בפעולתו של הבנק למסחר, כאשר המחה את זכויותיו במשכנתא לפרעם.
הנאמן טען אמנם במשך מספר שנים כי בכוונתו לבחון את התהיות העולות לדבריו מאותה משכנתא אשר נרשמה ע"ש פרעם, אולם הדבר לא נעשה על ידו עד כה.
נראה אכן כי יש לקבל בעניין זה את טענת המשיבים כולם, כי אין כיום מקום לבחון או לתקוף את המשכנתא אשר נרשמה ע"ש פרעם ויש להתייחס אליה כאל משכנתא תקפה. באשר לסכום החוב אותו באה המשכנתא להבטיח אתייחס בהמשך.
לאחר ההסכם הראשון שבין פרעם לבין בלס ניירות ערך בע"מ מיום 16.8.99, נערך הסכם נוסף ביום 29.6.00, אליו התייחס עופר פרעם בתגובתו. הסכם זה נערך בין פרעם ועופר פרעם לבין החייבים ש.ע.ר ובלס ניירות ערך, במסגרתו הועמד חובם של החייב ושל בלס ניירות ערך בע"מ לפרעם על סכום של 1.335 מליון דולר.
למרות העובדה כי במועד זה כבר הועברו מניות ש.ע.ר. לד.בל רהיטים, על פי הסכם מיום 28.12.99 (נספח מ"ג), מופיעה ש.ע.ר כאחד מהצדדים להסכם יחד עם בלס ניירות ערך, ואילו ד.בל רהיטים כלל איננה נזכרת בהסכם מיום 29.6.00.
אולם, בהקשר זה יש לחזור לדברי החייב, כי ש.ע.ר. זה דבל ודבל זה ש.ע.ר.
עוד יש לציין כי באותו הסכם נספח מ"ג, נאמר כי בלס ניירות ערך איננה מסוגלת למלא את התחייבויותיה על פי ההסכם לרכישת מניות ש.ע.ר מאת מלול.
התמורה על פי ההסכם בין מלול לבלס ניירות ערך (נספח מ"ז) היתה בסכום של 120,000 דולר.
מההסכם מיום 29.6.00, עולה כי דוד בלס ובלס ניירות ערך, אשר כבר בדצמ' 99' לא היתה מסוגלת לשלם סכום של 120,000 דולר, חייבים, כאמור לעיל, לפרעם סכום של 1.335 מליון דולר.
משלא שולם החוב בסך 1.335 מליון דולר, לטענת פרעם, פנתה פרעם במחצית השנייה של שנת 2000, באמצעות בא כוחה לעו"ד פלד, על מנת שיפעל כדי לממש את המשכנתא הרשומה על הדירה לטובתה.
פניות אלה צורפו כנספח ז' לתצהיר עופר פרעם.
ביום 27.10.00 פרסם עו"ד פלד, אשר שימש ככונס נכסים של הדירה, הזמנה להציע הצעות לרכישתה בסכום מינימום של 750,000 דולר.
עו"ד פלד הסביר בחקירתו כי סכום זה קבוע בהסכם מיוני 2000 בין פרעם לבלס ניירות ערך בע"מ ואח'. עם זאת, טען עו"ד פלד כי דווקא עופר פרעם בא אליו ואמר כי המחיר הוא לא ריאלי ולאחר מכן פרסם עו"ד פלד הודעה פתוחה.
לדברי עו"ד פלד, קיבל הצעה של 315,000 דולר בלבד, כאשר באותה עת כבר היתה בידו הערכת שמאי אשר העריכה את הדירה בסך 540,000 דולר. תאריך חוות דעת זו הוא 25.2.02. לכן, אין כל ממש בטענה כי היא היתה בידו לפני שהתקשר עם דבל.
לדברי עו"ד פלד, הציע עופר פרעם לרכוש את הדירה בסכום של 500,000 דולר ואילו דבל הציעה סכום של 560,000 דולר.
ביום 11.3.02 נחתם הסכם מכר בין עו"ד פלד ככונס נכסים של הדירה לבין דבל, באמצעות מנהלה, קלוד לוי, לרכישת הדירה תמורת סך של 560,000 דולר. הסכם זה צורף לנספח ו' למוצגי הנאמן.
בתדפיס רשם החברות רשום מר קלוד לוי (להלן: "לוי") כמנהל לפחות עד ספטמבר 2002, כפי שעולה מנספח ב' למוצגי הנאמן.
בדיון מיום 19.5.04, בעמ' 315 לפרו', העיד לוי כי הוא התפטר מזמן באמצע שנת 2002. לדבריו, אסרה עליו המשטרה להיות בקשר עם מי מהנוגעים בדבר וזאת כהסבר לאי מחיקת שמו מרשימת מנהלי החברה ברשם החברות. חקירה זו של המשטרה החלה זמן רב לאחר מועד הפסקת כהונתו הנטענת של לוי כמנהל בדבל, ואין בה כדי להוות הסבר לכך ששמו של לוי כמנהל בדבל לא נמחק מרשם החברות.
בישיבה מיום 18.3.03 בבש"א 22657/02 , העיד לוי כי הוא עוסק בתיווך נדל"ן ואת החייב הוא מכיר כ- 10 שנים. לדבריו, הוא מכיר את החייב שכן כל מי שעוסק בנדל"ן מכיר אותו.
לוי העיד כי הגיע לדבל באמצעות שטרן, אשר הציע לו להצטרף לחברה לשם קידום מכירותיה ולעזור ולפקח באספקה שוטפת. אין לו מושג מיהם בעלי המניות בדבל.
עוד טען לוי כי השכר שלו הוא על בסיס רווח תפעולי של מלון ויה-מאריס.
כלומר, לוי רשום כמנהל בדבל אשר מחזיקה את מניות ש.ע.ר אשר בבעלותה מלון ויה- מאריס, ותפקידו של לוי מתמצה למעשה בניהול המלון "הרווח התפעולי עליו אני מדבר הוא לגבי המלון, ולא מעניין אותי משהו אחר. אני מנהל בחברה (דבל - ד.ק) אך תפקידי הוא רק לגבי המלון" (עמ' 6 לפרו' לעיל).
לוי נחקר באשר לדירה נשוא הבקשה וטען כי אין לו מושג שהחייבים מתגוררים בה והוא יודע רק שדבל רכשה את הדירה וקיבלה משכנתא.
לוי חזר והדגיש כי הוא קשור אך ורק למלון.
משה בלס, שטרן ודובין אישרו אף הם בחקירתם הנגדית כי לוי מנהל את המלון.
אותו לוי, אשר כל תפקידו כמנהל בדבל הוא כאמור בעניין מלון ויה-מאריס ואין הוא קשור כלל לדבל, הוסמך משום מה על ידי מנהלי דבל בפרו' מיום 31.1.02, לנהל מו"מ באשר לרכישת הדירה ולסכם תנאים לקבלת מימון באמצעות משכנתא מהבנק. לוי נבחר כיו"ר אותה ישיבה.
מעדותו של לוי עולה כי אותה הסמכה לכאורית לנהל מו"מ בשם דבל לרכישת הדירה ולקבל משכנתא מבנק, לא קיבלה כל ביטוי מעשי.
לוי העיד כי כמנהל בחברה ביקשו ממנו ללכת לבנק ולהגיש את המסמכים ולראות מה חסר. אולם, הוא לא דיבר אף פעם עם עו"ד פלד לגבי מחיר הדירה, לא ניהל איתו מו"מ ולא הלך לראות את הדירה (עמ' 321 לפר' מיום 19.5.04).
למרות שהחברה הסמיכה כביכול את לוי לנהל מו"מ לשם רכישת הדירה, העיד לוי "החברה הסמיכה אותי לנהל מו"מ ונוח שטרן אח"כ אמר לי לא לנהל מו"מ רק להגיש את הדברים וזה הכל".
כאשר נשאל לוי מי היה בישיבות שדיברו על רכישת הדירה, אמר "אני לא הייתי באף ישיבה של רכישת הדירה, אז אל תשאל אותי מי היה בישיבה" (עמ' 324 לפרו').
לוי גם לא זכר כי חתם על מסמך כלשהו בבלמ"ש בעניין קבלת המשכנתא.
לדבריו, כאשר הראו לו את המסמכים במסגרת חקירתו במשטרה, ראה כי על המסמכים רשום שיש פקידה שמאשרת את חתימתו בפניה "אז כנראה היה לי בלק-אאוט, כלומר, אני רואה זאת חתימתי, כנראה שהיה לי בלק-אאוט ושכחתי וזה הסיפור".
לוי אישר אכן במהלך חקירתו הנגדית את חתימתו על חוזה להלוואה דולרית אשר נערך בין בלמ"ש לדבל (נספח מ"ט).
