law4all.co.il פורטל עורכי הדין
 
שם:
דוא"ל:
טלפון נייד:
אזור מגורים:
תחום:
פרטי הפניה:
שלח
מלל: קטגוריה
חפש באתר
כניסה לרשומים
שם משתמש:
סיסמה:
שכחת סיסמא?
תחום התמחות:
אזור:
חפש בפורטל עורכי הדין
פנה חינם אל עורך הדין
שם:
טלפון נייד:
מייל:
אזור:
תחום:
פרטי הפניה:
 
 
חיפוש פסק דין חפש פסקי דין לפי שם עורך הדין
חזור
בתאריך: 03.04.2006

מדינת ישראל - נגד - מקייטן שניר

לתקציר פסק הדין
תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1131/03
מדינת ישראל
נ ג ד
מקייטן שניר
בית משפט מחוזי תל-אביב-יפו
[03.04.2006]
הרכב כב' השופטים: ש' טימן-אב"ד ת' שפירא ש' ברוש
בשם הנאשם - עו"ד באומן ועו"ד גבאי
בשם המאשימה - עו"ד מירי ארד
הכרעת דין
א.כתב האישום. 2
ב.חקירת המשטרה. 3
ג.ראיות ההגנה. 6
ג.1. תגובתהנאשם לכתב-האישום:6
ג.2. ראיות ההגנה. 6
ד.דיון עובדתי7
ד.1. פגישות הנאשם עם המנוח ביום האירוע. 7
עדותעמר אבו-מוך. 7
עדותאריה פנג'ר. 9
עדותחיים ויקטור לקס. 9
עדותאהרון בש. 10
ד.2. זיהוי הנאשם בסמוך לאירוע. 10
עדות מבורך מסיקה. 10
עדותגלשגיא. 19
ד.3. תיאורהאדם היורה במנוסתו23
עדות עמר אבו-מוך. 23
עדותגליה אלמשעלי25
עדותמלכה בן חיים. 25
עדות גילה בנימין26
ד.4. מאפיינים חיצוניים של הנאשם. 27
הזקן27
הכיפה. 29
הכובע. 30
ד.5. האליבי31
טענת האליבישל הנאשם. 31
עדות השוטרים רס"ר איתן לוי ורס"ר עופר זיגדון31
עדות אהרון בש. 32
עדות מיכל לבנטר. 33
עדות חיים לבנטר. 35
טענת האליבי - סיכום. 40
ד.6. ראיות חפציות. 41
א. תרמיל. 41
ב. האקדח. 42
ג. החולצה. 43
ד. בדיקת ד.נ.א.46
ה. בדיקותשרידי יריו"פירופרינט". 55
ו. בדיקת מרחק הירי57
ה. גרסת הנאשם. 57
הודעות הנאשם במשטרה. 57
עדות הנאשם בבית-המשפט. 60
ו. התרשמות מהנאשם. 61
ז. שאלת המניע. 66
סיכום הראיות הנסיבתיות. 70
ח. סיכום ומסקנות. 73
ועוד על ראיות נסיבתיות. 76
ט. יסודות עבירת הרצח. 77
י. סוף דבר. 78

השופט שלי טימן, אב"ד:
א. כתב האישום
1. בערבו של יום חמישי, בתאריך 31.7.03 בשעה 19:00, באור יום, נורה אהרון מסיקה מטווח קצר, בחזית חנות הירקות שלו בלב רחוב סוקולוב, ההומײ·ה בקונים לקראת השבת. היורה, חבוש במגבעת ולבוש בחולצה לבנה, נמלט מן המקום, ולמרות נוכחותם של עדי ראייה רבים, לא נמצאה ראייה ישירה אחת, שקשרה בין היורה לאדם כלשהו.
1,300 דפי פרוטוקול הדיון בתיק זה, מגלים אוסף סבוך של ראיות נסיבתיות נגד הנאשם, והיה עלינו להתיר הפקעת ולשאול האם הן מרכיבות יחד אשם יציב ומוצק של הנאשם, מעבר לכל ספק סביר. כל ספק כזה, פירושו - כמובן - זיכוי.
2. כתב האישום מייחס לנאשם עבירת רצח, על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977, על בסיס העובדות הבאות:
במהלך חמש השנים האחרונות ועד ליום 31.7.03 ניהל אהרון מסיקה (להלן: מסיקה) חנות ירקות ברחוב סוקולוב 21 בהרצליה (להלן: חנות הירקות). במחצית השנייה של חודש יולי 2003, פתח הנאשם, יחד עם בני משפחה, חנות ירקות מתחרה ברחוב סוקולוב 43 בהרצליה (להלן: החנות). בין הנאשם למתלונן (צ"ל - המנוח, ש.ט) היכרות מוקדמת.
בתאריך 31.7.03 בסביבות השעה 15:30 הגיע הנאשם לחנות הירקות. הנאשם היה נסער, התפתח דין ודברים בינו לבין מסיקה מחוץ לפתח האחורי של חנות הירקות, ולאחר מכן עזב הנאשם את המקום. הנאשם חזר לחנות הירקות פעם נוספת בסביבות השעה 17:30 באותו יום, ושוחח עם מסיקה.
בתאריך הנ"ל, בשעה 19:00 או סמוך לכך, הגיע הנאשם לרחבה הנמצאת בצד האחורי של החנות, ודרך שביל צדדי נכנס לרחוב סוקולוב. הנאשם היה מצויד באקדח מסוג וואלטר קליבר 7.65 (להלן: האקדח). אותה עת עמד מסיקה ברחוב סוקולוב, מחוץ לחנות הירקות, וסידר את הסחורה בדוכנים. הנאשם ניגש אל מסיקה, ומתוך כוונה תחילה לגרום למותו, ירה ירייה לכיוון ראשו. הירייה פגעה במסיקה - קליע האקדח חדר אל מאחורי תנוך האפרכסת השמאלית שלו, והוא התמוטט ונפטר במקום.
מותו של מסיקה נגרם כתוצאה מנזקים חמורים למוח בעקבות מעבר תעלת הקליע דרך הראש.
לתשומת לב: מעתה, כאמור בכתב האישום, תיקרא החנות שהיתה בבעלותו של המנוח, "חנות הירקות", ואילו "החנות" - הינה קיצור שמה של החנות בה עבד הנאשם (על מידת מעורבותו העסקית בחנות זו יש מחלוקת בין הצדדים). ליום בו נורה המנוח - 31.7.03 - אקרא "יום האירוע".
ב. חקירת המשטרה
3. עם הישמע הקריאה אודות ירי ברחוב סוקולוב, הגיעו שוטרי תחנת גלילות לזירת האירוע. חמש דקות מרגע הירי,כבר היה שם רס"מ רפאל אלון (ע"ת מס' 1, דו"ח הפעולה-ת/1), טכנאי זיהוי פלילי, שהבחין בגופתו של מסיקה, השרועה על המדרכה, ובמרחק של 15 ס"מ ממנה, תרמיל בודד בקוטר 7.65 מ"מ (ת/2א).
שוטרים שהגיעו לזירה החלו בגביית עדויות מעדי ראייה. גל שגיא (ע"ת מס' 28) העידה שעמדה בחנות הצילום "לימונצ'יק", הצמודה לחנות הירקות (מכיוון מערב), בעת שנכנס אליה אדם בעל חזות חרדית: לבוש חולצה לבנה, מכנסיים שחורים וכובע. לאחר שיצא, נשמעה ירייה. הודעותיה במשטרה ודו"ח התשאול של העדה בזירה הוגשו על פי סעיף 10א (ת/82, ת/83, ת/85), בהן מסרה העדה תיאור של החשוד, לפיו צבע עורו היה שחום, גובהו 1.70 מ', מבנה גופו רזה ועל פניו זקן כהה. מתחת לכובע זיהתה כיפה ועליה ראתה את המילה "רבנו" רקומה בלבן על גבי שחור. החשוד ניהל שיחה בחנות עם אדם אחר ושאל אותו אם אפשר להצטלם. לאחר שנשמעה הירייה, ראתה את אותו אדם בעל חזות חרדית רץ לכיוון העירייה (ורחוב הנדיב), כשבידו אקדח בצבע אפור; גליה אלמשעלי (ע"ת מס' 6), צלמת ששהתה גם היא בחנות הצילום, ראתה מיד אחרי שנשמעה הירייה אדם, בטווח הגילאים 25-33, שנע בריצה "מטורפת" לכיוון העירייה עם כובע "קאובוי" שחור, זקן, חולצה לבנה ו"מכנס כהה"; מלכה בן חיים (ע"ת מס' 5) לקוחה בחנות הירקות, שעמדה בצד הפנימי של החנות (הפונה לכיוון מגרש החנייה), סיפרה שאחרי ששמעה ירייה, ראתה אדם צעיר, לבוש חולצה מכופתרת לבנה, מכנסיים כהים וכובע רחב שוליים, חוצה בריצה את מגרש החנייה שמאחורי חנות הירקות, מכיוון רחוב הנדיב, לרחוב קטן המוביל לרחוב טשרניחובסקי (הודעותיה - נ/11, נ/12); גילה בנימין (ע"ה מס' 2) דיברה עם המנוח בזמן שנורה. היא ראתה מהצד את היורה, ותיארה אדם עם מגבעת, חולצה לבנה, מכנסיים כהים, בעל מבנה גוף רזה וגובה ממוצע. בהודעתה שנגבתה באותו הערב (נ/29) אמרה כי הוא נראה כבן 35-40, וגוון עורו חום. הוא סיפרה שהוא הגיע מכיוון חנות הצילום, ונעלם לרחוב הנדיב.
4. בהמשך החקירה נגבו עדויות מאנשים שראו את הנאשם בזירה ביום האירוע קודם לירי. חיים ויקטור לקס (ע"ת מס' 9) - אחיינו של המנוח, שעבד בחנות הירקות, ראה בשעה 17:30-18:00 את הנאשם משוחח עם המנוח, במרחק 20 מטרים מהחנות; אריה פנג'ר (ע"ת מס' 19), בעל עסק לדודי שמש ששוכן בחצר האחורית של חנות הירקות (וליד מגרש החנייה), ראה את הנאשם בשעה 14:00-14:30, יושב עם המנוח בפתח האחורי של חנות הירקות במשך עשר דקות, עד שהמנוח נעלם בתוך חנות הירקות. הנאשם נשאר שם עוד מספר דקות והלך לכיוון השטח הריק של החניון. גם עמר אבו-מוך (ע"ת מס' 3) שעבד בחנותו של המנוח, ראה את הנאשם ביום המדובר בשעות 14:30-15:00, כשישב עם המנוח מאחורי חנות הירקות. העד סיפר שהמנוח הביא לנאשם כוס מים על מנת "להרגיע אותו". מיד לאחר הירי זיהה אבו-מוך אדם בורח מהמקום, שדומה לנאשם. עוד סיפר במשטרה שכעשר דקות לפני הירייה ראה אדם שנכנס לשביל שמאחורי חנות הירקות, יחף; מבורך מסיקה (ע"ת מס' 4), אחיינו של המנוח, שעובד בחנות המשפחה ממול לחנות הירקות, מסר הודעה במשטרה חמישה ימים לאחר האירוע. לדבריו: ביום האירוע, בשעה 19:00, חצה את חנותו של המנוח ועבר לכניסה האחורית שלה, הפונה אל מגרש החניה, שם זיהה את הנאשם מגיע מכיוון צפון, ועובר בשביל שעוקף את חנות הירקות ומוביל לרחוב. מבורך זיהה את הנאשם בוודאות כשהוא פנה לשביל, לבוש בג'ינס, חולצה לבנה וכובע שחור. הוא זיהה את הכובע שחבש לאחר שנתפס - ב"מסדר כובעים" (נ/8א) שחבש הנאשם.
5. מיד לאחר האירוע, בשעה 20:00 בערב, התעורר חשד בקרב צוות החקירה של המשטרה, כי הנאשם מעורב בירי, ונשלחו שוטרים רבים לחפש אותו ברחבי הרצליה: בביתו, בחנות הירקות של אביו, בבית משפחת חיים לבנטר - חברו של הנאשם, אצל אמו של חיים לבנטר, אצל שי אפרים בעל "החנות", אצל מכרו איציק כהן, ואצל דודו של הנאשם אפרים חאקי. החיפושים נמשכו עד חצות (דו"חות פעולה - ת/28, ת/29, ת/30), אולם ללא תוצאות.
6. למחרת בבוקר, יום ששי 1.8.03, בשעה 9:45, הגיע מנהל מחלקת רישוי עסקים, שלומי גורן (ע"ת מס' 20), ל"חנות" שברחוב סוקולוב 43, על-מנת למסור צו סגירה הממוען לנאשם ולשני אחיו. הנאשם קיבל אותו וחתם עליו. שלומי גורן העיד שעל פניו של הנאשם היה זקנקן - בין זיפים לזקן.
שעות ספורות לאחר-מכן, בשעה 14:15, נעצר הנאשם והובא על-ידי צוות בילוש לתחנת המשטרה (דו"ח הפעולה, עליו חתום רס"ל איתן לוי - ת/26).
7. הנאשם תושאל לראשונה על ידי ראש צוות החקירה המיוחד, פקד רמי זך (ע"ת מס' 2). הנאשם היה מוכר לו היטב, מביקוריו הקודמים בתחנה. סגן ראש צוות החקירה, רס"מ רוני יאיר (ע"ת מס' 22), צילם את הנאשם עם הגיעו לתחנה (ת/6). בתמונות נראה הנאשם כשהוא מגולח למשעי. בתשאול ראשוני של הנאשם על ידי ראש צוות החקירה (דו"ח תשאול - ת/7), אישר הנאשם שיתכן וביקר בחנות של המנוח ביום האירוע, אך העלה טענת אליבי: החל מהשעה 16:00 שהה בבית משפחת חברו, חיים לבנטר. פקד זך הבחין כי הנאשם אינו עוטה זקן, כפי שראה אותו מספר חודשים קודם לכן, והנאשם סיפר שגילח את זקנו ביום שלישי במספרה. החקירה הראשונה של הנאשם תוך גביית אמרה, בוצעה על ידי רס"ל קובי גטניו (ע"ת מס' 8, ת/8א,ב,ג,ד). בחקירה סיפר שביום האירוע הסתובב בעיר, לאחר-מכן הלך להוריו, ולבסוף הלך לבית משפחת לבנטר, שם הקריא סיפורי תורה לילדה של חיים לבנטר. במהלך החקירה הודה הנאשם שהיה אצל המנוח ביום האירוע, ודיבר עמו על עסקים.
8. לאחר שנעצר הנאשם, נערך חיפוש בביתו ונתפסו שם פרטי לבוש, פנקס טלפונים, טלפון נוקייה ונרתיק לאקדח (ת/25 - דו"ח פעולה, נרתיק האקדח - ת/54). חלק מן הפריטים עברו בדיקת שרידי ירי וכתמי דם, ולא נתקבלה כל תשובה חיובית.
9. בעקבות הודעתו הנ"ל של הנאשם, הובאו למשטרה עדים רלבנטיים: הספר, חיים בן חמו (ע"ת מס' 11), שהעיד בבית המשפט שסיפר את הנאשם ביום שלישי באותו השבוע והסיר את זקנו, עד שהלה נשאר עם זקן-זיפים. הוא הוכרז עד עוין, מאחר שבהודעות במשטרה אמר שהוא לא הוריד את הזקן, אלא רק סידר אותו והותיר זקן מלא; מיכל לבנטר (ע"ת מס' 25), העידה שביום האירוע הגיעה עם בעלה חיים לביתם רק בשעה 20:00 בערב, והנאשם לא היה אצלם בבית כל אותו הערב; בעלה, חיים לבנטר (ע"ת מס' 26) העיד שביום האירוע היה מעורב בתאונת דרכים בדרך לירושלים, ולא הגיע הביתה לפני השעה 20:15-20:30. במשטרה אמר חיים שלא ראה את הנאשם באותו היום, אך בבית-המשפט אמר שיתכן וראה אותו מתחת לביתו באותו הערב; כמו-כן העיד רס"ל איתן לוי (ע"ת מס' 7) שראה, יחד עם השוטר מוטי אלקלעי את הנאשם ביום האירוע, בשעה 16:40, ליד ביתו, כשהוא חובש כובע מצחייה על הראש, ועל פניו זקן באורך 3-4 ס"מ (המזכר ת/31 נכתב ב - 31.7.03, בשעה 22:00); עדות רלבנטית נוספת היא עדותו של אהרון בש (ע"ת מס' 18), בעל קו לחלוקת פירות בהרצליה, שהעיד שביום האירוע ראה מרחוק את הנאשם בסביבות השעה 17:30, הם נופפו לשלום אחד לשני, ובש סימן לו שהוא הביא סחורה לחנות.
10. ביום 3.8.03 הודיע האזרח מוטי גוטליב (ע"ת מס' 13) למשטרה, כי מצא אקדח בעת שירד לחפש כלי ניקיון במרתף הבניין בו גר, ברחוב אוצר הצמחים 7 בהרצליה, מרחק 500 מטרים בקו אווירי מהכניסה האחורית של חנות הירקות. עוד בטרם התקשר למשטרה, עטף המודיע את האקדח בשקית ניילון כחולה, עליה כתוב "בריאות כללית", שנמצאה לצדו, ובשקית ניילון שקופה נוספת שהביא מהבית (ת/58), ולקח את האקדח לאחיו שגר ברחוב קסם 2. השוטרים שהגיעו לבית אחיו תפסו שם את האקדח, מחסנית וכדור נוסף שהיה בקנה (דו"ח מציאת האקדח - ת/21). בזירה בה נמצא האקדח נתפסו גם חולצה לבנה ומגבעת שחורה. קצין מהמעבדה לפיתוח טביעות אצבע שבמטה הארצי, רפ"ק בוריס גלר (ע"ת מס' 12), החליט לגזור את החולצה, ולשלוח חלקים ממנה - צווארון ושרוולים (ת/60א,ב,ג) - לבדיקת די.אן.איי במכון לרפואה משפטית באבו-כביר; ואילו את מה שנשאר מהחולצה (ת/61)- לקח עמו לפיתוח טביעות אצבע במעבדה שלו, יחד עם שקיות הפלסטיק, הקרטון שהכיל את האקדח, המחסנית והכדורים. גזירי החולצה המתינו עד למחרת בארון המוצגים בתחנת המשטרה.
11. בערב אותו היום לקח רס"ר אריק מיאדובסקי (ע"ת מס' 15) דגימות רוק ודם מהנאשם באמצעות תחבולה: הנאשם פצע את עצמו, וכשראה מיאדובסקי שיורד לו דם, לקח פדים סטריליים וניגב באמצעותם דם ורוק של הנאשם (ת/43 - דו"ח תפיסה וסימון, ת/59 - הפדים). למחרת שלח למעבדה הביולוגית באבו-כביר את גזירי החולצה והכובע, לצורך השוואה של שרידי די.אן.איי שעל הגזירים והכובע עם דגימות הדם והרוק (ת/66, טופס לוואי למוצגים). תוצאות בדיקת הדי.אן.איי, על פי חוות הדעת של ענת גסט, מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית ת"א (ע"ת מס' 29, ת/47), היו שמקור הדי.אן.איי שעל גזירי החולצה הינו בנאשם. לגבי המגבעת, נעשה ניסיון להפיק ד.אן.איי, כמו גם, מדגימה מקנה האקדח, אך לגבי שני המוצגים הללו לא ניתן היה לקבוע פרופיל גנטי כלשהו.
בנוסף, שלח מיאדובסקי למעבדת פיתוח טביעות אצבע במטה הארצי טופס לוואי למוצגים שרפ"ק בוריס גלר כבר לקח - שאריות החולצה, שקיות הפלסטיק והקרטון שהכיל את האקדח, המחסנית והכדורים (ת/67), בו מצוינות הבדיקות הנדרשות: חיפוש טביעות אצבע (שבסופו של דבר לא נמצאו על האקדח), הפקת די.אן.איי (שבסופו של דבר לא הופק), ובדיקת שרידי ירי (שלא בוצעה לגבי החולצה). כמו כן העביר את כלי הנשק שנמצא למעבדה הבליסטית לשם השוואה עם התרמיל שנתפס בזירה. חוות דעתו של ברנרד שכטר, ממעבדת הנשק במז"פ המטה הארצי מאשרת כי האקדח שנמצא ירה את התרמיל שנמצא בזירה (ת/46).
12. התביעה מבססת את אישומה, אם כן, על ראיות נסיבתיות, שכוללות עדויות, מוצגים, בדיקות מעבדה, וכן על התנהגות הנאשם וגרסתו, בתוכה גרסת האליבי שלטענת התביעה הופרכה.
ג. ראיות ההגנה
13. ההגנה טוענת כי רשת הראיות הנסיבתיות שהציגה התביעה אינה צפופה דיה על מנת להרשיע את הנאשם, וכי יש לזכותו, לפחות מחמת הספק.
ג.1. תגובת הנאשם לכתב-האישום:
14. הנאשם כפר באשמת הרצח, אך הודה בחלק מן העובדות שבכתב האישום: העובדה כי למנוח היתה חנות ירקות; שבני משפחתו של הנאשם פתחו חנות שגם הנאשם עבד בה, אך לא התקיימה כל תחרות עם חנותו של המנוח, אלא שררו ביניהם יחסים טובים. כמו-כן, הוסיף הנאשם, היתה חנות נוספת (הכוונה, כפי הנראה, היא שלא התקיימה תחרות בלעדית בין חנות המנוח והחנות בה עבד הנאשם, ש.ט.) ; הנאשם אישר את ההיכרות המוקדמת עם המנוח, היכרות באמצעות המשפחות, מײ´יײ¸לדות; הנאשם הודה שהגיע לחנות הירקות, אך לא היה נסער, ולא התנהל כל ויכוחבינו לבין המנוח. הוא שוחח עם המנוח על עסקים בשעות הצהריים המוקדמות (ולא בשעה 15:30 כמתואר בכתב האישום). יותר לא חזר הנאשם לחנות הירקות באותו היום; כמו כן הציג הנאשם גרסת אליבי בהודעתו הראשונה במשטרה, לפיה שהה בבית משפחת לבנטר בשעת האירוע.
ג.2. ראיות ההגנה
15. מטעם ההגנה העידו: הנאשם עצמו; גילה בנימין, עדת ראיה שלא הובאה על ידי התביעה; שלום מקייטן, אחיו של הנאשם; אפרים שי, בעל החנות בה עבד הנאשם; אמנון שרעבי, עובד בחנות הירקות שנכח בה בעת הירי; פרופ' איתן פרידמן, מומחה לגנטיקה, לעניין בדיקת ה- די.אן.איי; ואלכס פלג, מומחה לנושא בדיקת שרידי ירי.
16. גילה בנימין (ע"ה מס' 2), הינה עדת ראייה שלא הובאה על-ידי התביעה. היא שוחחה עם המנוח ממש בעת שנורה. העדה תיארה את היורה במנוסתו, ותיאורה דומה לזה שהעידו עליו עדי התביעה, למעט פרט שמסרה מיד לאחר האירוע לשוטר בזירה, לפיו גיל היורה היה 35-40 (נ/29).
17. שלום מקייטן (ע"ה מס' 3), אחיו של הנאשם, בן 28. בתקופת האירוע כלל לא גר בהרצליה. הוא העיד על יחסיו הקרובים עם המנוח, שייעץ לו מקצועית, וסייע לו כלכלית. בעבר היה המנוח שכן שלו, והוא ראה כיצד חי את חייו - במסירות גדולה לעבודה.
18. שי אפרים (ע"ה מס' 4) הוא בן-דודו של הנאשם, בן 28, והיה הבעלים של חנות שהנאשם עבד בה, עד שנסגרה מיד לאחר הרצח. יחסיו עם הנאשם הדוקים מאד. הוא סיפר על תהליך החזרה בתשובה של הנאשם וההליכה לישיבה, ולאחר-מכן החזרה בשאלה, כששב להרצליה. הוא אישר את העובדה שהנאשם קיצץ את זקנו ביום שלישי יומיים לפני האירוע, אחרי תקופה ארוכה בה היה עם זקן ארוך. עוד העיד העד על חלקו של הנאשם בחנות: הוא סיפר שתפקידו של הנאשם בחנות היה יועץ מכוון, ולא שותף. הסיבה שהנאשם נעצר בחנות דווקא (בגין תיק זה) היתה שהוא עמד במגרש החנייה מאחורי החנות, שהוא מרכז להרבה חנויות. כמו-כן, כשמנהל מחלקת רישוי עסקים מסר לעד צו סגירה לחנות, שהיה רשום על שם האחים מקייטן, העיר לו העד שזו טעות, וכי הוא, העד, ואריה לוי הם הבעלים. הפקח התנצל ואמר שזו טעות, וחזר עם צו מתוקן.
19. אמנון שרעבי (ע"ה מס' 5) בן 49, נשוי לאחייניתו של המנוח, במקצועו מפעיל גן ילדים - גנן. ביום האירוע, הגיע בסביבות השעה 16:15 לעזור למנוח בחנות הירקות. עמד בעמדת השקילה בתוך החנות, עם הפנים לכביש. הוא העיד כי ראה בזירת האירוע, מייד לאחר שנשמעה הירייה, את עד התביעה מבורך מסיקה, אביו של מבורך, ואת חיים לקס.
20. פרופ' איתן פרידמן (ע"ה מס' 6), מומחה לרפואה פנימית וגנטיקה רפואית, הגיש חוות-דעת המבקרת את ממצאיה של מי שביצעה את בדיקת הדי.אן.איי, עדת התביעה ענת גסט (נ/30). הוא הסיק כי לא ניתן להסתמך על שני סמנים גנטיים מתוך שבעה, עליהם הסתמכה המומחית במסקנותיה, עקב ספקות שנבעו מאי-דיוק ברישום.
21. אלכס פלג (ע"ה מס' 7) הובא כמומחה הגנה לנושא בדיקת שרידי הירי. בחוות-דעתו (נ/31) קבע כי אם החולצה שנתפסה שימשה את היורה, והיתה עוברת בדיקת שרידי ירי (ולא בדיקת טביעות אצבע, כפי שביצע רפ"ק בוריס גלר), קיימת סבירות גבוהה שהיו נמצאים עליה חלקיקי ירי.
ד. דיון עובדתי
ד.1. פגישות הנאשם עם המנוח ביום האירוע
עדות עמר אבו-מוך
22. עמר אבו-מוך (ע"ת מס' 3), בן 19 מבאקה אל-גרביה, עבד אצל המנוח מספר חודשים טרם האירוע. אבו-מוך הכיר את הנאשם לפני האירוע.
23. ביום האירוע ראה העד את הנאשם בסביבות השעות 14:30-15:00 יושב יחד עם המנוח בפתח האחורי של חנות הירקות. כך תאר את שראה:
"הוא נראה או מפחד או עצבני, אני לא יודע בדיוק. נכון שהיום אני רואה את הנאשם עם זקן, גם אז היה עם זקן כזה. הוא לבש מכנסי ג'ינס, חולצה לבנה או כחולה, עם כפה שחורה ועליה אותיות לבנות. הוא ישב עם אהרון מאחורה בחלק האחורי של החנות... הם ישבו במשך 20-30 דקות ודיברו ביחד, אהרון גם הביא לו מים, ישבו ודיברו. אהרון הביא לו מים, אולי הוא ביקש ממנו כי היה צמא.
ש. מה נראה לך למה אהרון הביא לו מים?
ת. נראה לי שניסה להרגיע אותו...
(לאחר שמרעננים את זכרונו של העד):
אהרון אמר לבחור (הנאשם) אני ארגיע אותו, אני אדבר איתו, אל תדאג"
(עמ' 58 לפרוטוקול החקירה הראשית, שורות 4-17).
אבו-מוך סיפר שהשניים ישבו ליד חנות דודי השמש בחצר, ובעל החנות, אריה פנג'ר, עמד לידם, ו"נכנס לשיחה" במשך כמה זמן.
העד זיהה את תמונת הנאשם (ת/15ב), כמי שישב עם המנוח בצהריים, ב"מסדר זיהוי תמונות" (ת/15).
24. ההגנה התמקדה בפערים שבין אמרותיו של העד במשטרה (שלא הוגשו) - בינן לבין עצמן ובינן לבין עדותו בבית-המשפט. אבו-מוך מסר אײ´מרה במשטרה ב-3.8.03 (להלן: ההודעה הראשונה), ב-7.8.03 (להלן: ההודעה השנייה), וב- 10.8.03 (להלן: ההודעה השלישית).
25. לעניין הלך הרוח בפגישת המנוח והנאשם בצהריים, טענה ההגנה כי העד אמר את הדברים רק בהודעתו השנייה, וכי בהודעתו הראשונה אמר העד שהנאשם והמנוח דברו בקול נמוך, והוא לא שמע דבריהם. במילים שאמר המנוח, נזכר העד רק בהודעה השנייה. תשובת העד לטענה היתה: "פעם ראשונה לא הדגישו, פעם שנייה כן הדגישו" (עמ' 63, שורות 28-31 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
26. כמו-כן, העד לא אמר בהודעה הראשונה שזיהה אותיות על הכיפה של הנאשם, אלא רק בהודעה השנייה. הוא הסביר שנזכר בכיפה לאחר שראה תמונה של הנאשם בעיתון (הכתבה - נ/3).
27. אבו-מוך הסביר את הפער בגרסאות (גם לעניין נושאים אחרים, שיפורטו בהמשך) בכך שהשוטרים הלחיצו אותו, הוא ידע שהם רוצים לשמוע ממנו את הדברים, ורצה לצאת משם. הדברים שאמר בהודעה הראשונה, לדבריו, לא היו נכונים:
"אין לי שום סיבה לשנות את הדברים, בגלל המשפחה, אני בסך הכל עובד, מקבל כסף והולך הביתה, אין לי שום קשר לא למשפחה הזאת ולא למשפחה הזאת. זה ניסיון ראשון שלי במשטרה בחקירות, והם לחצו עלי שם, הכניסו לי כל מיני סוגי שטויות, ופחדתי והתחלתי להגיד מה שחשבתי שהם רוצים שאני אגיד" (עמ' 64, שורות 29-26).
28. ההגנה טוענת כי אמינותו של העד אפסית וכי אין לייחס לה כל משקל, לאור זאת שהודה שאמר דברים לא נכונים והושפע מלחץ השוטרים. לפי ההגנה, אם העד אמר דברים על מנת לרצות את חוקריו בפעם הראשונה, אין סיבה שלא יעשה זאת בפעם השנייה. נוסף על כך, מייחסת ההגנה קשר בין השינוי בגרסותיו לבין קשריו עם משפחת המנוח, כעובד שלה, והיות קרוב משפחתו של העד, עלי אבו-מוך, עובד אצל משפחת המנוח גם הוא (עמ' 62 לפרוטוקול). ההגנה ציינה שמבורך מסיקה, אחיינו של המנוח וע"ת מס' 4, הלין את העד בביתו (לאחר שמסר את ההודעה השלישית, ב - 10.8.03, עמ' 60 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
29. במקרים רבים מוסר עד מספר הודעות במשטרה, וזה נעשה, בדרך-כלל, על-מנת להשלים פרטים בעדותו ולחדד נקודות, כשהמשטרה רואה בכך צורך, ואיני רואה בכך פסול. במקרה דנן, אישר העד שמסר פרטים רבים יותר בהודעה השנייה, וגם נתן הסבר לכך. בנוסף, חזר על הודעתו השנייה בבית המשפט. לא הוכח שהופעל עליו לחץ בלתי סביר במשטרה; ואילו היה כן, היינו מצפים כי העד יחזור בו מהודעותיו לפנינו. אין מניעה, אם כן, לקבל עדותו כפי שהושמעה בפנינו, באולם בית-המשפט.
עדות אריה פנג'ר
30. אריה פנג'ר (ע"ת מס' 19) הוא בעל חנות "דודי להט", הנמצאת בסמוך לפתח האחורי של חנות הירקות. פנג'ר העיד כי ביום האירוע ראה את הנאשם בשעות 14:00-14:30 (התביעה מסכימה גם לכך שהעד העיד במשטרה על טווח השעות 14:30-15:30) יושב ומדבר עם המנוח על כורסא בפתח חנות דודי השמש, במשך כ-10 דקות. לאחר מכן חזר המנוח לחנות הירקות דרך הכניסה האחורית, הנאשם נשאר עוד 5-10 דקות, והלך צפונה, לכיוון מגרש החניה. הנאשם חבש לראשו כיפה עם כיתוב עליה, ולבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו.