לגבי החתימה טען "אני לא זוכר שחתמתי, מה בזמן החתימה, אתה שואל אותי על דברים שקרו, יש לי חור בזכרון לגבי משהו מסויים, אז אני לא יכול לענות לך לגבי זה" (עמ' 318 לפרו' מיום 19.5.04).
לאחר מכן העיד לוי כי הוא מסר את המסמכים לשטרן ויצא מהתמונה.
לוי גם אישר כי לא ניהל מו"מ עם הבנק לגבי תנאי המשכנתא, אותה קיבלה דבל לשם רכישת הדירה, ואין הוא יודע מה סכום המשכנתא, מה סדרי התשלום ומה הריבית.
למרות העדר כל מעורבות של ממש מצד מי שהוסמך לכאורה על ידי החברה לנהל את המו"מ באשר לרכישת הדירה, מופיע שמו של לוי על הסכם המכר עצמו.
מכל האמור לעיל, נראה כי הסמכתו הלכאורית של לוי לניהול המו"מ בקשר לדירה, וציין שמו כמי שחותם על ההסכם בשם דבל כמנהלה - אינם משקפים מציאות כלשהי.
לוי העיד כאמור כי הוא קיבל הוראה משטרן לא לנהל מו"מ וכי מסר לו את המסמכים אשר קיבל מבלמ"ש. אולם, גם לשטרן עצמו לא היה תפקיד של ממש ברכישת הדירה.
שטרן נשאל האם הוא טיפל במו"מ מול בלמ"ש ותשובתו היתה "לא מו"מ, אני חתמתי שם".
לאחר מכן העיד כי הוא דיבר עם הפקידה לפני שהגיע לבנק "דיברתי איתה ואמרתי לה שאנחנו חברה זו וזו מעוניינת לקנות דירה ואז היא אמרה או.קיי, קחו את המשכנתא" (עמ' 38 לפרו' מיום 29.1.04).
עדות זו אינה עולה כמובן בקנה אחד עם עדותו של שטרן על פיה חתם על מסמכי הבנק בלבד.
העדר הקשר שבין שטרן לענין מכירת הדירה, עולה גם מעדותו על פיה אין לו כל מושג כי הדירה נמכרה במסגרת מימוש משכנתא שהיתה רשומה לטובת פרעם.
שטרן נחקר על ידי ב"כ פרעם:
"ש. אתה יודע למה נמכרה הדירה של בלס...
ת. אני לא יודע למה היא הוצעה למכירה .אני יודע שאנחנו קנינו אותה.
ש. אתה לא יודע למה אליצור מכר אותה?
ת. היא היתה בכונס נכסים והיא הוצעה לנו על ידי אליצור...הוא היה כונס נכסים והוא הציע לנו את הדירה. אנחנו הלכנו לראות, מצא חן בעינינו, בעיני שלושתינו. נמצא המחיר על ידי השמאי...
ש. של מי המשכנתא?
ת. אני לא יודע. אני לא ביררתי איתו. פשוט מאוד אליצור פלד אמר שהדירה הזאת תמורת זה וזה , היא אמורה להימכר וזה מה שעשינו.
ש. ואם אני אומר לך שהמימוש של המשכנתא היה לטובת רני פרעם...
ת. את זה אני לא יודע. יכול להיות שקודם היה רני פרעם. אני לא יודע מזה" (עמ' 79-80 לפרו' מיום 29.1.04).
עולה אם כן השאלה מי פעל לשם ביצע רכישת הדירה על ידי דבל, לאחר שראינו כי לא המנהל אשר הוסמך לכך לכאורה על ידי החברה ביצע את הליכי המכירה ואף לא שטרן, אשר לוי העיד לגביו כי נתן לו הוראות לא לנהל מו"מ.
שטרן העיד כי עו"ד פלד הוא זה שהציע את הדירה לדבל. גירסה זו חזרה גם בתגובתו של עו"ד פלד לבקשת הנאמן.
אולם, דובין העיד בעמ' 285 לפרוטוקול, כי מי שהציע לקנות את הדירה היה משה בלס. משה בלס העיד כי הוא רצה לאפשר לחייב לגור בדירה (עמ' 372 לפרו' מיום 19.5.04).
החייב העיד כי מי שרצה לקנות את הדירה היה דובין וגם עופר פרעם.
מעגל זה של גרסאות חוזר בסופו של דבר לחייב עצמו.
החייב הסביר כבר בתחילת חקירתו, כפי שכבר פרטתי לעיל, כי מטרת העברת המשכנתא על הדירה מבנק למסחר לטובת פרעם, היתה מציאת משכנתא נוחה יותר כדי שלא ילחצו על החייבים על פינוי הדירה.
החייב הסביר כי לאחר חתימת ההסכם ביוני 2000 עם פרעם, ראה החייב כי פרעם מתחילה ללחוץ, וכי עופר פרעם החל לאיים גם הוא בפינוי הדירה. "התעורר חשד בליבי שהכוונה שלו לא כמו שדיבר איתך שאני אחתום איתך חוזה לעשר שנים, אני לא אוציא אותך אף פעם, ראיתי שזה הולך לכיוונים אחרים, גם הוא וגם אליצור פלד, ראיתי שהם מתחילים כבר ממש לפעול במסגרת המימוש, במסגרת המשכנתא, ואז דיברתי עם משה אחי וביקשתי ממנו שימצא איזה, אמרתי לו שימצא איזה רעיון איתי ביחד לנסות להתגבר על כך, שאולי לנסות לקנות את הדירה הזאת כי לדעתי בסך הכל הדירה, גם ההשקעה יכולה להיות טובה וגם אני רוצה לגור בדירה... ועלה רעיון שאם הוא יבוא לשותפים שלו במסגרת החברה ויציע להם עסקה שבה החברה תשקיע רק משכנתא של 370,000 או 400,000 דולר והיתר הוא יממן מכיסו הפרטי עד שימכרו את הדירה... שמשה יממן מכיסו באמצעות נכסי משפחה או נמצא את הכסף בצורה אחרת, אז זאת תהיה עסקה שאני לא חושב שהשותפים שלו יסרבו וכך באמת הוא עשה" (עמ' 431-432 לפרו' מיום 7.7.04).
כאשר נאמר לחייב כי ניתן היה למכור את הדירה בשוק הפתוח, הבהיר "אבל בחרנו את הדרך הקצרה ביותר כדי לא לעשות טרנזקציה" (עמ' 455 לפרו' מיום 7.7.04).
אותה דרך קצרה הובילה לכך שבסופו של דבר נותרו החייבים בדירה, בהתאם להסכם שכירות שנחתם בין דבל לבין משה בלס, אשר משלם את שכה"ד עבור החייבים (נספח ט' לתגובת החייבת).
במסגרת סיכומיו ציין החייב כי הלכה פסוקה היא שעל מנת שהחייב לא יושלך לרחוב, וכדי למנוע את היותו נטל על הציבור והשפלתו, יכולים בני משפחתו בשמו ובעבורו לפדות את בית מגוריו, וכי גם אם תוצע הדירה למכירה במסגרת ההוצל"פ, יהיו חבריו ובני משפחתו של החייב רשאים להציע לפדות את הדירה תחת פינויו של החייב.
החייב ציין כי לכן פנה לאחיו על מנת שיפנה לשותפיו בדבל כדי שירכשו את הדירה, ויאפשרו לחייב להמשיך לגור בדירה עפ"י חוזה שכירות ארוך טווח.
אין ספק כי קיימת לבני משפחת החייב זכות לפדות את דירת המגורים שלו, ובעצם הרצון לנסות ולאפשר לחייב להמשיך לגור בדירת מגוריו, אין כל פסול.
אולם, בין מימוש זכות הפדיון לבין רכישת הדירה על ידי דבל, אין ולא כלום.
כל הפעולות אשר תוארו על ידי החייב כפעולות שהובילו לרכישת הדירה על ידי דבל, מצביעות על כך כי החלטה של דבל הינה למעשה החלטה של החייב.
"... אמרתי לו (למשה בלס - ד.ק.) אתה שותף בחברה, יש לך 24%, תדבר עם השותפים שלך, אתם הרי ממילא יש לכם נדל"ן, במסגרת החברה תיקנו את הדירה, תקבלו משכנתא מהבנק ותיתן לחבר'ה שלך, לשותפים שלך 200,000 דולר שנביא ממקורות אחרים, הכוונה היתה דירה, אמא שלי עזבה את הדירה ברגע שהחלטתם למכור את הדירה, אמא שלי עזבה את הדירה". הסבר חד-משמעי זה באשר לדרך מכירת הדירה על פי הוראותיו של החייב, איננה עולה בקנה אחד עם טענתו כי כל בקיאותו בענייני דבל היא בגין דברים אותם ליווה בעבר (עמ' 456 לפרו').