31. עיקר המחלוקת בין הצדדים באשר לעד זה נוגע לעובדה שהעד אינו מתאר, בדומה לעד עמר אבו-מוך, את השיחה בין המנוח והנאשם, כשיחה טעונת כעס או עצבים. העד שלל ששמע צעקות או ראה תנועות ידיים במהלך השיחה (עמ' 684 לפרוטוקול החקירה הנגדית). התביעה מסבירה זאת בכך, שהעד חזה רק את סופה של הפגישה, שכללה את הפרידה בין השניים, ולפיכך חלק זה אינו חופף את החלק שראה העד אבו-מוך. זאת, על סמך דבריו של פנג'ר, שהוא חושב שהם כבר ישבו כשראה אותם (עמ' 676 לחקירה הראשית). לעומת זאת, טוענת ההגנה, כי זו הסקת מסקנה מתשובה שאינה חד- משמעית, וכי גם בעדותו של אבו-מוך לא נאמר כי ראה את רגע המפגש. כך או כך, ההגנה טוענת, כי שתי העדויות אינן מתיישבות, על הפער הגדול ביניהן, זו עם זו.
32. גם במקרה זה, אני רואה לנכון לקבל את עדותו של העד כפי שהיא. האופן שבו מבקשת התביעה ליישב בין העדויות מתקבל על הדעת, כמו-גם אפשרויות רבות אחרות, בייחוד לאור זאת שאבו-מוך שמע חלקי משפטים, ואילו פנג'ר לא שמע כלום, ועל-כן אין סתירה ממשית ביניהם. מעבר לכך - גם אם צפו שני העדים באותה שיחה, ואחד מתאר התרשמותו מהתנהגותם, בעוד השני לא שם לב לכך - אין בכך כדי לפגוע באמינותו של מי מהם.
עדות חיים ויקטור לקס
33. חיים ויקטור לקס (ע"ת מס' 9) הוא אחיינו של המנוח, ובעליה של חנות הירקות ברחוב סוקולוב 21, ששימשה זירת האירוע והמנוח ניהל עבורו את החנות (וחנות נוספת בסמוך).
34. העד מכיר את הנאשם. ביום האירוע ראה אותו מדבר עם המנוח, בסביבות השעה 17:30 - 18:00, מרחק 20 מטרים מחנות הירקות, ליד חנות ה"סופר פארם" (הנמצאת על רחוב סוקולוב, מזרחית לחנות הירקות). הוא ראה אותם בעת שנפרדו, למשך 10 - 15 שניות. המנוח עזב וחזר לחנות הירקות, והנאשם הסתובב חזרה, רצה לחזור, כמו שכח להגיד משהו, ושוב הסתובב והלך. הוא היה עם זקן וכיפה, ולבש סווצ'רט כחול עם צבעים, ומכנסיים בצבע כחול או ג'ינס.
35. ההגנה אינה חולקת על כך שהעד ראה מפגש בין הנאשם למנוח. אבל טוענת, כי המפגש הינו אותו מפגש עליו העידו העדים עמר אבו-מוך ואריה פנג'ר. לטענת ההגנה, העד אינו אובייקטיבי, בשל קרבתו של העד למנוח, נחישותו לסייע לחוקרים בתיק, לאור דברים שאמר בחקירתו: ""מה חסר לך בתור חוקר... מה אני יכול לעזור, לתרום משהו?" (עמ' 360 לחקירה הנגדית), והגעתו לכל דיון, באמרו "את יודעת למה באנו, שנהיה כולם ביחד, בשביל זה אני באתי... שלא יירצח עוד פעם בן אדם" (עמ' 364-365 לחקירה הנגדית).
36. העד, לעומת זאת, עמד על כך שלא יתכן שזו אותה פגישה עליה דיבר עמר אבו- מוך, לפי "הצורה בה הם דיברו" (עמ' 388). כמו-כן, הוא תיאר שהמנוח נעלם מחנות הירקות למשך מספר דקות - עד 20 דקות, לפני שראה אותו בחוץ.
עדות אהרון בש
37. אהרון בש (ע"ת מס' 18) בעל קו חלוקת פירות בהרצליה, הכיר את הנאשם היטב. העיד שביום חמישי, יום האירוע, בשעה 17:30, הוריד סחורה בחנות על פי בקשת הנאשם. כמה דקות לאחר-מכן ראה את הנאשם מתקרב לכיוון החנות, הם נופפו לשלום והעד סימן לו שהוא הביא את הסחורה.
38. עדות זו, שנשמעה אמינה וחסרת פניות (העד איננו קרוב או מקורב למי מהצדדים), מחזקת את עדותו של חיים לקס, לפיה הנאשם שהה ברחוב סוקולוב בשעות בהן לקס טען שראה אותו.
39. גם לעניין שני העדים האחרונים, מקבל אני את גרסת התביעה. לדידי, אם רצה העד לקס להפליל את הנאשם והמציא את הדברים, קל היה לו יותר ללכת בדרך המלך, ולומר שהיה עד, גם הוא, לפגישה שראו שני עדי תביעה אחרים. העד העיד על שעה אחרת ועל מקום אחר, בשעה שאם היה לנאשם אליבי לשעה זו, הוא היה עלול להיתפס בשקר. עדותו של אהרון בש מחזקת את עדותו של לקס, ועל כן, לא נותר לי אלא לקבל את גרסת התביעה לפיה פגש הנאשם את המנוח פעמיים ביום האירוע.
ד.2. זיהוי הנאשם בסמוך לאירוע
עדות מבורך מסיקה
40. מבורך מסיקה (ע"ת מס' 4) הוא אחיינו של המנוח וגר עמו שבע שנים. בתקופה הרלבנטית עבד בחנות הדגים שבבעלות המשפחה, ומצויה מול חנות הירקות של המנוח, מעבר לכביש. מבורך מכיר היטב את הנאשם.
41. מבורך העיד שביום האירוע, בשעה 19:00, חצה את הכביש לכיוון חנותו של המנוח. המנוח עבד בחלקה הקדמי של חנות הירקות, והעד נכנס פנימה, שוחח עם בני המשפחה שעבדו במקום, ועבר לכניסה האחורית. בעודו עומד שם, עם פניו אל עבר חנות הירקות, לכיוון רחוב סוקולוב, הסתכל לצדדים, וראה את הנאשם מגיע מכיוון צפון לכיוון דרום, אל השביל המוביל לרחוב, בצמוד לחנות דודי השמש. תחילה לא היה משוכנע שמדובר בנאשם: האדם שראה, לבש ג'ינס, חולצה לבנה וכובע שחור, והשילוב בין הפריטים נראה היה לו מוזר. הוא זיהה את הנאשם בוודאות רק כשזה פנה אל השביל אל רחוב סוקולוב, אז ראה את הפנים שלו. מפאת חשיבותה של העדות, אביא את הדברים שאמר בבית המשפט כפי שהם. כך תיאר את הדקות שקדמו לירייה:
"עקבתי אחריו במבטים שלי עד שהוא ירד לשביל עצמו, כי בראש ובראשונה שראיתי אותו עובר שם עם הלבוש הזה ועדיין לא זיהיתי אותו, זה נראה לי מוזר הצורה שהוא בא והדרך שבא בשביל, ועד שהוא סובב את הפנים שמאלה הייתי בטוח שזה הוא, וברגע שהוא סובב את הפנים זה היה הוא אבל ראיתי אותו בוודאות מוחלטת, ואז עשיתי חושבים כי ידעתי שהנאשם לא מכבר הצהיר על הכוונה שלו בפני אנשים אחרים, שהוא מתכוון לעשות את הדבר הזה.
הלבוש שלו העלה בי חשד, וגם כי הוא החזיק את הידיים כלפי המפשעה למטה, וזה עורר חשד אצלי, כי כשזיהיתי אותו בוודאות וידעתי על הכוונה שלו הוא הצהיר בפני אנשים שהוא מתכוון לעשות את הדבר הזה, ונזכרתי על יומיים קודם לכן שדוד שלי אמר לי שהוא מטריד אותו, וזה רץ לי כמו סרט נע בתוך הראש. גם צורת ההליכה וגם צורת הלבוש עוררו חשד, והוא הלך עם הראש מורכן כלפי מטה, וכמעט זיהיתי אותו בוודאות, ואמרתי לעצמי שהוא מכיר אותי, ואמרתי שהוא הולך בצורה מסוימת כזו כי הוא מנסה לכסות על הזהות שלו.
ש. מה בצורת ההליכה שלו עורר את חשדך?
ת. חשבתי שהוא מחזיק נשק.
הייתי איתו בקשר עין עד לנקודה שהוא פנה שמאלה כשכבר לא היה לי טווח ראיה מולו. אז עמדתי, ורצו לי כל מיני מחשבות בראש, עשיתי חושבים מה הוא עושה פה בכלל ולמה הוא בדרך בשביל הצדדי הזה. תמיד היה לי בתת הכרה שהוא טיפוס שאחד בפיו ואחד בלבו, זאת אומרת אף פעם לא עמדתי והרגשתי בטחון מולו, שהשלום שהוא אומר לי זה לא שלום אמיתי, וגם ההצהרה שהצהיר בפני אנשים מסוימים על הכוונה שלו לעשות את מה שהוא עשה.
רציתי לצאת החוצה, חיפשתי את אהרון דוד שלי, רציתי להגיד לו שראיתי אותו פה ומשהו לא נראה לי עם ההגעה שלו למקום. כשאני אומר חיפשתי אני מתכוון שהסתכלתי, אבל החנות היתה עמוסה אנשים כי זה היה יום חמישי, ואהרון לא היה בטווח הראיה שלי. עברו מספר דקות, ובקטע הזה יש לי בלק אאוט, אני לא יכול לזכור, ואז שמעתי את היריה, יצאתי החוצה מהחנות לחזית, ואז ראיתי את אהרון שרוע על הרצפה. אני הייתי בהיסטריה, טראומה".
(עמ' 74-75 לפרוטוקול החקירה הראשית).
42. העד שרטט תרשים של מגרש החנייה, הכניסה האחורית לחנות הירקות והשביל (ת/53). כמו כן הוא ביצע שחזור במקום והצביע על המסלול שביצע, לכאורה, הנאשם (ת/10 - תמונות הצבעה של העד, נ/7א - קלטת וידאו של השחזור).
43. העד זיהה את הכובע שחבש הנאשם באותו יום, לפי דבריו, וזאת - ב"מסדר כובעים" שנערך ב- 10.8.03 (ת/52). על-פי פרוטוקול מסדר הזיהוי, הוצגו בפניו שלושה כובעים, והעד הצביע על הכובע שנתפס במקום בו היה האקדח. כמו-כן אמר העד שהכובע בו בחר דהוי יותר מהכובע שראה בזירה (ת/18). גם בבית המשפט זיהה העד את הכובע שנתפס, כזה שראה על ראשו של הנאשם, לגרסתו, קודם לאירוע.
44. טענת ההגנה: העדות כבושה -
העד מסר את עדותו במשטרה רק ביום 4.8.03, חמישה ימים לאחר הרצח.
העד הסביר שלא מסר עדות במשטרה קודם לכן, עקב המצב הנפשי בו היה נתון מאז מותו של דודו:
"בימים האלה עד שהגעתי למשטרה אני נמצא במצב לא פשוט, ואני עדיין במצב הזה היום. זה מן סוג של טראומה מסוימת. אני באופן אישי הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, כל הפונקציות הפשוטות שבזמן רגיל ונורמאלי פועלות בצורה מסוימת, אצלי זה היה מצב של בלבול, חוסר תיאום, היה לי קשה לקשר את הדברים, זה היה מצב שרציתי להיות עם עצמי.
מטבע הדברים לעמוד מול חוקר משטרה זה לא פשוט לגבי כל אדם מן השורה, בסיטואציה כזו שאני במן מצב כזה או אחר, לא הרגשתי שאני מספיק בשביל זה, לא ידעתי שאני מספיק רוצה לדבר על זה".
(עמ' 75 לפרוטוקול החקירה הראשית, שורות 16-22).
הסיבה השנייה בגינה התעכב העד במסירת העדות, על-פי גרסתו, הינה בגלל תחושת חוסר האימון שלו במערכת:
"אני מכיר את הרקע, ואני יודע X ו-Y על אותו נאשם, כלומר אני יודע שארבעה חודשים לפני המקרה אני רואה שאותו בן-אדם נתפס עם כדור בקנה ומשתחרר אחרי זמן מסוים, ואז אני כבר מתחיל לפקפק במערכת"
(עמ' 79 לחקירה הנגדית, שורות 17-19).
בסופו של דבר, החליט מבורך, לדבריו, ללכת ולמסור עדות - מהסיבה הבאה:
"קראו לי לחקירה כי באותו יום אחרי הרצח עצמו, אמרתי לבני המשפחה שלי שזיהיתי את הנאשם, ואחד מבני המשפחה העלה את השם שלי בחקירה, ואז קראו לי לחקירה והגעתי".
(עמ' 75 לפרוטוקול החקירה הראשית, שורות 23-24).
45. ההגנה טוענת כי הסברו של מבורך, אודות המצב הנפשי הקשה בו היה נתון, אינו עומד בקנה אחד עם תיאוריו את עצמו, כמי שניהל את ענייני המשפחה לאחר מותו של המנוח. כמו-כן אישר העד שקרא בעיתון ביום 3.8.03 כתבה על מעצרו של הנאשם (נ/3), (עמ' 84 שורות 27-28 לחקירה הנגדית). שמו של הנאשם אינו מוזכר בכתבה, אך נמסרו בה פרטים מזהים מספיקים אחרים. למחרת, כאמור, מסר העד עדות. זו, לטענת התביעה, הסיבה בגינה החליט להגיע למשטרה - הוא הבין מהכתבה שתיק החקירה נגד הנאשם "סגור" ועל-כן הרשה לעצמו למסור עדות מפלילה נוספת כדי "לוודא הריגה". העד ענה על טענה זו בחקירה הנגדית, ואמר, שכל הפרטים שהיו מצויים בכתבה, היו ידועים לו כבר וכי לא היתה לה השפעה עליו.
לטענת ההגנה, אם כן, משקל העדות הוא אפסי; במיוחד לאחר שהעד הספיק לשמוע את גרסאות כל המעורבים ולהתעדכן על הראיות שאספה המשטרה, מן הכתבה. ההגנה מוסיפה כי אף חוקר משטרה לא העיד כי החליט לזמן את העד למסירת עדות, כפי שטען האחרון. גם העד עצמו הודה כי החליט בעצמו לבוא: "אני באתי כשהרגשתי שאני מסוגל לבוא מול חוקר לדבר על זה" (עמ' 86 לפרוטוקול החקירה הנגדית, שורות 27-28, ועמ' 159 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
46. "עדות כבושה" היא עדותם של עדים, אשר בנסיבות רגילות, הדעת נותנת שהיו ממהרים ומגלים את עדותם מוקדם ככל האפשר, ו"כבישת" העדות על-ידם, בהיעדר הסבר נאות, מעוררת חששות והיסוסים באשר לאמיתותה. פרק הזמן ההופך עדות ל"כבושה", יכול שיהיה קצר ויכול שיהיה ארוך - הכל לפי נסיבותיו המיוחדות של העניין. הכלל הוא, כי ערכה ומשקלה של עדות כבושה מועטים ביותר, כל עוד אין בפי כובש העדות הסבר משכנע על שום מה נכבשה העדות עת רבה, ומדוע החליט לחשפה (י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, מהדורת התשס"ד-2003, עמ' 440).
47. מבורך מסיקה גר עם המנוח שבע שנים. הוא העריץ אותו, אישית ומקצועית. חוץ מניהול החנות של לקס, היה המנוח שותף בחנות של אביו של העד, שמעבר לכביש. העד נהג לבקר את המנוח בהפסקותיו מהעבודה.
העד הצליח לשחזר בפירוט רב את מה שראה לפני האירוע: את מסלול הליכתו של הנאשם (לגרסתו); המקום בו הוא - העד - עמד; פרטי הלבוש של הנאשם. הוא חזר על הדברים בעדותו במשטרה, בשחזור בזירת האירוע שתועד, ובבית המשפט.
גם האמירה של העד בדבר חוסר אימונו במערכת בהחלט מתיישבת עם התרשמותי ממנו, מדבריו בבית המשפט בכלל, ומכך שאישר שהמשפחה קיימה בדיקה במכונת האמת לאדם שנחשד שגנב כספת מביתו של בן-דודו - בפרט. גם אם לא ברורה מידת מעורבותו באותה פרשייה, משתמע מדבריו כי הוא אמון על הפרטים, והמעורבים הם הקרובים לו.
אין ספק כי מבורך מסיקה התמהמה במודע במסירת עדותו. הוא גם עקב אחר התפתחות החקירה, כחלק מהמשפחה כולה, שהיתה מודעת, מן הסתם, למעצרו של הנאשם אותו הכירה היטב.
אולם, לאור עדותו העקבית, ועמידתו הנחרצת בחקירה הנגדית, אני נוטה לקבל את עדותו לגבי הימצאו של הנאשם בזירה רגע לפני הירייה. כמדומני שלא יכול היה להמציא עדות כזו, עד לפרט האחרון. גם מצפייה בקלטת השחזור עולה מסלול הגיוני ורציף של פעולות, זויות ראייה שבהחלט עולות בקנה אחד עם עדותו, וגרסה בלתי מהוססת ומהודקת. מחזקת את גרסתו העובדה כי היה בקרבת דודו מיד עם הישמע הירייה, כך לדברי מי שהיה נוכח בחנות (אמנון שרעבי, ע"ה מס' 5).
כבישת עדות למשך חמישה ימים מיום האירוע איננה ממושכת דיה כדי להצדיקה ביותר ממה שנימק הנאשם ואמין בעיני: שילוב של מצב נפשי קשה בעקבות מותו של אדם קרוב ועוגן מרכזי בחייו, ותפיסת עולם חשדניתכלפי המשטרה.
48. טענת ההגנה: איש לא ראה את העד בזירה.
העד סיפר ששוחח עם בני משפחת המנוח כשעבר דרך חנות הירקות. לאחר-מכן, כשנשאל למי מבני משפחתו אמר שלום, העיד שאמר שלום ל"צחי". צחי שמש הינו קרוב משפחה של העד, והוא כלל לא הובא לחקירה במשטרה, או לעדות בבית המשפט. ההגנה טוענת, אם-כן, כי מבורך מסיקה לא היה כלל בזירה, כיוון שאיש מקרובי המשפחה, שנכחו וגם העידו, לא ציין זאת בעדותו:
חיים לקס (ע"ת מס' 9)- בהודעתו מיום האירוע נשאל מי היה בזמן האירוע, ותשובתו היתה - "שני הפועלים שלי ואמנון שרעבי" (כך אישר בעדותו, עמ' 362 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
מבורך הסביר שלקס לא הזכיר את שמו כי היה אחרי טראומה, והיה לו קשה למסור עדות מפורטת במשטרה. לאחר-מכן שינה מבורך את גרסתו ואמר שביקש מלקס מפורשות לא להגיד במשטרה מה שהוא ספר לו - שראה את הנאשם: "אני יודע שהייתי שם וראיתי, ואחת הסיבות שביקשתי באופן מוחלט מכל מי שהיה שם שבשלב זה היה שעד שלא יהיו מספיק הוכחות שלא יגידו שראיתי את הנאשם" (עמ' 78, שורות 10-11 לחקירה הנגדית).
לקס אמר בעדותו בבית-המשפט, שנשמעה לאחר שמבורך כבר העיד, שראה אותו באותו היום בתוך החנות למעלה - מחוץ לחנות:
"ש. את מבורך אתה מכיר.
ת. כן.
ש. ראית אותו באותו יום?
ת. כן, הוא היה באותו יום, ראיתי אותו באותו יום.
ש. איפה?
ת. בחנות, בתוך החנות למעלה.
ש. כשאתה אומר בתוך החנות למעלה, למה הכוונה?
ת. מחוץ לחנות, כאילו יש את הפתח איפה שאני נמצא ויש מחוץ לחנות מעבר לקיר, היה פעם קיר שמה ומאחור, שזה לא בתוך החנות".
(עמ' 355, שורות 2-10 לפרוטוקול החקירה הראשית).
התביעה לא חקרה את לקס באיזו שעה ראה את העד.
בחקירתו הנגדית, כשנשאל מדוע לא ציין את נוכחותו של מבורך קודם לכן, אמר שהיו הרבה אנשים בחנות, והוא לא נדרש להגיד את השמות שלהם (עמ' 367 לחקירה הנגדית).
אמנון שרעבי (ע"ה מס' 5)- עזר בעבודה בחנות, ועמד בעמדת השקילה הפנימית, עם פניו לרחוב סוקולוב. במהלך הדיון טענה הסניגורית דאז, שבחקירתו למשטרה, ביום האירוע, סיפר שרעבי שבחנות היו רק לקס ואשתו, ועוד כמה פועלים (הודעתו לא הוגשה לנו). מבורך מסיקה הסביר זאת בעדותו, בכך שהוא עמד בשביל האחורי, בעוד ששרעבי עמד בחלק הקדמי של החנות, כשסביבו אנשים, ולכן, יתכן שלא הבחין בו. עוד אמר מבורך שלא תדרך את שרעבי כפי שתדרך את לקס (שלא לומר כי היה בחנות).
בעדותו בבית המשפט אמר שרעבי שלאחר היריה, כשניגש לסייע למנוח, מבורך עמד שם (עמ' 1248 לחקירה הראשית).
העד עמר אבו-מוך (ע"ת מס' 3)- לא מזכיר את מבורך. כשנשאל על כך, ענה מבורך כי אין לו הסבר לכך. ואולם הוסיף כי היה זה יום חמישי, וכל אחד היה טרוד בתפקידו.
העדה מלכה בן חיים (ע"ת מס' 5) - לקוחה קבועה. העידה שהיתה בחלק האחורי של החנות בעת שנשמעה הירייה. ההגנה מפנה לכך שהתביעה לא חקרה אותה בשאלה האם ראתה את מבורך מסיקה, אותו היתה אמורה לזהות, כך על פי ההגנה, כלקוחה קבועה.
49. הצדדים חלוקים ביניהם מי צריך היה לזמן את העדים על-מנת שיזימו את טענת ההגנה שמבורך לא נצפה בחנות. צודקת ההגנה באײ²מרה שלא כל הראיות הרלבנטיות לעניין זה הובאו; אולם צודקת גם המאשימה שטוענת שהיה באפשרותה של ההגנה, להזמין את עדי המפתח הרלבנטיים, כמו צחי שמש, והיא נמנעה מכך.
אין מחובתה של התביעה לעשות כן, אם היא חשה שהראיות שבידה מספיקות כדי להקים אשמה. אין בהעדר הראיות הללו כדי לקבוע שהעד מבורך מסיקה משקר: שני האנשים שאמר שדיבר איתם היו חיים לקס וצחי שמש, הראשון לא נשאל בנושא, ורק אמר שראה את מבורך, במקום בו מבורך העיד שהיה; וצחי לא הובא אל בית המשפט. הטענה שאמנון שרעבי לא הבחין בו כשהוא חלף על פניו, לאורך החנות, אינה מעוררת בעיה עובדתית, לאור זאת שמדובר בשעות עומס בחנות. על אחת כמה וכמה לגבי העד עמר אבו-מוך, שכלל לא נשאל אם ראה או לא את מבורך.
50. טענת ההגנה: תיאור לבושו של הנאשם, מפי מבורך, אינו תואם את תיאורם של העדים האחרים.
ההגנה מעלה שתי טענות כלפי התיאור שמסר מבורך על הנאשם: חולצת הנאשם, וזיהוי הכובע במסדר זיהוי.
51. חולצת הנאשם: בחקירתו במשטרה תאר מבורך מסיקה את החוצה כ"טי-שירט לבנה" (עמ' 5 לנ/4א), וכשהוא נשאל אחרי מספר דקות שוב על ידי החוקר גטניו - "טי שירט?" הוא עונה:
"מבורך מסיקה: חולצה... (לא נשמע). חולצה לבנה אני מדבר.
קובי גטניו: זה חשוב. חולצה או טישירט?
מבורך מסיקה: טי... אני... זה היה טי שירט. כאילו, טי-שירט, כן. זה לא היה... אני לא ראיתי...
קובי גטניו: טי שירט זה מה שאתה לובש?
מבורך מסיקה: כן, משהו כזה, כן. (לא נשמע) הדפס... כאילו, מקדימה אני לא ראיתי. אתה יודע, טי-שירט לבנה, גופיה. גופיה".
(4.8.03, פרוטוקול החקירה במשטרה, נ/4א, עמ' 13).
גם בחקירה הראשית, חזר הנאשם על תיאורו, שראה טי- שירט לבנה (עמ' 73, שורה 24 לפרוטוקול).
כשהסניגורית מעמתת את העד עם תיאורם של העדים האחרים, שהעידו שראו חולצה לבנה מכופתרת, מסביר מבורך שלא ראה את הנאשם פנים אל פנים. אחר כך מסביר ש"טי-שירט יכול להיות גם חולצה מכופתרת. אם אני נכנס היום לחנות בגדים אני קורא לזה כמו שקוראים לזה. טי-שירט יכול להיות גם גופיה וגם חולצה קצרה מכופתרת. אין הבדל בין חולצה קצרה וטי-שירט" (עמ' 97 שורות 14-16 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
התביעה מזכירה שהעד עמד על כך שהחולצה היתה לבנה, גם אם "הסתבך" כשניסה להגדיר חולצת טי-שירט, וטוענת שאם היה ממציא את הדברים היה טורח לברר את הפרטים הרלבנטיים אודות סוג החולצה.
52. אני מקבל את טענת התביעה לעניין החולצה. העד אמנם התקשה להיזכר, גם בעת שנחקר, ו"נחלץ" בעזרת תשובה מגוחכת. עם זאת, יש לזכור כי לא דייק בפרט אחד, אך הוא לא מסר פרט סותר לחלוטין. העדויות אודות חולצת הנאשם היו כדלקמן: חולצה לבנה, מכופתרת, שרוול ארוך, משוחררת, לא בתוך המכנס, (גליה אלמשעלי ע"ת מס' 6), חולצה לבנה מכופתרת (גל שגיא, ע"ת מס' 28), חולצה לבנה מכופתרת עם צווארון (מלכה בן חיים, ע"ת מס' 5) וחולצה לבנה, גברית מחויטת, עם כפתורים (גילה בנימין, ע"ה מס' 2). נכון הדבר כי כולן הקפידו לומר שהחולצה היתה מכופתרת, אבל לפחות לחלקן היתה ההזדמנות לראות אותו מהצד, בעוד שהעד חזה בו מאחור בלבד. בפניו הבחין כשפנה לשביל, ואז, כמצופה, התרכז בהם בלבד, מה גם שלא ידע אז שיצטרך להעיד על כך. אך כולם ראו חולצה לבנה, אם כי מזוויות שונות, המשליכות על פרטי העדות.
53. טענה בדבר פגמים במסדר זיהוי הכובעים.
בחקירתו במשטרה אמר מבורך כי ראה כובע גדול, בצבע שחור או חום - הוא אינו זוכר את הצבע (נ/4א, עמ' 5). בהודעתו מסר שראה מגבעת בצבע "שחור דהוי כזה" (נ/5, עמ' 1 שורה 14). בתאריך 10.8.03 התקיים "מסדר כובעים" לעד, ובו הוצגו לו שלושה כובעים. אחד מהכובעים היה שונה מהשניים האחרים; הוא היה כובע מטיילים. כמו-כן, במסדר הכובעים עצמו אמר העד שהכובע עליו הצביע דהוי יותר מהכובע שראה (ת/18 - פרוטוקול מסדר זיהוי כובעים), בעוד שבבית-המשפט הכחיש שאמר את הדברים, אך גם הסביר שהסיבה שאמר זאת היתה השתקפות השמש, ולכן הוא נראה דהוי יותר (עמ' 116-120 לפרוטוקול החקירה הנגדית). (נ/8 - הודעה שנספחת למסדר; נ/8א - קלטת וידאו של מסדר הכובעים; נ/8ב - קלטת אודיו של המסדר).
54. הסתירה הפנימית בגרסתו של העד נובעת, כפי הנראה, מכך שלא הבין את הדברים שיוחסו לו באותו מסדר - אז אמר שהכובע במסדר דהוי יותר ולא להיפך, ולפיכך התייחסותו היתה בלתי רלבנטית. אולם, משקלו של מסדר הכובעים נפגם ממילא מן הטעם שאין זה מתקבל על הדעת שמסדר-זיהוי יבוסס על שני כובעים (בפועל, כיוון שהשלישי היה כובע בוקרים). על-כן אינני נותן כל משקל למסדר, אך אין בתהיות הללו בנוגע ל"מסדר" כדי לשלול את תיאורו של החשוד, מבחינתו, כמי שחובש כובע רחב שוליים - תיאור התואם עדויות נוספות.
55. טענת ההגנה: טעות של העד בשרטוט הזירה.
ההגנה הפנתה את תשומת הלב לשרטוט הראשון שצייר העד את מגרש החניה ומסלול ההליכה של הנאשם - לגרסתו - מאחורי חנות הירקות. בשרטוט נפלו טעויות גסות במיקום כל דבר ודבר, והוא שרטט מיד שרטוט נוסף, שתואם את הראיות (ת/53). העד הודה שהשרטוט מוטעה, ואמר שרס"ל קובי גטניו אילץ אותו לשרטט, למרות שלא רצה.
56. הטעויות שנפלו בשרטוט הראשון של העד אינן מעידות דבר וחצי דבר על זיהוי הנאשם או סדקים בגרסתו באשר למסלול בו צעד. העד טעה ביחס לפרטים שלא יתכן שאיננו מכירם, משום שהוא מודע להם היטב מביקוריו התכופים בחנות, ואם טעה, הרי שהיה זה בתום-לב. לפיכך, אין בשרטוט הראשון כדי להשליך על משקל עדותו, וגם ללחץ שהופעל עליו, לכאורה, על ידי השוטר.
57. טענת ההגנה: סתירות בגרסתו של העד בשאלה האם ראה את פניו של הנאשם לכאורה ההגנה הסיקה מגרסתו של העד בבית המשפט, שתחילת קשר העין עם הדמות שהלכה בשביל נוצר כאשר הוא פסע בשביל לקראתו - לקראת מבורך מסיקה, ולא מאוחר יותר, כפי שטוען העד.
העד מתאר בעמודים הרלבנטיים (עמ' 93-92 לפרוטוקול החקירה הנגדית), כיצד עמד עם הגב אל השביל, עם הפנים לכיור (שם הוא שטף פרי), הסיט את פניו ימינה וראה את הנאשם מגיח מכיוון חנות הדודים, כשהוא הולך לכיוונו, אבל פניו היו כלפי מטה.
אין בעיה בגרסא זו: העד עמד עם הגב אל הנאשם, וזה אכן בא לקראתו. כפי שהוא מתאר (עמ' 152), תחילה ראה "דמות", ואז התקרב מטר וחצי אחורה וזיהה את הנאשם כשהוא פנה לשביל. אין סתירה בעדות שלו. יש אמירות שניתן לפרש לשתי פנים, אך הן בהחלט מסתדרות זו עם זו, כשמבינים את מה שהעד טען לו מלכתחילה, ומעיינים במסלול אותו שרטט בחקירתו במשטרה. במצב שתיאר, חזותו של הנאשם לא היתה מופנית אליו, אלא היתה לצידו, ואשר על כן, אין בעיה בכך שלא ראה את ההדפס על חולצתו ואת הכפתורים.
58. טענה נוספת של ההגנה, היא שהעד שינה גרסותיו ביחס לכיוון בו הסיט את ראשו: במשטרה אמר, בהודעתו הראשונה מיום 4.8.03: "בזמן ששטפתי את הפרי הסתכלתי לצדדים ואז ראיתי בצד שמאל שלי בחור פוסע בשביל לכיוון רחוב סוקולוב..." (נ/5, שורות 12-13); וכך גם בהודעתו השנייה, למחרת: "אני הייתי גם שוטף וגם מסתכל לצדדים כי לא היה לי מה לעשות אני ראיתי בצד שמאל שלי בחור שנראה לי בהתחלה מוכר" (נ/6, שורות 7-8); ואילו גרסתו בבית המשפט היתה, כפי שהבאתי לעיל, שראה את הנאשם מגיע מצד ימין. העד מסביר את הסתירה בכך שזו החקירה הראשונה; המעמד היה מאד לא נוח, ויכול להיות שהוא התבלבל בכיוונים, אבל הוא זוכר בוודאות - יכול להיות לכיוון ימין ויכול להיות לכיוון שמאל, והנאשם (לגרסתו) הגיע לעברו (עמ' 132 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
59. אכן, שכנעה אותי ההגנה, כי חל שינוי בגרסתו של העד, שחזר על גרסא אחת פעמיים, יום אחר יום, ולאחר מכן דבק בגרסא שונה למשך כל המשפט. אבל, לאור אמינותו הנשקפת מפרטים אחרים שעלו בעדותו, אין די בסתירה זו כדי לדחות את העדות כולה, ואני מקבל את הסבריו של העד לעניין זה, לעניין מצבו הנפשי בחקירה. כמו-כן, שינוי בגרסא ביחס לכיוונים בלבד - עשויה לנבוע מטעות בתום-לב. בית המשפט העליון חזר על הלכה זו, החל מע"פ 950/80 - משה כהן נ' מדינת ישראל פ"ד לו(3), 561 ,עמ' 569-570:
"סתירות בין הודעותיו של עד במשטרה לבין עדותו בבית-משפט, שהוא מצליח להסבירן הסבר שמתיישב עם ההיגיון, אינן פוסלות את עדותו".