בנסיבות אלה, אין גם קושי לחזור ולהבין מדוע מונה לוי, שאין לו כל קשר מעשי לניהולה של דבל מלבד אחריותו על מלון ויה-מאריס, למי שמנהל לכאורה את המו"מ לרכישת הדירה.
אין ספק כי פעולה זו נעשתה על מנת להרחיק במידת האפשר את החייב מעסקת המכר. כך גם לגבי החתימה על הסכמי המשכנתא, אשר נלקחו על ידי דבל לשם תשלום עבור רכישת הדירה.
יש לציין, כי רק שטרן ולוי חתומים כערבים לפרעון אותן הלוואות, ולדובין ומשה בלס אין כל זכר באותם מסמכים.
דובין גם אישר בחקירתו כי לא התבקש לחתום כערב, וגם לא היה מסכים לחתום כערב (עמ' 308 לפרו' מיום 22.4.04).
בשלב זה יש לציין כי גם לגבי משכנתא זו שניתנה על ידי בלמ"ש, לא נמצאה כל תשתית ראייתית לטענות הנאמן בדבר פגמים בנתינתה.
הניתוק שבין עסקת רכישת הדירה לבין בעלי המניות הנטענים, עולה גם מכך שלמרות שהחברה לקחה על עצמה לכאורה התחייבות כספית משמעותית לתשלום המשכנתא לבלמ"ש, אין לבעלי המניות הנטענים של החברה עניין של ממש בפרעון אותה משכנתא.
כך נאמר בסיכומי דבל: "כספי החזרת המשכנתא תעשה על ידי השכרת הדירה על ידי משה בלס שיתחייב לשלם 1,000 דולר לחודש, דהיינו דבל מבחינתה זוכה לדירה מבלי להוציא כסף ואף לא משלמת את המשכנתא מכספיה".
דובין נשאל האם הוא יודע מה נעשה עם דמי השכירות אשר מתקבלים בגין הדירה,
ותשובתו היתה כי הוא לא טיפל בזה. גם לשאלה האם משולמת המשכנתא לבלמ"ש, לא היתה לו תשובה.
דובין גם לא ידע אם החברה מוציאה חשבוניות למשה בלס בגין דמי השכירות המשולמים על ידו.
באשר לתשואה של 1,000 דולר לחודש בגין הנכס אותו רכשה לכאורה החברה, אמר דובין כי הוא דרש שיהיו מינימום 5 שנות שכירות ומשה בלס הבטיח לו שכך יהיה (עמ' 284 לפרו' מיום 22.4.04).
שטרן, אשר אמור להיות לו עניין של ממש בפרעון המשכנתא שכן הוא חתום כאמור כערב באופן אישי כלפי בלמ"ש, העיד כי הדירה נמצאת בחסות משה בלס, הוא משכיר אותה למי שהוא רוצה ואת התמורה הוא מעביר לדבל (עמ' 30 לפרו' מיום 29.1.04).
מהאמור לעיל עולה, כי כל נושא השכרת הדירה לחייבים וגביית תשלום דמי השכירות, מצוי בשליטתו הבלעדית של החייב באמצעות אחיו משה בלס.
מעורבותו של החייב, אשר חזר וטען במהלך כל הדיון כי אין לו כל קשר לדבל, ניכרת באופן ברור גם בהסדרי התשלום אשר נערכו כתוצאה ממכירת הדירה לדבל.
כבר ציינתי קודם לכן כי לפני מימוש הדירה, נערך הסכם מיום 29.6.2000, בו הוסדרו החובות בין פרעם ועופר פרעם לבין דוד בלס, ש.ע.ר ובלס ניירות ערך, וזאת ללא זכר לדבל אשר מניות ש.ע.ר כבר הועברו אליה בסוף שנת 99'.
בהסכם נאמר כי תמורת מכירת הדירה תשמש לפרעון החובות.
פרעם העיד כי באוגוסט 2002 הודיע לו עו"ד פלד שהדירה נמכרה לדבל במחיר של 560,000 דולר. עו"ד פלד ביקש ממנו לחתום על מסמכים שונים לצורך מחיקת המשכנתא, ולחתום על מסמך בו הוא מאשר כי קיבל 560,000 דולר. זאת לפני ששולמה לו מלוא התמורה. מסמך זה צורף כנספח י' לתצהירו של עופר פרעם.
על מנת להרגיע את עופר פרעם, אשר העלה את הבעייתיות בחתימה על אישור מעין זה אם לא ישולם הכסף בעתיד, כתב עו"ד פלד בכתב ידו על אותו מסמך עליו התבקש עופר פרעם לחתום, כי הוא מתחייב להעביר לו את מלוא סכום המשכנתא בסך 300,000 דולר עם קבלתם.
אין מחלוקת בין הצדדים כי סכום המשכנתא לא הועבר לפרעם.
מסמך נוסף אשר צורף לתצהיר עופר פרעם הוא מכתב מיום 6.8.2002, נספח י"א לתצהיר, אשר נכתב על ידי עו"ד פלד לפרעם, בו מאשר עו"ד פלד כי הוא מתחייב למסור לפרעם את מלוא המשכנתא בסכום של 300,000 דולר, אשר יתקבל מבלמ"ש, וכי לא יעשה שימוש בבקשה לביטול המשכנתא הרשומה על שם פרעם, לפני שפרעם תאשר לו כי קיבלה סכום של 600,000 ₪ מדבל בנוסף לאותו סכום של 300,000 דולר.
עו"ד פלד התייחס להסכם זה במסגרת חקירתו הנגדית, ואמר "אני לא נכנסתי לזה בכלל. אני ישבתי אצל עופר והיה שמה עופר ונדמה לי שהיה שמה דוד בלס והיה שמה משה אזולאי ונראה לי שהיה שמה משה בלס שנכנס ויצא, נדמה לי וקראו לי למשרד של עופר והם דיברו שיחה ארוכה וקראו לי ובשלב מסוים אנחנו ביקשנו מבתו של עופר שתלך ותדפיס מכתב... אז ישבתי וכתבתי את ההתחייבות הזאת בכתב יד וההתחייבות היתה שאני לא מוחק את המשכנתא עד שאני לא משלם לעופר 300,000 דולר והוא מקבל מדבל עוד 600,000 ₪" (עמ' 219 לפרו' מיום 18.4.04).
מעדות זו עולה כי החייב היה שותף להסכמים בדבר אופן ביצוע התשלום לפרעם.
מעורבותו של החייב בענין ביצוע התשלומים בגין מכירת הדירה, עולה גם מעדותו של עופר פרעם.
עופר פרעם נשאל בחקירתו הנגדית כיצד הוא מסביר את העובדה כי הוא אישר את קבלת הסכום של 560,000 דולר כאשר למעשה לא קיבל דבר.
תשובתו היתה כי בכתיבת המסמך, שבו התחייב עו"ד פלד בכתב יד להעביר סכום של 300,000 דולר לפרעם, נכחו עו"ד פלד, דוד בלס, עו"ד אזולאי ועופר פרעם עצמו.
עופר פרעם נשאל:
"ש. למה דוד בלס שם?
ת. כי אליצור פלד לא מקבל החלטות בלי דוד בלס בשום דבר שנוגע לחובות כלפיי, גם כשפניתי אליו הוא אמר לי תתפשר עם דוד, זו היתה גישתו" (עמ' 40 לפרו' מיום 8.3.04).
אין כל הסבר הגיוני לעובדה כי החייב, אשר טוען כי מאז שהעביר את מניות דבל ליניב באפריל 99' אין לו קשר לחברת דבל מלבד ליווי בגין אירועים של העבר, נוכח בפגישה שבה נקבעת דרך התשלום לפרעם בגין שחרור המשכנתא על הדירה אשר נרכשה על ידי דבל, מלבד המסקנה החד משמעית כי מי שמחליט בענייניה של דבל הוא החייב עצמו.
גם עו"ד פלד העיד על הקשר הישיר שבין פרעם לחייב.
בעמ' 227 לפרו' מיום 18.4.04, במסגרת חקירתו על ידי ב"כ פרעם, התייחס עו"ד פלד למערכת היחסים שבין עופר פרעם לחייב. זאת לאחר שהוא שהתייחס לאותו הסכם בו ניתנה התחייבות להעברת סכום של 300,000 דולר לידי פרעם.
לדברי עו"ד פלד: "במערכת היחסים שהיתה אז בין עופר לבין דוד בלס, אני הרגשתי שעופר מספר לדוד בלס כל דבר והיו כמה פעמים שאני ביקשתי ממנו לא לדבר על כל מיני דברים".
עדות למעורבותו הישירה של החייב באשר להוראות התשלום בגין הדירה, עולה גם מחקירתו של החייב עצמו.