פירושו של דבר, שלא מצאתי, בשום פנים ואופן, את עדותו של מבורך מופרכת. אולם, בשל קרבתו אל המנוח ופגמים קלים נוספים שיש בה (על פי התרשמותי, בתם לב), לא אתן לה את המשקל המירבי שהייתי נותן לעד אובייקטיבי אחר.
60. טענת ההגנה: לא יתכן שמבורך הבחין בנאשם ולא הזהיר את המנוח.
ההגנה אומרת שאמירותיו של העד בדבר הידע המוקדם שלו, לגרסתו, שהנאשם עומד לרצוח את המנוח, אינן עומדות בקנה אחד עם גרסתו לאירוע. ההגנה מפנה לדבריו:
"וברגע שהוא סובב את הפנים זה היה הוא אבל ראיתי אותו בוודאות מוחלטת, ואז עשיתי חושבים כי ידעתי שהנאשם לא מכבר הצהיר על הכוונה שלו בפני אנשים אחרים, שהוא מתכוון לעשות את הדבר הזה"
(עמ' 74 לפרוטוקול החקירה הראשית, שורות 16-18).
וגם:
"ש. אתה אמרת לפני ההפסקה שעוד לפני הרצח היו לך שמועות ששניר מתכוון לעשות משהו.
ת. לא שמועה. שמעתי ממקור בתוך המשפחה שלו".
(עמ' 87, שורות 3-4 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
יותר פרטים בנושא הזה - לא קבלנו.
מבורך ראה את מי שהיה הנאשם, לגרסתו, מחזיק חפץ כלשהו, שהוא חושד שהוא אקדח, עברו לו מחשבות בראש, והוא אף התכוון להזהיר את דודו, אבל בכל זאת, התעכב מספר דקות ולא פעל. בפרק הזמן הזה - כך העיד- לקה בערפול חושים ("בלאק אאוט").
61. הסברו של העד לכך שלא פעל להצלת דודו קודם-לכן היה, שהוא הזהיר את המנוח שלא ינהל שום דו-שיח עם הנאשם, אבל לא יכול היה להתריע בפניו שהוא עומד לרצוח אותו. הוא לא רצה שדברים יגררו לידי מלחמה. כמו-כן אמר שחשב שהנאשם יזכור למנוח חסד נעורים בזכות קשרי הידידות שהיו לו עם המשפחה והעזרה שהעניק לה (עמ' 87 לפרוטוקול).
62. נוטה אני להאמין לעד שמספר על ייסוריו מאז. כשנשאל שוב ושוב על ידי הסניגורית המלומדת מדוע לא ניסה להציל את דודו, תשובותיו מסגירות את ייסורי המצפון שחש:
"זה היה עניין של שניות, אולי קיבלתי פיק ברכיים, אני לא יודע מה קרה לי ברגע הזה, אין לי הסבר למה שקרה לי באותו רגע. אני חי עם הדבר הזה יום יום ושעה שעה"
(עמ' 95 לפרוטוקול החקירה הראשית, שורות 1-2).
העד אינו מנסה, אם כן, להצדיק את התנהגותו, או לכפר על מעשיו. שערו לעצמכם אדם אשר קרובו נרצח, האם יעלה על דעתו להמציא שחזה ברוצח הולך לקראת מעשה הרצח, ושהיה ביכולתו למנוע זאת? עצם מסירת עדות מסוג זה היא קשה ביותר, כלפי המשפחה וכלפי עצמו; עובדה המעלה את אמינותו של העד בעיני.
63. טענת ההגנה: לא יתכן שהנאשם ידע שהעד הבחין בו והמשיך במעשיו.
טוענת ההגנה, על סמך דברי העד, "אני בטוח שהוא כן ראה אותי שם כי כשהוא הגיע לנקודה שהוא פנה לכיוון הרחוב עצמו, הוא סובב את הראש לכיוון שמאלה, שזה לכיוון השביל הצדדי, וזה היה לפני שהוא נכנס לסמטה" (עמ' 74, שורות 1-3 לפרוטוקול החקירה הראשית), שלא סביר שמי שמנסה לטשטש זהותו - ימשיך בתוכניתו לבצע רצח, אם זוהה על ידי אדם בדרך.
64. זו אכן טענה שמקורה בהגיון ובשכל הישר; אך היא נשענת על הנחות נוספות, ובהן שהנאשם - לכאורה - ראה את העד; והשנייה, שהתנהגותו של היורה היתה שכלתנית גרידא, וזו לא אפיינה את היורה במקרה שלפנינו: הוא יצא אל רחוב הומה, בפנים חשופות. אם אקבע כי מדובר בנאשם - הרי שהבגדים שלבש לא היוו תחפושת בשבילו, כדתי, וגם את הכובע הוא שמר מימי הישיבה. הוא אף חשף את עצמו ביודעין - בהגיעו גלוי פנים אל סביבה בה הוא מוכר היטב. התנהגות בלתי רציונאלית של הנאשם מתיישבת, אם כן, עם יתר הפרטים שהובאו לעיל.
עדות גל שגיא
65. גלשגיא (ע"ת מס' 28) הינה, בעל כורחה, אחת העדות המרכזיות מטעם התביעה, אבל החשש הרב שליווה את מסירת עדותה ניכר בה והביא לידי כך שהסכמנו לאפשר לה להעיד בדלתיים סגורות, ואף לוותר על שלב ההכרזה עליה כעדה עוינת. היא העידה תוך סערת רגשות ובכי.
66. גל שגיא, בת 23, שהתה בחנות הצילום "לימונצ'יק" (הסמוכה לחנות הירקות, ממערב) ביום האירוע, זמן קצר לפני הירייה. היא העידה שעמדה בחנות הצילום הקטנה, מלבדה היה עוד לקוח אחד, ואז נכנס לחנות אדם שהותיר רושם דתי-חרדי, עקב הלבוש שלו: חולצה לבנה, מכנסיים שחורים וכובע "של חרדים". באותו הזמן הסתכלה העדה על כרטיסי ברכה בחנות, ולא זכרה בעדותה מה בדיוק עשה אותו אדם. אחרי זמן קצר יצא החרדי מהחנות, ואז נשמעה ירייה, וכולם התחילו לרוץ. העדה ראתה אנשים בורחים דרך החלון השקוף של חנות הצילום, ורצה להתחבא יחד עם המוכרות ועם קונה נוספת בחדר השירותים של החנות. בעדותה בבית-המשפט לא זכרה גל אם ראתה את דמותו של הדתי שוב.
67. בבית-המשפט לא זכרה העדה האם מסרה לשוטרים את הפרטים שנכתבו בהודעותיה. היא העידה שההודעות נגבו ממנו כשהיתה נתונה ללחץ רב ואיומים מצד השוטרים (כפי שאפרט בהמשך). וכך היא הסבירה לחברתי, כב' השופטת שפירא:
"כב' הש' שפירא: ... השאלה היא, איך השפיע כל מה שאת מספרת לנו על הדברים שאת אמרת בהודעות. זה בעצם מה שמענין אותנו.
העדה: תראי, אני היום לא זוכרת בדיוק מה היה, מה אמרתי. בכל זאת, עברו שנה וארבעה חודשים. האירוע מה שבאמת זכור לי בזכרון זה איך המשטרה התייחסה אלי.
כב' הש' שפירא:OK. אבל נניח, בסדר, אנחנו מקבלים את זה שצריך לזכור ועברת טראומה, הכל אנחנו מקבלים ומסכימים איתך. השאלה היא איך אנחנו אמורים להתייחס למה שכתוב בהודעות שלך. האם את יכולה לאשר לנו שמה שכתוב בהודעות, זה דברים שאת אמרת באמת ושכך זה היה בזמנו, ושאז זכרת יותר טוב מה שהיום? או לא. זאת השאלה.
העדה: איך אני אמורה לענות לך על השאלה הזאת, אם אני לא זוכרת. אני זוכרת שחתמתי.
...
העדה: ... אני לא יודעת אם הדברים שאמרתי הם בהשפעת באמת מה שראיתי או בהשפעת מה שאנשים דיברו או שבכלל אם אמרתי דברים לא אמרתי דברים. ברוב הסיכויים נראה לי שאמרתי את הדברים. זה שהם חקרו בצורה מסויימת וכתבו אותם בצורה מסויימת, זה כבר משהו אחר. OK"
(עמ' 902 לפרוטוקול החקירה הראשית).
אשר על-כן, הוגשו ההודעות של העדה על-פי הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971:
68. בזירה החלה העדה למסור פרטים לרס"מ רוני יאיר (ע"ת מס' 22 ו-34), אך הוא הפסיק אותה באמצע, וביקש שיעבירו אותה לתחנה. יאיר העיד שנאלץ לקטוע את דברי העדה באמצע עקב הלחץ שהיה בזירה, בעוד הוא היה האחראי במקום והיו לו הרבה דברים לעשות. במזכר הוא הספיק לכתוב את הדברים הבאים שאמרה לו העדה:
"הייתי בברכות בחור דתי נכנס לחנות מכנס שחור חולצה לבנה מכופתרת לבנה דתי וכובע גדול כמו של קאובוי ואני שמתי לב מתחת לכובע..." (ת/84).
69. עוד בזירה מסרה העדה לשוטרת רש"ט מורן צדוק (ע"ת מס' 35) פרטים מלאים יותר, אך אין זה ברור, האם לפני או אחרי שדיברה עם רס"מ רוני יאיר. השוטרת העידה שהיא כתבה את דו"ח התשאול בתחנה, על-פי הפרטים שרשמה לעצמה בפנקס בעת שתחקרה את העדה בזירה:
"ראתה אדם אשר נכנס לחנות לבוש כדתי, וחולצה לבנה ומכנס שחור ארוך, כובע שחור רחב (כבוקר) ומתחת לכובע ליד העורף היה רשום "רבנו", החשוד היה לא מגולח. המודיעה סיפרה לי כי החשוד נכנס כדי להצטלם לתמונת פספורט בחנות ולכן הבחינה בו, לאחר שיצאה מהחנות שמעה המודיעה ירי, וברגע שיצא מהחנות שמעה המודיעה ירי, וברגע שיצאה להבחין מה קורה, ראתה את אותו אדם חשוד שהיה בחנות בורח עם אקדח בצבע אפור לכיוון רחוב הנדיב" (ת/85).
רש"ט מורן צדוק העידה שהעדה היתה בלחץ כשנלקחה ממנה ההודעה, אבל שהיא לא ניסתה להוציא ממנה פרטים בכוח ולא הכניסה לה מילים לפה. כמו-כן דחתה העדה בחקירתה הנגדית את הטענה שברישום עדותה של גל, התווספו פרטים שהוסיפו אנשים שעמדו מסביב.
בתחנת המשטרה חיכה לעדה אביה. היא חיכתה עמו מספר דקות והחליטה ללכת, ואמרה לשוטרים שיש לה דברים חשובים יותר לעשות, ושניתן להתקשר אליה.
70. בשעות הלילה של אותו היום הוחזרה העדה לתחנת המשטרה, ונגבתה ממנה הודעה, בה הוסיפה עוד פרטים: "הסתכלתי בברכות שבצד הימין של החנות, היה שם עוד לקוח. ואז נכנס איזה אדם דתי. אני הייתי עם הגב אליהם, הדתי והלקוח השני ניהלו שיחה. הדתי שאל את הלקוח כי כנראה הוא חשב שהוא עובד בחנות אם אפשר להצטלם. הלקוח ענה לו שהוא לא זה שעובד פה. שמעתי שהדתי אמר משהו על כסף והלקוח ענה לו שאם אין לו כסף אז אל תצטלם. אז הדתי יצא כרוח סערה מהחנות ופתאם שמעתי "בום"... ובין היתר ראיתי את הבחור הדתי רץ לכיוון העירייה..."
העדה מסרה תיאור של האדם הדתי: צבע עורו שחום; גובהו כ-170 ס"מ; לפניו זקן כהה; לראשו כובע שחור גדול של הדתיים, שהסתיר את פניו; לבש חולצה לבנה ומכנס שחור. כמו-כן הוסיפה שהיא חושבת, אבל לא בטוחה, שהיה לו ז'קט (ת/82).
71. גל שגיא סיפרה לנו שכשבאו השוטרים להחזיר אותה לתחנה באותו הערב, הפעילו עליה לחץ ואיומים. היא סיפרה שאיימו על אביה שיכו אותו; ליוו אותה לחדרה בעת שהתלבשה על-מנת לוודא שהיא אינה בורחת; הסיעו אותה למשטרה בניידת במהירות גבוהה; ואיימו עליה שהיא תשב בכלא.
כשנשאלה על השפעת הדברים על עדותה אמרה שבאופן כללי אמרה את הדברים המיוחסים לה, היא אינה יודעת אם בנוסח המדויק שמופיע (ראו לעיל, עונה לשאלות בית המשפט בעמ' 902 לפרוטוקול החקירה הראשית). היא סיפרה שהשוטרים רצו בכוח להוציא ממנה תשובות, והיא רק רצתה ללכת הביתה, וענתה את כל הדברים "שנראה לה".
72. הודעה זו (ת/82) נגבתה על ידי רס"ל קובי גטניו (ע"ת מס' 8 ו-36), שסיפר שהעדה היתה מאד מבוהלת ונסערת, והוא "לקח" ממנה עדות ראשונית של מספר שורות, כי המתינו עדים רבים אחרים. הוא העיד שהתשובות שלה נכתבו בדיוק כפי שאמרה אותן, בשפה שלה, ושהיא חתמה לאחר שהקריא לה את ההודעה.
73. רס"ל חיים אלעד (ע"ת מס' 30) הוא השוטר שהביא את גל שגיא מביתה ביום האירוע. בדו"ח הפעולה שכתב(ת/88), תיאר שהוא הגיע אל ביתה, והיא לא רצתה לנסוע איתו וקראה לאבא שלה. האב ירד מהקומה השנייה והחל לצעוק לשוטר שגל לא תבוא איתו לשום מקום, ואם צריך אז הוא ישתמש בכוח. רס"ל אלעד הסביר לו שאם הוא יפריע לו לבצע את העבודה שלו, הוא יצטרך לעכב גם אותו ואולי אף לעצור אותו, אז התקשר האב לעורך-דין, ולאחר השיחה התרצו בני המשפחה לבוא לתחנה. האב אמר לעדה שלא תספר שום דבר, שתגיד שהיא שכחה, ורס"ל אלעד הזהיר אותו שאם לא יפסיק, זו תהיה הפרעה למהלך החקירה. האב אכן הפסיק. בחקירה הנגדית הכחיש רס"ל אלעד שאיים שיכה מישהו, שנכנס לחדרה של העדה, אבל אישר שעלה במדרגות ונשאר מחוץ לחדר.
74. יומיים לאחר-מכן, הובאה העדה גל שגיא שוב לתחנת המשטרה. רס"ר אריק מיאדובסקי (ע"ת מס' 15 ו-33), שגבה את העדות, סיפר שקראו לעדה שוב, לאחר שהתברר שהיא לא חזרה על פרטים חשובים שמסרה לשוטרים בזירה.
75. גל שגיא אישרה בהודעה זו (ת/ 83) שאמרה לשוטרת מורן צדוק שהבחור הדתי שראתה בחנות רץ לכיוון העירייה לאחר הירי כשהוא מחזיק אקדח כסוף, ושמתחת לכובע השחור שלו היתה המילה "רבנו" רקומה באותיות לבנות על רקע שחור. בהודעה נכתב שהיא לא מתחייבת כי המילה רקומה על גבי כיפה, כי היא אינה זוכרת. כמו-כן הוסיפה לגבי האקדח, שהיא זוכרת שראתה משהו נוצץ ביד של הבחור, והיא רק הסיקה שמדובר באקדח, אחרי שאנשים סביבה אמרו שראו את הבחור הדתי יורה בבן-אדם.
76. בחקירתה הנגדית סיפרה העדה שראתה את האדם הדתי בחנות רק מאחורה, ושלא הקריאו לה את ההודעה לפני שחתמה. היא סיפרה שבגביית ההודעה הזו הופעל עליה לחץ רב, למסור שוב את אותם הפרטים שהיו חסרים למשטרה. היא ספרה שרס"ר מיאדובסקי איים עליה שתיכנס לכלא ולא תוכל לעבוד מכיוון שהיא מעידה עדות שקר.
77. רס"ר מיאדובסקי ענה על הטענות, ואמר שהוא תמיד מתייחס בכבוד לנחקרים בחקירות. הוא העיד שהיה לצוות החקירה חשוב מאד לשחזר את המידע שמסרה העדה בזירה: אלו דברים ספונטאניים ובעלי משקל עצום מבחינתם - כך הסביר. עם זאת, הכחיש שאיים על העדה, או שם מילים בפיה. אחרי שכתב את הודעתה הקריא אותה לה והחתים אותה. כך בלשונו:
"האם אני יכול להיות אסרטיבי בחקירה? כן, אני יכול להיות אסרטיבי בחקירה. הכל תלוי בנסיבות. האם אני יכול להגיד לעד, ואני אסביר לכבודכם גם למה, אני יכול להזכיר לעד שחובתו למסור את כל האמת על פי סעיף 2 לפרוצדורה הפלילית? כן, אני יכול לעשות את זה. האם אני יכול להגיד לעד שאם הוא משקר הוא צפוי לעונש שקבוע בחוק? כן, אני גם יכול לעשות את זה ואין בזה שום פסול. אבל לבוא ולהגיד שאני איימתי עליה, לא היה ולא נברא".
(עמ' 1027-1028 לפרוטוקול).
78. רק אציין בשלב זה-כי העדה הרכיבה קלסתרון של הנאשם, שהוגש דווקא על-ידי ההגנה (הקלסתרון - נ/2, דו"ח הרכבת הקלסתרון - ת/4), כנראה בשל מראהו של זקן החשוד, שבקלסתרון הינו ארוך בהרבה מהמתואר על ידי עדים שראו את הנאשם באותו יום.
79. הקלסתרון הורכב ביום האירוע, בשעה 23:00-24:00 בעזרת רס"מ רפאל אלון (ע"ת מס' 1). העדה גל שגיא תיארה את האדם שראתה כך: גיל משוער - 25, גובה 1.70 ס"מ, מבנה גוף ופנים רזה, כובע רחב שוליים, שפם וזקן שחורים עטרו את פניו לגמרי, עד כי אי אפשר היה לראות את השפתיים. הופעתו היתה מרושלת, חולצה לבנה מכופתרת בחוץ ומכנס שחור. בקלסתרון נראה, כאמור, אדם עם זקן ארוך ועבה.
80. העדה אישרה שהשתתפה בהרכבת הדיוקן, אבל העידה שאמרה לרס"מ אלון שהיא לא זוכרת פרטים, כי לא ראתה את הפנים של אותו חשוד. רס"מ רפאל אלון העיד שהרכיב את הקלסתרון על-פי מה שהנחתה אותו העדה. את הפרטים שאינם מצויים בדו"ח הרכבת הקלסתרון אמר שהשלימה העדה בעל-פה על פי האפשרויות המופיעות בתוכנת המחשב, והיא אישרה את התוצאה. לגבי הרכבת הזקן אמר רס"מ אלון: "זו מוגבלות של התוכנה עצמה, זה היה הכי דומה למה שהיא תיארה. היא סיפרה שהשפם עטור פרצוף וזהו" (עמ' 19 שורות 5-6 לפרוטוקול החקירה החוזרת).
81. ההגנה הודיעה כי מקובלת עליה עתירת התביעה לקבל את אמרותיה של העדה גל שגיא כאמרות אמת, אך באותה מידה יש בהן כדי להבחין בין הדמות שראתה העדה גל שגיא והדמות שסיפר שראה מבורך מסיקה (ע"ת מס' 4), ולפיכך יש להטיל ספק באמינות גרסתו. תחילה, מבקשת ההגנה לשים דגש על כך שהעדה ראתה את המילה "רבנו" ולא "ורבנו". שנית, העדה אישרה קלסתרון הכולל זקן ארוך, בנבדל מזה שהעיד עליו העד מבורך מסיקה ועדים אחרים, שלישית, העדה לא ציינה את "הדוגמא" הבולטת המופיעה על החולצה שנמצאה יחד עם האקדח - שלושה פסים ועיטור גדול, על חזית החולצה.
82. אין מחלוקת, אם-כן, בין הצדדים, באשר לאמיתות גרסתה של העדה, בהודעותיה למשטרה. התרשמנו כי גל שגיא הינה עדה נטולת אינטרסים. התרשמתי כי בהלתה וחששה הרב נבעו מפחד להסתבך בעולם שאינו מוכר לה, כפי שגם התריע בפניה אביה. על הדוכן היא לא שללה את הודעותיה, אך לא הסכימה לאשר את הפרטים החשובים שמסרה בהן. אינני בטוח שהסיבה היא זיכרון בלבד, או גם חששה הרב בסיטואציה הזו (כך לדוגמא, היא זוכרת שלא הקריאו לה את ההודעה לפני שחתמה עליה, בעמ' 913 לפרוטוקול החקירה הנגדית, אבל שוכחת פרטים אחרים שנוגעים לתוכן ההודעה עצמה).
אולם, התמיכה החזקה ביותר לאמיתות תוכן ההודעות, הינה החזרה על הפרטים הרלבנטיים: העדה התחילה לספר לרס"מ רוני יאיר על מה שראתה מתחת לכובע של האדם שראתה, והיא חוזרת ומספרת שראתה מתחת לכובע את המילה "רבנו" לשוטרת מורן צדוק. זהו פרט "מוכמן". השוטרת, אגב, הותירה עליי רושם אמין, במיוחד כמי שאינה מנוסה באירועים מסוג זה ובחקירות, וגבתה את ההודעה הראשונית של העדה כלשונה. אשר על-כן, אין לי ספק כי העדה גל שגיא ראתה את האותיות הרקומות מתחת לכובע. באשר לפרט אודות האקדח הכסוף שנמצא בידי אותו אדם, הרי שכבר בהודעתה יומיים לאחר האירוע נסוגה העדה מן הקביעה כי ראתה אקדח, אלא חפץ כסוף שהסיקה שהוא אקדח, כך הסבירה. אינני מוצא מניעה מלקבל הסבר זה, באותה המידה שבה אני מקבל את אמיתות ההודעות כולן.
83. טענות נוספות של ההגנה, באותו הקשר:
ראשית, אינני מוצא הבחנה ממשית בין המילה "רבנו" והמילה "ורבנו", מה גם שיתכן שהאות ו' הסתתרה מתחת לכובע; שנית, הזקן אותו תיארה העדה אמנם ארוך מזה שתואר על ידי העדים האחרים, אך ניתן לכך הסבר משכנע מצד מרכיב הקלסתרון, רס"מ רפאל אלון, שאמר מפורשות כי תוכנת המחשב מוגבלת והציבה ברירה אחת למילה "זקן". חוץ מזה, בהודעתה שנגבתה בזירה, אמרה גל שגיא כי האיש הדתי היה "לא מגולח" (ת/85); ושלישית, ההדפס שעל החולצה אמנם לא הופיע בתיאורה של העדה גל שגיא. אך היתה זו דווקא ההגנה, שהתעקשה לברר עם העדה וזו אישרה - שראתה את אותו אדם מאחורה בלבד (עמ' 911 לפרוטוקול החקירה הנגדית), ואשר על-כן לא יכולה היתה לראות את ההדפס, שנמצא מצידה הקדמי של החולצה.
ד.3. תיאור האדם היורה במנוסתו
עדות עמר אבו-מוך
84. עמר אבו מוך (ע"ת מס' 3) סיפר בבית המשפט, שעבד בחנות הירקות, ושבזמן האירוע, עמד בכניסה הקדמית של החנות; שמע את הירייה, ראה את המנוח על הרצפה ואדם בורח מהמקום.
אבו-מוך לא היה בטוח אם האדם הנמלט הוא הנאשם (אותו הוא מכיר, כאמור), אבל היה זה אדם שדומה לו: "לא יודע מי זה היה המישהו הזה, אבל היה לי ספק שזה הבחור שיושב מולי (הנאשם) אבל לא הייתי בטוח" (עמ' 59, שורות 9-10). עוד אישר העד, שלאחר מסדר זיהוי התמונות נשאל האם האדם אותו זיהה והוא הנאשם) הוא האדם שישב עם המנוח בצהריים, והוא ענה בחיוב; ואז שאלו אותו אם זה האדם שברח, והוא ענה שנראה לו שכן (בהמשך עמ' 59 לפרוטוקול החקירה הראשית). הדמיון לנאשם בא לידי ביטוי במבנה הגוף ("לא שמן"), ובגובה.
העד ראה את אותו אדם לזמן קצר בלבד, נמלט מרחוב סוקולוב לשביל שבין חנות הירקות לחנות דודי השמש. הוא הבהיר כי ראה רק אדם אחד בורח לכיוון העירייה (עמ' 68 לפרוטוקול החקירה החוזרת). יובהר כי השביל מצוי, בהתייחס לרח' סוקולוב, בכיוון העירייה.
85. בנוסף סיפר אבו-מוך שראה אדם, ברגליים יחפות, שנכנס לאותו השביל שמאחורי החנות, יותר מעשר דקות לפני הירייה. אבל, הוא לא היה אותו אדם שנמלט אחרי הירייה: האדם היחף היה נמוך יותר ולבוש אחרת.
86. בהודעתו הראשונה במשטרה (הודעותיו לא הוגשו), סיפר אבו-מוך שהאדם היחף שראה היה דומה לנאשם, וכי ראה אותו בסמוך לירי (2-3 דקות לפני). העד אישר בחקירתו הנגדית שאמר את הדברים במשטרה. זאת בסתירה, כמובן, לגרסתו בבית המשפט, ובהודעה השנייה - שם אמר שהאדם היחף והנאשם הם לא אותו אדם, וכי הוא עבר מאחורי חנות הירקות עשר דקות לפי הירייה.
87. הסברו של העד לפערים בין ההודעות כבר הובא לעיל, בפרק העוסק בפגישות הנאשם עם המנוח ביום האירוע, בעמודים 10-11 להכרעת הדין, וגם שם נימקתי מדוע אני מקבל את ההסבר. אשר על-כן, אין משמעות לפרט אודות אדם יחף שראה העד הולך מספר דקות לפני האירוע, ולא זיהה אותו כמי שנמלט מהמקום. טענות ההגנה, בדבר תשובותיו המהירות של העד על מנת "להקדים תרופה למכה", שלא ראה שוב את האדם היחף, יכולות להתיישב גם עם מודעותו של העד לבעיות שבהודעתו במשטרה, ורצונו לעמוד על אמירת האמת.
88. יחד עם זאת, אין די בעדותו של אבו-מוך כדי לקשור את הנאשם למעשה. העד התנסח בזהירות לכל אורך עדותו: "נראה לו" שזה היה הוא, והדמיון בין הנמלט לנאשם הינו במבנה הגוף ובגובה - קווי דמיון כלליים למדי.
עדותה של גל שגיא
89. כזכור, בבית המשפט לא זכרה גל שגיא (ע"ת מס' 28) האם ראתה את האדם מהחנות שוב לאחר הירייה, אך באמרותיה במשטרה, אותן קיבלנו והעדפנו, מסרה פעמיים (לרש"ט מורן צדוק, ת/85 ולרס"ל קובי גטניו, ת/82), כי ראתה את האדם שעמד בחנות קודם לכן בורח לכיוון העירייה (עם חפץ נוצץ ביד). תיאורה את הנאשם כלל את הפרטים הבאים: לבוש כדתי - חולצה לבנה מכופתרת, מכנס שחור ארוך וכובע שחור רחב שהסתיר את פניו, שמתחת לו היה כתוב "רבנו"; הוא היה לא מגולח/ לפניו היה זקן כהה; צבע עורו שחום; גובהו כ-170 ס"מ; כמו-כן הוסיפה שהיא חושבת, אבל אינה בטוחה, שהיה לו ז'קט (ת/82).
עדות גליה אלמשעלי
90. גליה אלמשעלי (ע"ת מס' 6) היא צלמת. ביום האירוע, בסביבות השעה 19:00, הגיעה לחנות הצילום "לימונצ'יק", הסמוכה לחנות הירקות. היא עמדה בתוך החנות עם גבה אל הלקוחות, ופניה אל המוכרות. ברגע ששמעה קול ירייה יצאה במהירות החוצה; היא העידה על עצמה שהיא מאד זריזה, ולהערכתה אפילו תוך פחות משנייה היתה בחוץ. כך תיארה בבית-המשפט מה שראתה:
"ראיתי בן אדם רץ לכיוון מזרח, לכיוון עיריית הרצליה. ראיתי בן אדם רץ, הוא לא העסיק אותי כל כך. הבחנתי בכובע (אולי הכוונה כאן דווקא לגובה, ש.ט.), סביבות 1.75, 1.85, עם כובע שחור קאובוי, זקן, אני לא ראיתי צדודית של הפנים שלו תווים ברורים, ראיתי פיסה של משהו. לא ממש התמקדתי בפנים... הוא נראה בחור צעיר, הוא נראה לפי התנועה שלו נראה לי בן 25-26 ל-32-33, קשה להגיד".
(עמ' 212, שורות 10-17 לפרוטוקול החקירה הראשית).
העדה תיארה עוד, שהבורח לבש חולצה לבנה, מכנסיים כהים, ושהוא רץ בריצה מטורפת ("הוא רץ באוויר").
היא העידה שראתה אותו ממרחק של שישה - שבעה מטרים, ולא ראתה שום דבר מעבר לזקן ולכובע, גם לא פרופיל. היא הסבה את מבטה לעבר המנוח וראתה אותו מתמוטט אל הרצפה.
בחקירה הנגדית אישרה העדה את התיאור שמסרה במשטרה לגבי החולצה: חולצה לבנה מכופתרת עם שרוול ארוך, לא צמודה אלא משוחררת ומחוץ למכנס.
עדות מלכה בן חיים
91. מלכה בן חיים (ע"ת מס' 5) היא לקוחה קבועה בחנות הירקות. זמן קצר לפני הירייה, היתה בחנות ובחרה פירות וירקות בצד הפנימי של החנות, שקרוב למגרש החנייה. אז שמעה משהו "כמו קפצון". אנשים סביבה החלו לפנות אחד אל השני בשאלה מה קרה, והחלו לנהור אל קדמת החנות. כך תיארה:
"פשוט הרמתי את הראש וכולם היו בצד הקדמי של החנות. היתה מהומה. הרמתי את הראש ופשוט ראיתי מישהו רץ וחוצה את מגרש החניה... מכיוון רח' הנדיב לתוך הרחוב הקטן הזה, הרחוב שמוביל לרח' טשרניחובסקי. רחוב צר, השם ברח לי, שמוביל לרח' טשרניחובסקי (מאוחר יותר נזכרה בשם הרחוב: "אוצר הצמחים", עמ' 205 לפרוטוקול, ש.ט.). אני פשוט אומרת לעצמי: וואו, זה כנראה הרוצח ואף אחד לא רץ אחריו. וזה הכל. הוא פשוט נעלם לי".
(עמ' 185-186 לפרוטוקול החקירה הראשית).
העדה תיארה את הבורח: הוא לבש חולצה לבנה עם מכנסיים כהות. החולצה לא היתה טי שירט, אלא יותר דומה לחולצה מכופתרת עם צווארון, וחבש כובע רחב שוליים שחור, כמו של קאובוי. אדם צעיר (זו מסקנתה לאור ריצתו הנמרצת), די רזה.
92. ההגנה ביקשה להגיש את עדותה של העדה במשטרה (נ/11), וזיכרון הדברים שנכתב על ידי רש"ט מורן צדוק מן הזירה (נ/12). המסמכים התקבלו בהסכמה וסומנו כמוצגים.
על פי זיכרון הדברים, לא עמדה העדה בחנות אלא ברחוב, והעדה מכחישה עובדה זו (גם ההגנה לא מתנגדת לה בסיכומיה משום שבהודעתה המאוחרת במשטרה (נ/11) שנגבתה בניחותא, כבר ציינה העדה את מיקומה בתוך החנות וחזרה על עדות זו בבית המשפט). יחד עם זאת, ביקשה ההגנה לציין בנקודה זו, כי העדה לא ציינה את נוכחותו של מבורך מסיקה, שעמד, על-פי תיאורו, גם הוא באותו המקום.
93. לעדותה של עדה זו חשיבות רבה; הן מבחינת הבנת מסלול הבריחה של היורה, והן מבחינת מתן אישור נוסף לעדויות בדבר מראהו של היורה. אין ספק שגם זו עדה נטולת אינטרסים. היא אזרחית תמימה שנקלעה לזירה, ולכן משקל עדותה גבוה. מהבנתי את עדותה ואת עדותו של מבורך מסיקה, היא לא עמדה מחוץ לחנות, אלא בחלקה האחורי הפנימי, ואילו מבורך העיד שעמד מעבר לדלת האחורית, ליד הכיור, המצוי לפי השרטוט
(ת/53) מאחורי קיר החנות, ולפיכך איני פוסל את האפשרות שעמד שם; מה גם שהוא עמד שם לפני הירייה, ובזמן הירייה כבר נכנס פנימה, והעדה גם לא נשאלה אם ראתה כלל אדם נוסף; וודאי שלא סביר שתזכיר את הימצאו של אדם שהיא אינה אמורה להכיר.