החייב נחקר על ידי ב"כ פרעם ונשאל האם נכון כי היתה התחייבות של דבל או של החייב בשמה של דבל, לשלם 600,000 ₪ מתוך התמורה של הדירה ב- 12 שיקים לפקודת פרעם. כאמור, התחייבות זו בשם דבל נרשמה על ידי עו"ד פלד בכתב ידו במסמך מיום 6.8.02 אשר צורף כנספח י"א לתצהיר פרעם.
החייב ענה בתחילה כי הוא ליווה את העסקה. לאחר מכן, כאשר נשאל על ידי בימ"ש אם התשובה לשאלה שלילית או חיובית, הסביר החייב במפורט את פרטי ההתחייבות.
"התחייבו לשלם 913,000 ₪, לא 600,000 ₪ ושילמו לו, חברת דבל, זה אני ליוויתי את זה, אחי דיווח לי על כל דבר, הם שילמו לו משהו כמו 400,000 ₪ על החשבון, כל פעם נתנו לו כסף" (עמ' 497 לפרו' מיום 7.7.04).
בהמשך החקירה ניתן על ידי החייב הסבר מפורט באשר לדרך התשלום, כולל התייחסות לטענה בדבר מכירת הדירה של אימו כחלק מהתשלום.
אין לקבל כאמינים את דבריו של החייב על פיהם ידועים לו הפרטים בדבר הסדרי התשלום לפרעם מדיווח של אחיו בלבד.
במהלך עדותו של אחי החייב, משה בלס, הסתבר באופן ברור כי מי שמנהל את ענייניה של אותה קבוצת בלס, אליה התייחס כבר עו"ד פלד בעדותו, הוא החייב עצמו וכי החייב אינו נזקק לדיווחים או לעצות מאחיו משה בלס, אלא שההיפך הוא הנכון.
בעדותו ביום 2.4.03 בבש"א 4781/03, העיד משה בלס כי החייב עסק בניירות ערך ומבין בנדל"ן.
עוד העיד משה בלס כי החייב מקבל תשלום בגין ניהול הנכסים של קבוצת בלס "הוא המנהל של קבוצת בלס".
החייב גם נהג לחתום על חשבון שהיה למשה בלס בבנק דיסקונט (עמ' 8 לפרו').
משה בלס אישר כי החייב היה מבצע פעולות כספיות באמצעות חשבונות הבנק של משה בלס.
עוד נאמר על ידי משה בלס לגבי החייב כי "הוא עוזר לי בייעוצים".
בחקירתו מיום 19.5.04 העיד משה בלס "אני מתייעץ איתו, זה אחי, הוא מבין הרבה יותר טוב ממני ואני מתייעץ איתו" (עמ' 336 לפרו').
גם באשר למלון ויה-מאריס אישר משה בלס כי לפעמים החייב בא איתו לראות את המלון ומשה בלס מתייעץ איתו גם בקשר לנושא זה.
משה בלס חזר ואמר כי לחייב יש משרד בהרצל 61 "ושם הוא מנהל את כל הנכס של קבוצת בלס" (עמ' 11 לפרו' בבש"א 4781/03).
באשר לעניין מכירת הדירה של אם החייב, כחלק מביצוע התשלום לפרעם עבור רכישת הדירה על ידי דבל, העיד משה בלס כי התקיימה פגישה ביום 30.10.02 בדירת האם לשם סיכום העסקה בה נכח החייב עצמו. "אני קראתי לדוד שיבוא לפגישה... בשביל להתייעץ איתו. אני קראתי לדוד, אני צלצלתי אליו.... רציתי שהוא יראה את המסמכים" (עמ' 378 לפרו' מיום 19.5.04).
מכאן ברור כי העובדות בעניין זה ידועות לחייב ממקור ראשון, ולא כתוצאה מדיווח כלשהו שניתן לו על ידי אחיו או מליווי העסקה בלבד.
יש לציין כי החייב חזר, הן במסגרת עדותו והן במסגרת סיכומיו, על טענתו כי הוא רק ליווה את דבל, וכי היה לו עניין שדבל תקנה את הדירה בה הוא מתגורר 30 שנה על מנת שהוא יוכל להמשיך להתגורר בה.
אין בגירסה זו אלא נסיון לתת הסבר מצידו של החייב למעורבותו המהותית בעסקיה של דבל, הנובעת מהיותו למעשה בעל המניות האמיתי והשולט בה.
בכל העובדות המתוארות לעיל, יש די כדי לקבוע הן באופן ישיר והן באופן נסיבתי, כי הנאמן עמד בנטל הראייה המוטל עליו להוכיח קיומם של אותות מרמה או אותות אי אמת באשר לזהות האמיתית של דבל ובעלי מניותיה.
ראה לעניין זה, ע"א 8428/01 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פד"י נ"ז(5) 776 בעמ' 782.
ראה גם ע"א 1680/03 חנה ויעקב לוי נ' ברקול, (טרם פורסם).
פסק דין זה ופס"ד סנדובסקי, התייחסו אמנם להוראות סעיף 34 לחוק ההוצל"פ, אולם ניתן להחיל את הקביעות בהם באנלוגיה גם במקרה שבפניי.
חדלות פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות ושמירת חזקה על הנכס, מהווים כולם אותות של מרמה אשר אם הם נותרים ללא מענה מצביעים על קיומה של מרמה.
ככל שאותות אלה רבים יותר, עובר הנטל להפריכם על הצד שכנגד.
במקרה שבפניי, מצביעות העובדות אשר פורטו לעיל לא רק על כך כי המניות בדבל מוחזקות למעשה על ידי עו"ד פלד עבור החייב, אלא הן מביאות גם למסקנה נוספת, על פיה החייב הינו הרוח החיה והשולט הבלעדי בדבל - כאשר היישות המשפטית של דבל משמשת כיסוי בלבד לפעולותיו.
בנסיבות אלה, אין כל נפקות לטענה כי הדירה נרכשה על ידי דבל. הדירה נרכשה למעשה מאת החייבת על ידי החייב. לפעולה מעין זו אין כל נפקות במסגרת הליכי הפש"ר בהם מצויים החייבים.
יש לראות לכן את הדירה כנכס שנותר בבעלות החייבת בכפוף למשכנתא לטובת פרעם.
בענין זה יש לציין כי בסעיף לעיל דנתי במשכנתא ובהסדרי התשלום שנקבעו בין הצדדים, כפי שהצדדים הרלוונטים התייחסו אליהם. כלומר, התייחסות לדירה כבטוחה לסך כל חובות החייבים וחברות בשליטת החייב כלפי פרעם, על פי ההסכם מיוני 2000.
לגובה המשכנתא ומעמד פרעם כנושה מובטח, אתייחס בסעיף הבא.
ב. טענת הנאמן בדבר פגמים בעסקת רכישת הדירה על ידי דבל:
גם אלמלא הייתי מגיעה למסקנה לעיל, על פיה יש זהות בין החייב לבין ש.ע.ר ולבין דבל, וכי מניות דבל מוחזקות על ידי עו"ד פלד עבור החייב,היה מקום לקבל את בקשתו החילופית של הנאמן לביטול הליכי המכר - הן בגין פגמים אשר נפלו בהליך ההוצל"פ והן מכוח דיני פשיטת הרגל.
- פגמים אשר נפלו בהליך ההוצל"פ:
ביום 21.2.01 ניתן כאמור צו כינוס לנכסי החייב וביום 10.7.01 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת.
ביום 14.5.02 הוכרזו החייבים כפושטי רגל ומונה להם נאמן.
ההסכם לרכישת הדירה נחתם ביום 11.3.02 בין עו"ד פלד ככונס נכסים לבין דבל באמצעות מנהלה לוי.
ביום 12.3.02 ביקש כונס הנכסים עו"ד פלד את אישור ראש ההוצל"פ למכר.
נספח ז' למוצגי הנאמן הינו דו"ח כונס נכסים ובקשה לאישור מכר אשר הוגש על ידי עו"ד פלד. במסגרת דו"ח זה ציין עו"ד פלד כי הזמין חוו"ד שמאי אשר קבעה כי שווי השוק של הדירה במכירה מרצון הינו 540,000 דולר.
עו"ד פלד ציין את הפרסומים אשר ביצע ואת ההצעות אשר קיבל, כאשר הצעת דבל הינה ההצעה הגבוהה ביותר מבין שלוש ההצעות אשר קיבל.
עוד נאמר כי הנכס נמכר במכרז בהליכי הוצל"פ וכי החייבת יודעת על המכרז ומסכימה למכירה בסכום שהציעה דבל.
ההלכה היא כי פגמים בהליכי מכירה של נכס במסגרת ההוצל"פ ואי הקפדה על הוראות הדין, מהווים עילה לביטול המכירה.
ראה רע"א 2404/01 וקנין נ' בראון, פד"י נ"ו (1) 913.