עדות גילה בנימין
94. גילה בנימין (ע"ה מס' 2) גם היא - לקוחה בחנות הירקות. עוסקת באופנה, והעידה על עצמה שהיא שמה לב לפרטים בתחום האופנה. שוחחה עם המנוח בשעה שנורה. היא שאלה אותו שאלה, ובאמצע התשובה שלו שמעה את הירייה, וראתה אותו מדמם וצונח. העדה שרויה במצב של טראומה מאז האירוע, ואת עדותה בבית המשפט היא מסרה כשהיא בוכה ונרגשת.
95. אשר לתיאור האדם שירה, שמסרה בבית-המשפט: העדה לא ראתה את הפנים שלו, מכיוון שכשסובבה את הראש לאחור, הוא היה כבר בתפנית כדי לברוח, אבל ראתה שחבש מגבעת, חולצה לבנה גברית מחויטת, שהיתה לדעתה בתוך המכנסיים, ומכנסיים כהים. גובהו ממוצע ומבנה גופו רזה. היא הסיקה שהחולצה מחויטת רק על-פי מה שראתה מאחור (לא ראתה כפתורים). היורה נמלט לשביל שאחרי חנות הירקות או לרחוב הנדיב (שני אלה בכיוון העיריה - ש.ט), וזהו גם הכיוון ממנו הוא הגיע.
96. העדה מסרה הודעה מיד לאחר האירוע, בזירה, לרס"ר פליקס גורוצקי, שם מסרה את התיאור הבא של הנאשם: "גובה בינוני מבנה גוף צנום אתלטי, כבן 35-40, גוון עור שחום, לבש חולצה לבנה מכופתרת בתוך מכנס כהה ועל הראש מגבעת של קאובוייס בצבע שחור" (נ/29). גם בהודעה הזו אמרה שלא ראתה את הפנים שלו, ושהוא נעלם בסיבוב.
97. העדה העידה בבית-המשפט שהיא אינה זוכרת שהיא מסרה את הפרטים הנוספים, שמתווספים על עדותה בבית-המשפט (גילו המשוער של היורה). בבית-המשפט לא היתה מוכנה העדה להתחייב על הפרט של הגיל, אבל על הפרטים האחרים כן. היא העידה על עצמה שהיתה בטראומה, הכל קרה מאד מהר, והיא לא זוכרת שהיא יכולה היתה לומר משהו על הגיל שלו. עוד אמרה, שהשוטר לא הקריא לה את מה שכתב. במהלך החקירה הנגדית, היא נעתרה רק לומר לסניגור; את שעולה מהקטע הבא:
"עו"ד באומן: תראי גילה, אני באמת מבין את הקושי, גם חלף זמן וגם יש פה קושי מבחינתך שהוא מאוד, מאוד מובן לכולם. השאלה שלי היא כזו, כשמסרת את הפרטים באותו ערב בשעה 19:45 לשוטר פליקס גורצקי, את מסרת לו פרטים שהיו טריים והיו נכונים מבחינתך?
העדה: מן הסתם למיטב הבנתי, אבל..."
(עמ' 1186 שורות 20-24 לפרוטוקול חקירה הראשית).
אחרי ניסיונות חוזרים של הסניגור המלומד לבקש מהעדה לאשר שאמרה את הדברים, פנתה אליו חברתי כב' הש' שפירא וסכמה את התרשמותנו:
"אתה עושה את העבודה שלך מצוין, אבל זה בדיוק דוגמא למה שקרה במשטרה, כך אני רואה את זה. אם היא יכולה להגיד את זה טוב, אם לא, אז לא".
(עמ' 1191 לפרוטוקול החקירה הראשית, שורות 14-22).
98. עוד לפני כן מסרה העדה הודעה קצרה יותר לשוטר פיבצ'נקו קיריט בזירה (ת/89), אשר הפרטים שמסרה שם היו, שהיורה הינו רזה, גובהו בינוני, לבוש בחולצה לבנה, כובע קאובוי ונמלט לכיוון בניין העירייה - עובר את החנות הירקות ופונה ימינה לשביל שבין בניין העירייה והחנויות.
99. התביעה טענה כי אין לקבל את הודעתה של העדה במשטרה, כיוון שלא אישרה שמסרה חלק מן הפרטים. ההגנה, לעומת זאת, טענה שהתביעה הסכימה שההודעה תוגש, בכפוף להגשת ת/89 (זאת על פי אמירתה של התובעת במהלך הדיון, בעמ' 1190 לפרוטוקול). זו היתה הסיבה שההגנה לא זימנה את גובה ההודעה להעיד, לטענתה.
100. טענת ההגנה מקובלת עלי, אם כן, וההודעה קבילה. עם זאת, יש לזכור כי מדובר באירוע מהיר וטראומתי ואינני מייחס חשיבות גדולה לאומדן גילו של היורה על ידי העדה בסמוך לאחר הירי. מה גם ששאר הפרטים שמסרה עולים בקנה אחד עם יתר הראיות מפי עדי הראייה.
ד.4. מאפיינים חיצוניים של הנאשם
הזקן
101. ביום 1.8.03, למחרת הרצח, בשעה 13:40, נעצר הנאשם. בעת מעצרו היו פניו מגולחים למשעי (כפי שניתן לראות בתמונות שצולם עם הגיעו לתחנת המשטרה, ת/6).
עוד מתמונות ישנות שהיו בידי המשטרה, עולה שלנאשם היה זקן ארוך מאד בחודש מאי 2003, וזקן קצרצר, כמעט זיפים, בסוף חודש יוני 2002 (ת/9).
102. אין מחלוקת בין הצדדים כי לנאשם היה זקן ארוך, בתקופה שקדמה לאירוע.
103. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם קיצר את זקנו, ביום שלישי, יומיים לפני האירוע, אצל הספר חיים בן-חמו.
המחלוקת נסובה על אורך הזקן שהותיר הספר:
104. הספר חיים בן חמו (ע"ת מס' 11) העיד שהנאשם מסתפר אצלו מזה שנים, ושבדרך-כלל הוא לא "הוריד" לו את הזקן, עד ליומיים לפני האירוע. ביום שלישי (29.7.03), הגיע אליו הנאשם והוא "הוריד" לו את הזקן עם מכונה, ולאחר מכן תיקן אותו במספריים, עד כי הוא נותר עם זקן קצוץ - זקן זיפים.
העד הוכרז עד עוין, עקב הפערים בין עדותו ובין הודעותיו במשטרה:
בפעם הראשונה שהגיע למשטרה, ביום 1.8.03, אמר העד שהוא הותיר לנאשם זקן באורך שניים וחצי ס"מ לכל היותר, זקן מלא, ובחלק התחתון ארוך יותר. לדבריו, אלו לא היו זיפים בשום פנים ואופן (ת/62). שישה ימים לאחר-מכן גילה העד שהביא למשטרה את מכונת הגילוח הלא-נכונה. הוא חזר למשטרה עם מכונת הגילוח הנכונה, ואמר שהנאשם יצא מהמספרה שלו עם "זקן מלא באורך של 2 ס"מ" (ת/63).
105. התביעה ביקשה להעדיף את אמרותיו של בן-חמו במשטרה, על-פני עדותו בבית-המשפט (לפיה הותיר את הנאשם עם זקן זיפים בלבד), מכיוון שלטענתה אמר את הדברים תחת לחץ גדול שהופעל עליו מצד משפחת הנאשם שישבה באולם בית המשפט.
106. בפועל, לא שינה הספר בן-חמו בהרבה את גרסתו, מזו שמסר במשטרה בעת שהעיד בבית- המשפט. אמנם בבית-המשפט אמר לתובעת, תחילה, כי הוריד את זקנו של הנאשם, אך לאחר-מכן גם אמר שהותיר את אורך הזקן בין 1.5 ל-2 ס"מ. במשטרה אמר שהשאיר אורך של 2.5 ס"מ מכסימום, ובהודעה השנייה אמר 2 ס"מ. אין משמעות ממשית להבדל בין השניים, בין אם הושפע בן-חמו ממשפחתו של הנאשם ובין אם לאו - הנאשם סיפר את זקנו, בפעם הראשונה מזה זמן רב, יומיים לפני הרצח. הוא נותר עם זקן קצר, ולא עם זקן ארוך שהיה לו קודם לכן.
107. עדותו של עד הגנה מס' 4, שי אפרים, מחזקת עדות זו של בן חמו, לפיה קיצר מאוד את זקנו: הוא סיפר שביום שלישי לפני האירוע, הוריד הנאשם את הזקן ל"זיפים כזה, לא היה לו זקן" (עמ' 1217, שורה 15לפרוטוקול), אחרי תקופה ארוכה בה היה לו זקן ארוך. כפי שיובהר בהמשך, אינני מייחס חשיבות רבה לתיאור השונה מפיהם של עדים ("זיפים", "זקן קצר", אורך כזה או אחר בסנטימטרים). ברור שביום הרצח לא היה הנאשם מגולח למשעי ולא עטה זקן ארוך.
108. הנאשם עצמו (ע"ה מס' 1) העיד כי ביום שלישי לפני האירוע הוא הסתפר והתגלח (במילותיו) אצל חיים הספר, ויצא ממנו עם זיפים קטנים, באורך שבין רבע לחצי ס"מ (עמ' 1073 לפרוטוקול החקירה הראשית).
109. אין לי ספק, על כן, כי הנאשם היה מזוקן ביום האירוע, אף שזקנו היה קצר מזה שמופיע בקלסתרון שהורכב על-פי עדותה של עדת הראייה גל שגיא (נ/2).
זאת על-פי העדויות הבאות: עדות עמר אבו-מוך (ע"ת מס' 3), שראה את הנאשם עם זקן בצהרי יום האירוע; חיים לקס (ע"ת מס' 9) - כנ"ל; אריה פנג'ר (ע"ת מס' 19), שהעיד שראה את הנאשם עם זקן קצר כשישב עם המנוח מאחורי חנות הירקות ביום האירוע; אהרון בש (ע"ת מס' 18), שראה את הנאשם ביום האירוע בשעה 17:30 עם זקן קצר, והוסיף שהכוונה היא ל"זקן קצר ממש", לעומת הזקן הארוך שהיה לו קודם לכן, כשל איש דתי, הרבה יותר קצר מזה שבקלסתרון (נ/2); עדות השוטרים רס"ר עופר זיגדון (ע"ת מס' 10) ורס"ר איתן לוי (ע"ת מס' 7), לפיה ביום האירוע, בשעה 16:40, נראה הנאשם עם "זקן גדול" (המזכר - ת/31), שהכוונה היא "זקן של שבועות, של דתיים, של 3-4 ס"מ" (עמ' 399 לפרוטוקול).
כמו-כן, נמסרה עדות לפיה גם בבוקר שלמחרת האירוע, יום ששי, 1.8.03, לפני שהובא הנאשם למשטרה, היה הנאשם עם זקן קצר. שלומי גורן (ע"ת מס' 20), מנהל מחלקת רישוי עסקים בהרצליה, אמר בעדותו שכאשר הגיע למסור את צו הסגירה לחנות באותו בוקר, הנאשם היה עם זקן. בחקירה הנגדית פירט "זה לא היה זקן עבות, זה היה זקנקן, ז"א לא זיפים ולא זקן עבות, משהו באמצע, זקנקן" (עמ' 694 שורות 6-7 לפרוטוקול החקירה הנגדית). כמו-כן אישר שאמר במשטרה "היה לו זקנקן, אני זוכר שהיה לו זקן בסנטר אבל אני בטוח שלא מדובר בזיפים של יום-יומיים" (שם, שורות 9-10). גם הוא אישר שהזקן קצר בהרבה מזה שהופיע בקלסתרון (נ/2). שי אפרים (ע"ה מס' 4), שהיה איתם, העיד שאחרי שקבלו את צו הסגירה משלומי גורן, הלך הנאשם וחזר מגולח לגמרי לחנות. הוא אמר שהוא אינו יודע לאן הלך.
במצב זה גם נתפס הנאשם (ת/6).
110. המחלוקת בין הצדדים נסובה, אם כן, על אורכו של זקן הנאשם: האם ביום האירוע היה על פניו זקן קצר, כטענת ההגנה, או זקן "רגיל", כטענת התביעה, כזה שיתקרב לתיאור של עדי התביעה: השוטרים רס"ר עופר זיגדון ורס"ר איתן לוי שראו אותו אחר הצהריים עם "זקן של שבועות, של דתיים, באורך של 3-4 ס"מ", ולקלסתרון שהרכיבה העדה גל שגיא, שמראה זקן ארוך (בכפוף להסבר של מי שערך את הקלסתרון, על פי תיאורה).
111. מכנה משותף לרוב עדויות העדים שראו את הנאשם ביום האירוע, והוא הזקן הקצר של הנאשם, במיוחד בהשוואה למה שהיה לו קודם לכן, למעט עדותם של השוטרים זיגדון ולוי, שמדברים על 3-4 ס"מ, "זקן של דתיים". לאור עדותו של הספר, ועדותם של מספר עדים שהכירו את הנאשם, יש לקבל את הטענה כי זקנו של הנאשם היה קצר משמעותית מזה שהיה לו קודם לכן (קודם הביקור במספרה ביום שלישי), אך לא היה עשוי רק זיפים, אלא זקן ממשי; כזה המעטר את הפנים באופן מלא, כפי שתיאר הספר בן חמו. עדותם של השוטרים זיגדון ולוי, יכולה להתקבל על הדעת, לאור האמירה - "זקן של שבועות" - שאינה מעידה על זקן עבות, ארוך, אלא כזה שלא קוצץ שבועות, משמע: ארוך ביחס למראה של אדם חילוני, אך גם לא כזה שלא קוצץ חודשים ושנים, כשל חרדים. זקן כזה, אינו תואם את הקלסתרון שהרכיבה עדת הראייה גל שגיא. אולם, כפי שכבר אמרתי, ניתן לכך הסבר מתקבל על הדעת על-ידי השוטר שהרכיב את הקלסתרון בעדותו -רס"מ רפאל אלון (ע"ת מס' 1).
הכיפה
112. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנאשם חבש, בתקופה שלפני האירוע, את הכיפה שנתפסה (ת/70), כיפה שחורה עליה רקום באותיות לבנות: "יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".
המחלוקת התעוררה עקב עדותה של גל שגיא (ע"ת מס' 28), הקושרת את חובש כיפה זו ליורה. גל שגיא מסרה לשוטרת בזירה (והחלה למסור לשוטר שהפסיק את דבריה באמצע) שזיהתה שמתחת לכובע ליד העורף היה רשום "רבנו". היא לא אישרה כי הדברים היו כתובים על כיפה, אלא רק שזיהתה את המילה.
הצדדים חלוקים בשאלת שכיחותה של הכיפה. התביעה טוענת כי זו כיפה מיוחדת, בהסתמך על ה"סקר" שערך רס"מ רוני יאיר (ע"ת מס' 22), שביצע בדיקה בשלוש חנויות לתשמישי קדושה באזור השרון, ולא מצא באף-אחת מהן כיפה מן הסוג שנתפס (הדו"ח- ת/71). לעומת-זאת טוענת ההגנה כי מדובר בכיפה פופולארית, אותה ניתן למצוא בכל חנות של חב"ד, וכי אף-אחת מן החנויות בהן ביקר רס"מ יאיר לא היתה כזו.
113. הראיה אודות הכיתוב על הכיפה היא ראיה נסיבתית שאינה חפצית: היא אחת מיני רבות, והיא תישקל בהתאם לכובדה. אוכל רק לומר, שבאותה מידה שבדיקתו של רס"מ יאיר, איננה ממצה; איננה ראיה ניצחת ואיננה מחקר סטטיסטי. אולם ראוי היה לה, להגנה, להתכבד ולתמוך טענתה ההפוכה, בדרך כלשהי.
הכובע
114. הנאשם הכחיש, בעדותו בבית-המשפט, כי נהג לחבוש כובע, ולא זיהה את הכובע שנתפס (ת/70), פריט המופיע בעדויות העדים שתיארו את היורה במנוסתו. אולם, בחקירתו במשטרה אמר שהיה לו כובע בזמן שהיה בישיבה: "אין לי כובע כזה, פעם שהייתי בירושלים לפני שנה וחצי בערך כשהייתי בישיבה היו כובעים של הישיבה שהייתי לובש אותם" (ת/8ד, שורות 60-61).