באותו פס"ד הפנה כב' השופט טירקל לקביעה קודמת שלו בה נאמר :"מכירת נכס לשם גביית חוב של בעליו, היא מהלך חמור וקיצוני הפוגע בזכות הקניין שלו לשם מימוש זכות אחרת. לפיכך, יש להקפיד במיוחד על כך שכל ההליכים ייעשו בהקפדה מלאה על הוראות הדין ועל כך שיתנהלו בהגינות וביושר".
הלכה זו יש להחיל בכל בחינה של עסקה המתבצעת במסגרת הליכי הוצל"פ, ולאו דווקא כאשר מועלות כנגד העסקה טענות על ידי החייב כפי שהיה בפס"ד וקנין.
במקרה שבפניי, מקובלות עלי טענות הכנ"ר והנאמן כי קיימים מספר פגמים בהליכי המכירה של הדירה במסגרת ההוצל"פ.
במסגרת הדיווח ליו"ר ההוצל"פ נאמר כי הנכס נמכר במכרז. כאמור, אף צויינה העובדה כי עו"ד פלד, ככונס נכסים, הזמין חוו"ד שמאי על פיה נקבע מחיר הדירה בסכום של 540,000 דולר.
מעיון בדו"ח עולה כי לא צויין בו תאריך מתן חווה"ד ולא בכדי. חווה"ד אשר קבעה מחיר זה הינה חוו"ד מיום 25.2.02 אשר מופנית לבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (נספח ה' למוצגי הנאמן).
בסעיף 3 לדו"ח, לאחר ציון קיומה של חוו"ד השמאי, נאמר כי ביום 27.10.00 פרסם כונס הנכסים הזמנה להציע הצעות. במועד זה כלל לא היתה קיימת חווה"ד. מכאן, עולה בבירור כי אי ציון תאריך חווה"ד במסגרת הדו"ח, נועד על מנת ליצור מצג בפני ראש ההוצל"פ על פיו היה אכן מכרז למכירת הדירה, בהתבסס על קיומה של חוו"ד שמאית.
בפסק דין וקנין לעיל, צויין מקרה שבו בוטל אישור מכירה שנתן ראש ההוצל"פ על בסיס שומות ישנות ולא מעודכנות, לאור ההלכה כי "קבלת שומה מעודכנת היא עקרון כה יסודי וכה מובן מאליו, עד שיש לראות בו מעין תנאי מכללא למכירה, שאי קיומו יורד לשורש ההליכים ופוגם אותם מעיקרם" (עמ' 916 לפסה"ד).
יש לזכור כי כונס הנכסים פרסם הודעה לגבי הדירה שבה התבקש מחיר מינימום של 750,000 דולר.
עוד יש לציין בהקשר זה כי מחיר המינימום נקבע במודעה ביום 27.10.00.
במודעה נוספת מיום 10.8.01 אותה פרסם כונס הנכסים, נקבע תאריך לסגירת המכרז שמועדו כבר חלף - 15.7.01.
פגם נוסף בהליך הוא העובדה כי עו"ד פלד לא דיווח לראש ההוצל"פ על כי הוא רשום כבעל מניות של דבל, או כי הוא מחזיק במניות אלה בנאמנות עבור צדדי ג' כלשהם, בנוסף לפעולתו ככונס נכסים של הדירה מטעם הזוכה.
עו"ד פלד אף לא דיווח על כך כי מתנהלים הליכי פשיטת רגל כנגד החייבים ואף לא צירף את הכנ"ר, ככונס לנכסי החייבים, כמשיב לבקשות השונות.
כמו כן, בסעיף 2.1 להסכם המכר, אותו ביקש עו"ד פלד לאשר במסגרת הליכי ההוצל"פ, נקבע כי הדירה תימסר לקונה כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ לא יאוחר מ- 30 יום מאישור ראש ההוצל"פ, בכפוף להפקדת התשלום הסופי לידי כונס הנכסים.
הדירה לא פונתה מעולם. גירסת עו"ד פלד והחייב באשר למאמצים אשר נעשו כדי לפנות את החייבים מהדירה, אינה מקובלת עלי.
עו"ד פלד טען בתגובתו כי הוא נאלץ לבקש צו פינוי כנגד החייבת ולהיזקק לחוקר פרטי לביצוע המסירה וכן לשוטר כדי לבצע את הפינוי.
הליכי המימוש של הדירה החלו, כאמור, באוק' 2000 עם פרסום המודעה בדבר מכירת הדירה.
אולם, מתוך נספח ד' למוצגי הנאמן, עולה כי בקשה למתן הודעת פינוי לחייבת הוגשה לראש ההוצל"פ רק ביום 25.9.01.
יו"ר ההוצל"פ נתן צו על פיו הודעות הפינוי יוגשו לחתימתו ויימסרו לחייבים וכי משטרת ישראל תסייע בביצוע הפינוי.
העובדה כי החייבים נותרו לגור בדירה מצביעה על כך כי לא היתה כוונה מלכתחילה לבצע את הליכי הפינוי.
במהלך חקירתו הנגדית טען אמנם עו"ד פלד כי הוא זכה לתרעומת אדירה מצד החייב, אשר כתב לו מכתבים זועמים בגין נסיונות הפינוי והעובדה כי נשלחו שוטרים לבית המשפחה.
לטענה זו לא היה זכר בתגובתו של עו"ד פלד. רק במהלך הדיון בפניי הוצג לראשונה מש/9, שהוא מכתב בכתב ידו של החייב. מכתב זה איננו נושא כותרת כלשהי או תאריך ואין הוא מופנה לעו"ד פלד, אם כי נאמר בו "הייתי רוצה לראות אותך שעו"ד שמתיימר להיות חבר שלך מנסה לסלק אותה מביתך עם משפחתך זאת לאחר שמצאתי פתרון סוף סוף".
אולם, נחישותו הנטענת של עו"ד פלד לבצע את הפינוי והטרוניה אשר העלה כלפיו לכאורה החייב, לא קיבלה ביטוי בשטח.
למרות שהצו של יו"ר ההוצל"פ נחתם עוד בספט' 2001, עולה מתגובתה של החייבת לבקשה למתן הודעת פינוי, נספח כ"א למוצגי הנאמן, כי הודעת הפינוי נמסרה לחייבת רק בדצמ' 2001.
עו"ד פלד אישר על גבי אותה בקשה כי הפינוי יתבצע רק ביום 24.2.02.
במסגרת חקירתה הנגדית של החייבת, העידה החייבת כי היא איננה חתומה על אותה בקשה (עמ' 12 לפרו' מיום 8.3.04).
לאחר שנשאלה מספר שאלות נוספות לגבי אותה בקשה, אמרה החייבת: "אני לא יודעת על מה אתה מדבר למען האמת" (עמ' 13 לפרו').
לדבריה, היו לה כל הזמן טענות בענין פינויה מהדירה והיא דיברה על זה עם בעלה.
מכאן עולה בבירור כי אותה תגובה של החייבת כלל לא הוגשה על ידה, וספק גדול אם החייבת אכן ידעה על אותם הליכי פינוי נטענים במסגרת ההוצל"פ.
מספר ימים לאחר מכן כבר נחתם ההסכם עם דבל והפינוי לא בוצע.
במסגרת חקירתו בבימ"ש מיום 18.4.04, העיד עו"ד פלד כי נושא הפינוי הפסיק לעניין אותו ברגע שדבל הגיעה להסדר.
קשה גם להבין את עדותו של עו"ד פלד בפני הכנ"ר בחקירתו מיום 12.5.03 שם העיד: "שלוש פעמים הבאתי שוטרים כדי לפנות את בלס, אך ברגע האחרון בא משה בלס ואמר שיסדיר את העניין, הוא לא טוען לדיירות מוגנת, יש מכתב של איזבל בלס שהיא התחייבה לפנות".
מתי הובאו אותם שוטרים על מנת לבצע את הפינוי, אם הודעת הפינוי נמסרה רק בדצמבר ועו"ד פלד הסכים לעיכוב הפינוי עד לפבר' 2004?!
החייבת עצמה אשר התגוררה בדירה, והיתה אמורה להיות נוכחת באותם אירועים של הבאת שוטרים על מנת לבצע את הפינוי, נשאלה אם הודיעו לה אי פעם על הפינוי, ותשובתה היתה: "כן, אמרו לי שרוצים שאני אפנה את הדירה וזה מאד לא מקובל עלי כי הבטיחו לי שלא יבקשו".
מכאן עולה באופן חד-משמעי כי החייבת לא נכחה באירוע כלשהו של ניסיון פינוי תוך כדי העזרות בשוטרים.
יתרה מזאת, כונס הנכסים אמור היה לדאוג לפינוי הדירה על מנת שניתן יהיה למכרה כפנויה, וזאת במסגרת כובעו של עו"ד פלד כשומר האינטרסים של הנושה פרעם.
מה אם כן עניינו של משה בלס להודיע לכונס הנכסים כי יסדיר את נושא הפינוי, נושא שבפועל לא הוסדר מעולם.
התרשמותי היא כי כל מהלך הפינוי הנטען נועד גם הוא לצרכים חיצוניים בלבד.
כבר מכל האמור לעיל, עולה כי הדיווח אשר נמסר ליו"ר ההוצל"פ היה דיווח חלקי ומגמתי ביותר, אשר לא אפשר ליו"ר ההוצל"פ לבחון את העסקה.
פגם נוסף ומהותי ביותר, אשר משמיט את כל הבסיס לבחינת העסקה מבחינתו של ראש ההוצל"פ, הוא האמור בהסכם המכר, אשר צורף לבקשת האישור, לעניין התמורה.
בהסכם נאמר כי דבל מתחייבת לשלם לכונס הנכסים 560,000 דולר, כאשר סכום של 28,000 דולר יופקדו על ידי הקונה כתנאי להגשת ההצעה לאישור ראש ההוצל"פ. סכום של 532,000 דולר ישולם לכונס הנכסים 30 יום מיום אישור ראש ההוצל"פ.
על מנת שדבל תוכל לקבל את המשכנתא מבלמ"ש, הודיע עו"ד פלד לבנק ביום 26.3.02, כי דבל שילמה לקופת הכינוס סכום של 150,000 ₪ ביום 12.3.02 וסכום של 736,800 ביום 25.3.02 (נספח ט' למוצגי הנאמן).
מתוך נספח י"א למוצגי הנאמן עולה כי עו"ד פלד גם דיווח דו"ח סופי לראש ההוצל"פ ביום 1.9.02, לאחר שניתן אישור למכר ביום 1.3.02. בדיווח זה נאמר כי הרוכשת, כלומר דבל, השלימה את תשלום מלוא התמורה בסך 560,000 דולר בגין הנכס וכי מלוא התמורה הועברה לידי הזוכה, פרעם, בהיותה נושה מדרגה ראשונה, לנוכח העובדה כי חוב החייבת לזוכה עולה בהרבה על התמורה ממכירת הנכס.
כונס הנכסים אישר בתצהיר את האמור בדו"ח.
אולם, במהלך החקירות הסתבר כי דיווח זה לא היה דיווח נכון.
במסגרת חקירתו התבקש עו"ד פלד להבהיר מהם אותם שני סכומים אשר צויינו על ידו במכתבו לבלמ"ש, כסכומים אותם שילמה דבל לקופת הכינוס.
לכך ענה עו"ד פלד כי הוא קיבל שיק מדבל והשיק היה בתיק והתיק נמצא במשטרה. מדובר לדבריו בשיק מדבל לפקודתו ככונס.
עו"ד פלד טען כי מכיון שהיה הסכם לפיו משלמים לפרעם רק 300,000 דולר, לא הגיש את השיק לפרעון ולגבי היתר נאמר לו כי הצדדים יסתדרו.
לאחר מכן הסביר עו"ד פלד כי הסכום של 150,000 ₪ שולם כמקדמה וכי דבל "נתנה לי ככונס שיק על 150,000 ₪".
עו"ד פלד נשאל על ידי בימ"ש האם את הכסף הזה העביר לפרעם ותשובתו היתה: "לא, לא העברתי גרוש לאף אחד".
כאשר נשאל מדוע, ענה: "למה אני צריך להעביר, אני צריך להשלים את הכינוס. אני מעביר כספים רק אחרי שאני גומר לרשום את הדירה על שם הקונה. לפני זה אני לא מעביר אגורה".
עוד הבהיר עו"ד פלד כי את הסכום של 367,000 דולר, אותם קיבל מהבנק, העביר לכנ"ר והסכום של 700,000 ₪ הינו ההפרש שבין המשכנתא לבין יתר העסקה בסכום של 560,000 דולר. סכום זה התקבל לדבריו מדבל וגם שיקים אלה נמצאים בתיק שבמשטרה (עמ' 196-197 לפרו' מיום 18.4.04).
לאחר מכן, בתשובות לחקירתו הנגדית של ב"כ פרעם, העיד עו"ד פלד כי את אותו שיק של 150,000 ₪, לגביו טען כי קיבל כמקדמה, לא הפקיד או העביר לפרעם שכן: "הדירה אצלי, אני לא עושה בזה שום דבר, יש הסכמה שאני מחזיק את השיק עד שכל מיני דברים מסתדרים, עד שמנהלים מו"מ עם עופר, אין שום סיבה הדירה אצלי אני לא משחרר את הדירה".
עו"ד פלד גם נשאל אם היה לו מושג האם לכל שיקים שנמסרו היה כיסוי.
תשובתו היתה: "זה בכלל לא מעניין אותי. אני לא משחרר את הדירה לפני שאני מקבל את הפרעון". ש. ולמרות זאת אישרת לבנק שקיבלת מליון שקל לקופת הכינוס.
ת. נו בסדר, אז מה, מה רע בזה? אני הרי לא משחרר את הדירה ולא עושה שום דבר" (עמ' 224 לפרו' מיום 18.4.04).
הדבר הרע הוא העובדה כי עו"ד פלד דיווח בספט' 2002 כי הרוכשת השלימה את תשלום מלוא התמורה, וכי מלוא התמורה הועברה לידי הזוכה, פרעם, בהיותה נושה מדרגה ראשונה, כאשר לדו"ח זה אין כל בסיס.
עו"ד פלד גם העיד במפורש מיד לאחר מכן, כי לגבי ההפרש בין אותו סכום מקדמה של 150,000 ₪ והסכום שהתקבל כמשכנתא מבלמ"ש: "נאמר לי במפורש שהם הגיעו להסכם עם עופר והיה מו"מ".
עו"ד פלד נשאל על ידי בימ"ש האם נכון כי לא היה לו מושג כלשהו לעניין הכסף בגין תמורת הדירה מלבד כספי המשכנתא ותשובתו היתה: "נכון".
גם כספי המשכנתא לא הועברו בפועל לידי פרעם.
בסופו של דבר העיד עו"ד פלד: "גבירתי, זו היתה עסקה בין הצדדים, שהיו ביניהם הסכמים והכל היה בנוי על הסכמתו והבנות" (עמ' 225 לפרו').
בנסיבות אלה, יש להתייחס להסכם רכישת הדירה אשר נכרת בין דבל לבין כונס הנכסים ,עליו דווח לראש ההוצל"פ ולגביו התקבל אישור, כהסכם שלא היתה לצדדים כל כוונה לקיים אותו בדרך שנקבעה בו.
נראה כי ההסכם האמיתי הינו ההסכם עליו העיד עו"ד פלד בעמ' 222 לפרו' מיום 18.4.04, שהוא הסכם שונה לחלוטין מההסכם עליו דיווח עו"ד פלד לראש ההוצל"פ.
עו"ד פלד העיד: "אני לא עשיתי הסכם כלשהו בין דבל לבין דוד בלס שדוד בלס או איזבל בלס ימשיכו לגור בדירה. אני לא הייתי מעורב בזה. זה היה עניין פנימי שלהם. לא הבעתי דעה, זה לא עניין אותי גם ואני לא חושב שזה היה מעניין גם את עופר, כל מה שעניין את עופר זה לקבל את ה- 300,000 דולר ואם הכל היה נמשך כתיקונו הוא היה מקבל את ה- 300,000 דולר כי לא היה עולה על הדעת שאני הייתי מוחק את רישום המשכנתא לפני שהייתי נותן לעופר את ה- 300,000 דולר".
על כל ההסכמות האלה לא ניתן כאמור כל דיווח לראש ההוצל"פ, וכלפיו נעשה דיווח אשר אין כל קשר בינו לבין העובדות הנכונות.
אין ספק כי דין אישור המכר בנסיבות אלה להתבטל, שכן ההליך שקדם לאישור לא התנהל בהגינות וביושר.
- ביטול העסקה מכוח דיני פשיטת רגל:
הן הנאמן והן הכנ"ר טענו כי מכירתה של הדירה נעשתה בניגוד להוראות פקודת פשיטת הרגל ולכן דינה להתבטל.
הכנ"ר הפנה להוראות סעיף 42 לפקודה על פיו מוקנים נכסי פושט הרגל לנאמן ועומדים למימוש לטובת נושיו. כמו כן, הפנה הכנ"ר להוראת סעיף 85 לפקודה על פיו יכללו נכסי פושט הרגל כל נכס אשר שייך לפושט הרגל או המוקנה לו בתחילת פשיטת הרגל - מועד בו מוכרז החייב כפושט רגל.
עוד טען הכנ"ר כי משניתן צו לכינוס נכסיו של החייב מונה לו כונס נכסים. אין החייב רשאי לעשות בנכסיו כל פעולה שיש בה כדי לגרוע מנכסיו, אלא על פי רשותו של בימ"ש אשר דן בתיק פשיטת הרגל.
אין מחלוקת בין הצדדים כי החייבת הינה בעלת זכות החכירה הרשומה על הדירה במלואה החל משנת 85' וכי ביום 10.7.01 ניתן צו לכינוס נכסיה.
אישור ראש ההוצל"פ לעסקת מכר הדירה, ניתן ביום 13.3.02 - 8 חודשים לאחר מתן צו הכינוס.
לאור זאת, יש אכן מקום לטענת הכנ"ר כי כונס הנכסים של הדירה בהוצל"פ, עו"ד פלד, היה צריך לכל הפחות לצרף כמשיב להליכי המימוש את הכונס הרשמי ככונס נכסי החייבת.
עובדת קיומה של משכנתא לטובת פרעם על הדירה, אינה משנה קביעה עקרונית זו על פיה היה מקום לצרף את הכנ"ר לכל הליכי מכירת הדירה בהוצל"פ.
יתרה מזאת, יש מקום לאפשר את פיקוחו של בימ"ש של פש"ר גם על הליכי מכר בהוצל"פ אשר מתבצעים על ידי נושה מובטח.
נושה מובטח המבקש לממש בטוחה של חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל, נדרש להגיש הודעה לבימ"ש של פשיטת רגל בדבר כוונתו לעשות זאת.
סעיף 20 לפקודה קובע הוראה כללית בדבר עיכוב הליכים, על פיה משניתן צו כינוס, יהיה הכונס הרשמי הכונס של נכסי החייב. לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב, לו חוב בר תביעה ולא יפתח נושה בהליכים אלא ברשות בימ"ש.
אולם, סעיף 20(ב) קובע: "הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכוחו של נושה מובטח לממש את ערובתו או לעשות בה בדרך אחרת".
בהחלטתה של כב' השופטת אלשייך (כתוארה אז) בפש"ר (ת"א-יפו) 466/93 יחיאל גרבש נ' עו"ד שלף, נקבע כי כוח הפיקוח של בימ"ש של פש"ר ועיכוב ההליכים אשר קבוע בסעיף 20(א) לפקודה, חלים באופן אוטומטי גם על נושה מובטח מרגע שניתן צו כינוס על נכסי החייב.
עוד נקבע, כי למרות מעורבותו של נושה מובטח בהליכי מימוש נכס, ראוי כי בימ"ש של פשיטת רגל יפקח באופן זה או אחר על מימוש נכסים לטובת הנושים הבלתי מובטחים.
על מנת להסיר את עיכוב ההליכים ולהבטיח כי זכותו של הנושה המובטח על פי הוראות סעיף 20(ב) לפקודה לא תיפגע "על הנושה המובטח לנקוט במהלך שיאפשר לבית המשפט של פשיטת רגל להגשים את תפקידו כמפקח".
אין ספק כי כונס הנכסים של ההוצל"פ במקרה הנוכחי, היה מודע לקיומם של הליכי פשיטת הרגל. עו"ד פלד, אשר ניהל את הליך מימוש הדירה עבור הנושה המובטח, טען רק כי לא ידע שהוא חייב לבקש את אישור בימ"ש של פשיטת הרגל וכי לא הכיר את החלטתה של כב' השופטת אלשייך (עמ' 198 לפרו' מיום 18.4.05).
המשיבים טענו כי לאור העובדה שסכום החוב המובטח על פי המשכנתא גבוה מערכה של הדירה, הרי שכלל אין לראות בדירה כחלק ממסת הנכסים של החייבת. יש לכן לאפשר לנושה, פרעם, לפעול לשם מימוש המשכנתא בניתוק מוחלט מהליכי הפש"ר.
בעניין זה הפנו המשיבים לרע"א 9025/03 בנק מזרחי המאוחד נ' עו"ד אלברט בן פורת, פד"י נ"ט 919.
באותו מקרה, נידונה משכנתא לטובת בנק כאשר ערך הדירה עליה הוטלה המשכנתא, נמוכה מהחובות שנצברו על ידי פושט הרגל.
בית המשפט קבע כי לכאורה רשאי היה הבנק לממש את זכותו מבלי להיזקק להליכי פשיטת הרגל, ובמקרה כזה לא היתה הדירה נכללת בנכסי פושט הרגל המוקנים לנאמן.
אולם, גם במקרה כזה נקבע על ידי בית המשפט, בסעיף 6ג(2) לפסה"ד, כי זכות הנושה המובטח כפופה לבדיקת הדירה על ידי הנאמן, כדי שיוכל להשתמש בזכותו לפדותה על פי סעיף 129 לפקודת פשיטת הרגל ותקנות 85-86 לפשיטת הרגל, המתייחסות לזכותו של הנאמן לפדות את הערובה בתשלום שוויה. כלומר, בכל מקרה, ישנה נפקות לשיתוף הנאמן או כונס הנכסים הרשמי בהליכי המימוש על ידי נושה מובטח, גם כאשר סכום החוב עולה על סכום הנכס המשועבד.
הצורך בשיתוף כונס הנכסים או הנאמן בהליכי מימוש של נושה מובטח, מקבל משקל מהותי כאשר מדובר במשכנתא הבאה להבטיח חוב הנמוך משווי הנכס הממומש.
נראה כי כך המקרה שבפניי למרות טענות המשיבים.
כפי שכבר ציינתי לעיל, לא מצאתי כל מקום או בסיס לטענת הנאמן בדבר פגם במשכנתא אשר הועברה מהבנק למסחר לפרעם. אף קבעתי כי אין מקום היום, לאחר מספר שנים מאז שנשמעו לראשונה הטענות בעניין זה, לתקוף את אותה משכנתא.
עם זאת, יש לבחון את גובהו של החוב אותו באה המשכנתא להבטיח.
המשכנתא אשר נרשמה לטובת פרעם החליפה את המשכנתא אשר היתה רשומה על הדירה לטובת הבנק למסחר.
על מנת לבצע את העברת המשכנתא, שילמה פרעם סכום של 114,000 דולר לבנק למסחר, כפי שהעיד עופר פרעם בתצהירו.
סכום זה שולם ביום 6.6.99 בשיק לפקודת עו"ד פלד אשר צורף כנספח ב' לתצהירו של עופר פרעם.
גם הנאמן הפנה בבקשתו להסכם בין החייבת, פרעם והבנק למסחר מיוני 99', אשר נמסר לו לדבריו על ידי עו"ד פלד, בו נקבע כי פרעם תשלם סכום מוסכם לפרעון החייבים לבנק למסחר - כנגד העברת המשכנתא מהבנק לטובת פרעם.
סכום זה של 114,000 דולר נזכר פעם נוספת בהסכם מיום 16.8.99, אשר עסק במתן הלוואות על ידי פרעם לשם רכישת מניות ש.ע.ר. וסכומים נוספים לצורך תשלום יתרת חוב של ש.ער. לבל"ל ושיפוץ מלון ויה-מאריס בסכום של 400,000 דולר.
באותו הסכם צויינו הבטוחות לשם פרעון הלוואות נוספות אלה, שהן עצמן פורטו בסעיף 2 להסכם. בין הבטוחות נמנו מניות ש.ע.ר ומתן מכתב הוראות על ידי בלס ניירות ערך, באמצעות החייב, לשם שעבוד מלון ויה-מאריס.
באותו הסכם לא נזכרת הדירה כבטוחה לשם פרעון הלוואות אלה.
עופר פרעם טען אמנם בתצהירו כי כבר בעת הסכמתו לפרוע את חובות החייבים לבנק למסחר ולהעניק לחייבים הלוואות אחרות, הועמדה הדירה כבטוחה להחזר כל ההלוואות, והוסכם כי פרעם תבוא בנעליו של הבנק למסחר כך שהיא תרשם כבעלת זכויות במשכנתא על הדירה ללא הגבלת סכום.
עוד נאמר על ידו כי עו"ד פלד הבטיח לו שאם החייבים לא יעמדו בתשלום ההלוואות, יפעל לפינויים של החייבים מהדירה וימכור אותה.
להתחייבות כוללת מעין זו אין כאמור כל זכר בהסכם למתן ההלוואות הנוספות מיום 16.8.99, כמפורט לעיל.
מכאן עולה כי המשכנתא שנרשמה לטובת פרעם בשנת 99' נועדה אך ורק כדי להבטיח את חובות החייבים כלפי הבנק למסחר. זאת בסכום של 114,000 דולר אשר שולם לבנק למסחר כדי להעביר את המשכנתא על שמה של פרעם.
בהקשר זה אין משמעות לעובדה כי המשכנתא הינה ללא הגבלת סכום.
משכון הינו שעבוד נכס כערובה לחיוב. הוא מזכה את הנושה להיפרע מן המשכון אם לא סולק החיוב (ראה לעניין זה הוראות סעיף 1 לחוק המשכון תשכ"ז - 1967 והוראות סעיף 91 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969).
החיוב אותו באה המשכנתא להבטיח במקרה הנוכחי, הינו החיוב כלפי הבנק למסחר בסכום של 114,000 דולר, סכום אשר נפרע על ידי פרעם ובעקבות זאת הועברה אליו המשכנתא.
אולם, פרעם ויתר המשיבים טענו כי המשכנתא באה להבטיח חוב בסך 1.335 מליון דולר, אשר הוסכם בין הצדדים בהסכם נוסף מיום 29.6.00.
נטען כי במסגרת אותו הסכם הסכימה החייבת להעמיד את הדירה כבטוחה לפרעון כל החובות אשר הוסכם עליהם באותו מועד.
נראה כי אין בהסכמה זו, המצויינת תחת הכותרת "אופן הביצוע", על פיה תשמש תמורת הדירה לפרעון החובות המפורטים בהסכם, כדי להגדיל את סכום החיוב בגינו נרשמה המשכנתא על הדירה לטובת פרעם.
יש לציין גם כי בחקירתה הנגדית של החייבת, לא ידעה החייבת לומר אם פרעם נתנה הלוואות לחייב או לא, שכן לדבריה אין היא מעורבת בדברים אלה.
ידיעתה בדבר מתן הלוואה מאת פרעם לחייב, נובעת מכך כי "בעלי אמר לי".
החיייבת נשאלה האם כל מה שכתוב בתצהיר נאמר לה על ידי בעלה ותשובתה היתה: "כן, כל מה שכתוב בעלי אומר לי, אני לא מעורבת בעסקים שלו. אם ידעתי זה כשהוא אמר לי" (עמ' 17 לפרו' מיום 8.3.04).
באשר לחתימתה על אותו הסכם מיום 29.6.00, העידה החייבת כי לא קראה את ההסכם וכי חתמה כי נאמר לה שתמשיך לגור בבית שלה.
מכאן, עולה בבירור כי חתימתה של החייבת על הסכם זה נובעת מבקשתו והכוונתו של החייב בלבד. זאת בנוסף לקביעתי הקודמת כי אין בהסכם בגדר שינוי החיוב הנערב על ידי המשכנתא אשר הועברה על שם פרעם.
בכל מקרה, גם אם ניתן היה לומר כי ההסכם מגדיל את סכום החיוב הנקוב, הרי שאין להתחייבות זו של החייבת תוקף. ההסכם נחתם לאחר משלוח התראת פשיטת הרגל לחייבים, ולאחר הגשת הבקשה לצו כינוס כנגד החייבת, שעל בסיסה הוכרזה כפושטת רגל במהלך שנת 2002. לכן, בהתאם להוראות סעיף 84 לפקודה הקובע כאמור כי יראו פשיטת רגל כחלה למפרע מיום מעשה פשיטת הרגל בגינו ניתן צו הכינוס, ובהתאם להוראות סעיף 85 לפקודה הקובע כאמור כי כל נכס אשר היה שייך לחייב ביום תחילת פשיטת הרגל מוקנה לנאמן - הרי שאין להתחייבות זו של החייבת כל תוקף והיא בטלה.
זאת במיוחד לאור העובדה כי בהעדר כל קשר בין החייבת לבין עסקי החייב, הרי שלא ניתנה לחייבת תמורה כלשהי בגין העמדת תמורת מכירת הדירה לפרעון חובות נוספים, אשר נוצרו על ידי החייב וחברות בשליטתו כלפי פרעם.
כאשר הסכימה החייבת להחלפת המשכנתא לטובת הבנק למסחר במשכנתא לפרעם בגין פרעון החוב לבנק למסחר, הרי שהסכמה זו נגעה ישירות לדירת המגורים שלה. אולם, החובות הנוספים אשר נצברו בגין עסקי החייב, אינם נוגעים לחיוב כלשהו שהיה בו כדי לסכן את אפשרות המגורים של החייבת בדירה. לכן, אין לראות במתן ההלוואות הנוספות ע"י פרעם בגדר תמורה לחייבת.
קביעה זו בדבר העדר תמורה, הופכת למעשה את הגדלת המשכנתא להעדפה בטלה על פי הוראות סעיף 98 לפקודה. הגדלת משכנתא זו, על פי ההסכם מיוני 2000, התיימרה לתת לפרעם מעמד של נושה מובטח בסכום גבוה יותר מהחיוב שבגינו נרשמה המשכנתא מלכתחילה לטובת פרעם. זאת בגין חובות שאינם כאמור חובותיה של החייבת, כאשר בפברואר 2000 הוגשה כנגד החייבת בקשה למתן צו כינוס, לאחר שהומצאה לה כאמור התראת פשיטת רגל בינואר 2000.
אין בקביעה לעיל, בדבר החיוב כלפי פרעם אותו באה המשכנתא להבטיח, כדי למנוע כמובן את פרעם מלברר את תביעת החוב אשר הוגשה לנאמן בגין החובות הנטענים של החייבים כלפיה.
לאור קביעתי זו באשר לסכום החיוב אותו באה המשכנתא על הדירה לטובת פרעם להבטיח, לא מצאתי גם צורך להידרש לשאלה האם מכירת דירת אמו של משה בלס, שהיא כמובן גם אמו של החייב עצמו, בוצעה בפועל והאם יש לראות בה כחלק מהתשלום אותו קיבלה פרעם על חשבון החובות כלפיה.
גם לאור כל האמור לעיל בדבר אי מילוי הוראות פקודת פשיטת הרגל, אין תוקף למכירת הדירה.
ג. סיכום:
התוצאה בסוף הדרך היא כי מניות דבל הרשומות על שם עו"ד פלד מוחזקות עבור החייב.
יש לכן לראות בהן כנכס של החייב המוקנה לנאמן.
בנוסף לכך, קיימת זהות מוחלטת בין החייב לבין דבל ובין החייב לבין מניות ש.ע.ר המוחזקות על ידי דבל.
החייב עשה באישיות המשפטית של דבל שימוש שנועד לכסות על פעולותיו הוא.
הדירה נשוא הבקשה מוקנית לנאמן והמכירה אשר אושרה על ידי ראש ההוצל"פ - בטלה.
רישום הדירה על שם החייבת נותר בעינו, בכפוף לזכות המשכנתא של פרעם במסגרת הסכום אשר נקבע על ידי לעיל, ובכפוף לבירור טענות החייבים, ושל החייבת בפרט, באשר לזכות דיירות מוגנת או לדיור חלופי.
צו המניעה הזמני יהפוך לצו מניעה קבוע.
בנסיבות המקרה שבפניי, יש לאפשר לנאמן לבצע את מכירת הדירה בפיקוח בימ"ש של פש"ר - הן על מנת להבטיח את זכויות כל הנושים והן על מנת לבחון את טענות החייבים באשר לזכות המגורים בדירה.
לאור קביעותיי לעיל, מצאתי לנכון לחייב את המצהירים מטעם דבל - שלמה דובין, נוח שטרן ומשה בלס וכן את עו"ד פלד בהוצאות הנאמן ביחד ולחוד בסך 75,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
החייבים ישאו ביחד ולחוד בהוצאות הנאמן בסך 50,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
לאור העובדה כי לא מצאתי בסיס לטענות הנאמן כלפי פרעם באשר לתוקפה של המשכנתא לטובת פרעם, אם כי לא קיבלתי את טענת פרעם על פיה יש לאכוף את ההסכם עם דבל, ישא הנאמן בהוצאות פרעם בגין דחיית טענותיו בעניין המשכנתא בסך 30,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ההחלטה תימסר לצדדים במזכירות ביום 22.7.07.
ניתנה היום, ז' באב, תשס"ז (22 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.

פסקי דין נוספים של עורכי הדין


המידע באתר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו וכן עלולים להיות טעויות או אי דיוקים במידע המתפרסם. לכן באחריותך לבדוק את אמיתות המידע המוצג באתר וכן אין להסתמך על מידע זה בשום דרך שהיא. למען הסר ספק, התוכן המוצג באתר הוא באחריות המפרסם/עורך הדין כותב המאמר בלבד. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מכותבי המאמרים ו/או מהאתר ו/או מפעיליו כל אחריות. הגלישה באתר הינה בכפוף לתנאים המופיעים בתקנון האתר
פורטל עורכי דין - law4all.co.il | אינדקס עורכי דין | מאמרים משפטיים | פסקי דין | ספקי שרות לעורכי דין |

פסקי דין


האתר נבנה ע"י 2all בניית אתרים