115. התביעה מבססת את טיעונה, שלנאשם היה כובע גם על עדותו של שי אפרים (עד הגנה מס' 4):
"ש. וכובע?
ת. לא יצא לי לראות אותו עם כובע. כובע אולי הוא הלך הרבה בתקופה של ירושלים, אני לא יצא לי הרבה לראות אותו עם כובע.
ש. פה ושם.
ת. לא, לא, לא יצא לי לראות אותו.
ש. אתה אומר לא יצא לי הרבה.
ת. אולי ביום שהוא חזר מירושלים, ביום שהוא הגיע הביתה, הוא היה עם הלבוש המלא,
ש. כולל כובע
ת. מאז לא ראיתי אותו".
(עמ' 1238, שורות 5-14 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
116. הנה כי כן, הראיות מצביעות על כך כי לנאשם היה כובע בתקופת הישיבה, אך לא ניתן ללמוד מהן האם שמר אותו מאז. ועם זאת - קיימות כל העדויות ויתר הראיות שיש בהן כדי ללמד על כך שהנאשם חבש כובע שחור רחב שוליים, וגם לקשור אותו לכובע שנמסר ונתפס ברח' אוצר הצמחים; כל ראיה והמשקל שינתן לה.
ד.5. האליבי
טענת האליבי של הנאשם
117. בתשאול הראשוני של הנאשם במשטרה, על ידי ראש צוות החקירה, פקד רמי זך (ע"ת מס' 2, דו"ח התשאול - ת/7), אישר הנאשם שיתכן וביקר בחנות המנוח ביום האירוע, אך גם העלה טענת אליבי, לפיה בשעת האירוע שהה בביתם של חיים ומיכל לבנטר (ע"ת מס' 25 ו-26). הוא נקב בשעה 16:00, כשעה שממנה ואילך היה בבית המשפחה, והקריא סיפורים לילדה של חיים.
בהודעתו, שנגבתה זמן קצר לאחר התשאול, על-ידי רס"ל קובי גטניו (ע"ת מס' 8, ההודעה - ת/8ד), אמר שביום האירוע קם בסביבות השעות 10:00-12:00, הוא לא זכר איפה ישן, הלך לחנות שלו, טייל בעיר, בסביבות השעה 16:00 הלך להוריו, בילה שם שעה שעתיים, הלך לחיים לבנטר, ושהה אצלו משעות הצהריים או אחר-הצהריים עד הלילה. בחקירה אמר הנאשם שהגיע אל חיים לבנטר בין השעות 16:00-18:00.
מתמליל החקירה (ת/8ג) עולה פרט נוסף, לפיו הנאשם סיפר שהקריא סיפורי תורה לבתו של חיים.
בבית-המשפט חזר הנאשם על טענת האליבי ואמר שהגיע אל בית משפחת לבנטר באור היום ויצא בחושך. הוא ישב אצלם בסלון עם אשתו ובתו של חיים וראה טלוויזיה. בזמן ששהה אצלם, הגיעו קרובי משפחה של משפחת לבנטר, קראו להם מלמטה, וסיפרו להם על כך שהמנוח נורה.
118. התביעה ביקשה להפריך את טענת האליבי בסיוע עדותם של השוטרים רס"ר איתן לוי ורס"ר עופר זיגדון, שהעידו שראו את הנאשם מחוץ לביתו בשעה 16:40, העד אהרון בש, שהעיד שראה את הנאשם בשעה 17:30, והמארחים הנטענים: מיכל וחיים לבנטר.
עדות השוטרים רס"ר איתן לוי ורס"ר עופר זיגדון
119. רס"ר עופר זיגדון (ע"ת מס' 10) העיד שביום האירוע נסע בשעות אחר-הצהריים למשימה כלשהי, יחד עם עוד שלושה שוטרים. הוא ישב במושב הקדמי ליד הנהג, והבחין בנאשם, כשהוא ישוב על ספסל ליד הבית שלו, עם כובע מצחיה על הראש, זקן די גדול וטלפון אלחוטי. העד העיד שהוא לא מילא דו"ח בדוקאי כי הם אינם נוהגים למלא דו"ח כזה כשאדם יושב על יד הבית שלו.
במזכר שכתב רס"ר זיגדון (ת/31), הוא פירט, שכאשר נסע עם רס"ר לוי ומוטי אלקלעי למשימה (משימה שאין לה קשר לאירוע, אלא קשורה לחשד לסחר בסמים בבית הורי חיים לבנטר) ראו את הנאשם, בשעה 16:40, יושב על ספסל סמוך לביתו, כשהוא חובש כובע מצחייה לראשו, ובידו אוחז טלפון אלחוטי לבן. "לציין שהנ"ל נראה מזיע ולחוץ מאד. הסתכל עלינו בצורה מוזרה". עוד כתב שלנאשם היה זקן גדול וצבע הכובע היה בהיר בז'.
המזכר על המשימה נכתב באותו היום בשעה 22:00, לאחר שהחלו החיפושים אחר הנאשם.
רס"ר זיגדון אישר בבית-המשפט את תוכן המזכר, וסיפר שהזקן של הנאשם היה בן שבועות, כפי שיש לדתיים, כלשונו, באורך 3-4 ס"מ. הוא כתב את המזכר רק בלילה, כיוון שאחרי האירוע נתבקש לאתר את הנאשם, ואז הפנה את תשומת לבו של הקצין שלו (נבות) לכך שהוא כבר ראה את הנאשם קודם לכן, והקצין ביקש ממנו לכתוב על זה זיכרון דברים.
120. רס"ר איתן לוי (ע"ת מס' 7) הכחיש בחקירתו הנגדית את טענת הסניגורית שהמזכר מפוברק. במהלך חקירת הנאשם, הוכנס רס"ר לוי לחדר החקירות כדי להטיח בנאשם את העובדה שראה אותו ביום האירוע, כשהוא עוטה זקן והנאשם לא הגיב על הדברים (חקירתו של הנאשם, ת/7).
121. ההגנה ציינה כי אין במזכר זה כדי להפריך את טענת האליבי של הנאשם, לפיה הגיע אל משפחת לבנטר בין השעות 16:00-18:00, או "בשעות האור", כגרסתו בבית-המשפט. ההגנה ציינה שרס"ר עופר זיגדון לא אמר בחקירתו הראשית בבית-המשפט שהנאשם נראה היה לחוץ ומזיע, אלא רק אמר, בחקירה הנגדית, שהנאשם היה לחוץ. ההגנה העלתה את השאלה מדוע לא בדקו השוטרים את הנאשם, אם נראה לחוץ. כשנשאל על כך ענה העד: "למה אני צריך לשאול את זה?" (עמ' 402 שורה 11 לפרוטוקול).
עדות אהרון בש
122. אהרון בש (ע"ת מס' 18), שכבר הוזכר לעיל, הוא בעל קו לחלוקת פירות בהרצליה, מכיר את הנאשם מזה שנים. העד נהג להביא סחורה לחנויות המשפחתיות וניהל קשר עסקי גם עם הנאשם. ביום 31.7.03 פרק סחורה בחנות בה עבד הנאשם, ברחוב סוקולוב 43, בשעה 17:30, לבקשת הנאשם. הוא העיד שכשהגיע לשם, לא היה הנאשם בחנות, אלא בחור שעבד איתו. כמה דקות לאחר-מכן, כשכבר היה בנסיעה מהמקום, ראה את הנאשם מתקרב לחנות. הם נופפו זה לזה לשלום והעד סימן לו שהוא הוריד אצלו סחורה. כשחזר לחנות לקחת את הכסף, בשעה 20:00, היה שם שי אפרים.
עוד סיפר העד שכשראה את הנאשם, הוא היה עם כיפה וזקן קצר; זאת להבדיל מהזקן הארוך שהיה לו קודם לכן, כשל איש דתי.
בחקירתו הנגדית הוסיף העד שהנאשם לא נראה לו לחוץ; הוא לא גילה סימן יוצא דופן.
123. גם לעניין זה טוענת ההגנה, כי אין בעדותו של אהרון בש כדי להפריך את גרסת האליבי, לפיה הגיע הנאשם אל חיים לבנטר בין השעות 16:00-18:00.
124. התביעה בחרה להביא מהלכיו של הנאשם בשעות היום ולהדגיש שהנאשם איננו מספר אל נכון מה עשה לפני ובעת האירוע, שטענה שאיננו זוכר.
עדות מיכל לבנטר
125. מיכל לבנטר (ע"ת מס' 26) היא אשתו של חיים לבנטר. בתקופה הרלבנטית התגוררו השניים עם ילדיהם ברחוב ההגנה בהרצליה. בתחילת עדותה אמרה העדה שהיא אינה זוכרת דבר מאותו היום, אך נעתרה לספר, כשהזכירה לה התובעת, כך: ביום האירוע עבר בעלה חיים תאונת דרכים, כשהיה עם אחיו, פאר, בירושלים. הוא נסע בבוקר וחזר בשעה 18:30 בערב. באותו יום היתה העדה אצל אמה. חיים הגיע לשם, הם נשארו שם עד השעה 19:30, והגיעו הביתה בסביבות השעה 20:00. לדברי העדה, הנאשם לא היה אצלם בבית באותו היום.
עוד העידה מיכל לבנטר שהכירה היטב את הנאשם, כחברו של בעלה, ושהוא אף היה אצלם בבית מספר פעמים, אך לא בדירה הנוכחית. היא סיפרה שבפעם האחרונה ראתה את הנאשם בעיר (הרצליה), ליד חנות ירקות חדשה, בעת שנסעה במונית. הוא לבש בגדים רגילים, חבש כיפה ולפניו היה זקן קטן.
126. הודעתה של העדה במשטרה הוגשה בהסכמה (נ/22). בחקירתה במשטרה סיפרה העדה שהיתה עם בעלה בבית אמה עד השעה 19:45, אז הם הלכו הביתה, עשו מקלחת לילד וחיים הרדים אותו. היא ניסתה להרדים את הילדה ולא הצליחה, ואז אחותה הגיעה והן הלכו יחד לאמה. היא חזרה הביתה בסביבות השעה 23:30-24:00 והבינה שהיו בבית שוטרים, שהלכו "ישר כשהגיעה". עוד מסרה במשטרה כי שמעה מאחותה שהמנוח נורה. האחים של המנוח הם חברים טובים של אחותה והם התקשרו לספר לה. כמו-כן אמרה שבעלה והנאשם אינם בקשר כבר חצי שנה. על הפעם האחרונה בה ראתה את הנאשם העידה, שראתה אותו ביום שלישי (יומיים לפני האירוע), היתה לו כיפה גדולה שחורה, והיא היתה במונית והמשיכה לנסוע.
בחקירתה הנגדית השיבה העדה בנוגע להודעה במשטרה, שהנאשם ובעלה לא היו בקשר הדוק זמן רב, כי לבעלה "אין חברים"; היא ניתקה אותו מכולם. הם היו נפגשים "בעיר" בלבד.
כמו-כן עימת אותה הסניגור עם הסתירה בעדותה לגבי המועד שבו נודע לה על מות המנוח: בבית-המשפט אמרה שנודע לה רק בחקירה במשטרה; ואילו במשטרה אמרה שמשפחתו של המנוח יידעה את אחותה בטלפון. העדה אמרה שגרסתה במשטרה אפשרית, אבל זה לא זכור לה.
בנוסף אישרה העדה, בחקירתה הנגדית, שבערב האירוע הגיעו שוטרים לביתה בשעה 23:00, לאחר שחזרה מאמה, ולטענתה לא אמרו לה מה סיבת הגעתם. בנוסף טענה שלא ידעה שחיפשו את הנאשם אצל ההורים של בעלה באותו הערב. לדבריה, בעלה שמע על האירוע בזמן שהיו אצל אמא שלה, אבל לא אמר לה.
מעדותה של מיכל לבנטר עולה, כמו כן, כי קיים קשר משפחתי בין משפחת המנוח למשפחת חיים לבנטר: אחותו של מבורך מסיקה (אחיינו של המנוח), נשואה לדוד של חיים לבנטר. העדה סיפרה שהמנוח אמר לאמא שלה שהוא גידל את בעלה. העדה הכחישה את הדברים שאמרה במשטרה, לפיהם אחיו של המנוח חברים של אחותה, ותיקנה שהם חברים של בעלה.
בסיומה של החקירה התנצלה העדה ואמרה שהיא סובלת משכחה עקב תאונת דרכים קטלנית שעברה לפני עשר שנים.
127. אני מקבל טענת ההגנה, כי עדותה של מיכל לבנטר חשודה מראש בחוסר אובייקטיביות, וכי תשובותיה היו מתחמקות, סותרות, ובשורה התחתונה - בלתי מהימנות.
אין ספק שהעדה ניסתה להרחיק את עצמה ואת בעלה ככל הניתן מהנאשם, כפי שגם אמרה בגלוי, שהיא הרחיקה את בעלה מחבריו. בנוסף, קרבתה למשפחת המנוח, המשוכנעת באשמתו של הנאשם, מעמידה את עדותה כולה בצל של חוסר אובייקטיביות.
העדה הגיעה למשטרה כשהיא יודעת שהמנוח נורה למוות, ששוטרים בקרו אצלה בבית בשעות הלילה המאוחרות, ושבעלה מובא לחקירה בניידת נפרדת. אין ספק כי היא חששה, שבעלה, בעל עבר פלילי, מעורב בדבר-מה. כראיה לכך, עדותה במשטרה שהנאשם ובעלה אינם בקשר הדוק מזה חצי שנה, בעוד שבבית-המשפט אמרה שהם חברים גם בהווה. בבית-המשפט היא הסבירה את תשובתה במשטרה בכך שפחדה. ראיות נוספות הן תשובותיה המתחמקות לשאלה האם אכלה ג'חנון אצל אמו של הנאשם בשבתות, ותשובתה המתחמקת, שאדם שבאים אליו לאכול ג'חנון הוא חבר, אבל לא מקורב כל כך (עמ' 811 לפרוטוקול).
128. סתירה מרכזית בעדותה של מיכל לבנטר היא בתשובתה לשאלה מתי נודע לה על מותו של המנוח - האם במשטרה, כפי שטענה בבית-המשפט, או ערב קודם לכן, בשיחת טלפון מאחותה. מיותר לציין כי הטענה לפיה לא נודע לה עד שהגיעה לחקירה כמעט אינה מתקבלת על הדעת, לאור קרבתה למשפחת המנוח, וקרבת בעלה לנאשם. קרוב לוודאי שגם הגעת השוטרים לביתם בלילה לא עברה מבלי שהתעוררו שאלות בלבם על שום מה הגיעו, שגרתי ככל שיהיה ביקור מסוג זה. גם בגרסתה לעניין זה עלתה תמיהה, כשאמרה בבית- המשפט ששאלה את השוטרים מדוע באו והם לא אמרו לה, בעוד במשטרה אמרה שכשהגיעה הביתה "הבנתי שהיו שוטרים אצלי והם הלכו ישר שהגעתי" (נ/22, שורות 11-12).
129. העדה העידה על עצמה שיש לה בעיית שכחה, שהיא סובלת ממנה שנים רבות, אבל גם היתה נחושה בטענתה שהנאשם לא היה אצלם בבית באותו היום: "אבל מהבחינה הזאת שבאותו לילה אני אומרת לך בבירור, את זה אני לא שוכחת כי אני יודעת מה היה באותו יום. יש לי כמה חלקים שאני לא זוכרת, אבל אמרתי לך כבר שלא" (עמ' 818, שורות 21-23). זאת, נזכיר, אחרי שהיא פתחה את עדותה בכך שהיא אינה זוכרת כלל את אותו היום, כי עבר מאז זמן רב.
130. אציין כי אינני שולל את תשובתה העקבית של העדה, לפיה הנאשם לא היה בביתם שברחוב ההגנה, אבל ביקר אותם בבתים קודמים. ההכחשה שהנאשם היה אצלם בבית - היתה נחושה ועקבית - לאו דווקא שקרית.
עדות חיים לבנטר
131. חיים לבנטר (ע"ת מס' 26) העיד שהכיר את הנאשם מײ´יײ¸לדות. לאחר שהתחתן הם התרחקו מעט, בגלל שהעד היה עסוק בטיפול במשפחתו.
העד העיד שביום האירוע היה בבית-חולים, לאחר שהיה מעורב בתאונה בדרך לירושלים, יחד עם אחיו, פאר.
תעודת השחרור שלו מבית החולים הדסה עין-כרם (ת/78) מגלה ששעת הקבלה שלו היתה 11:33 ושעת השחרור 14:30, ושהוא התלונן על סחרחורת, כאב ראש וכאבים בחזה. תוצאות הבדיקות הראו שמצבו הבריאותי תקין, הוא נינוח, לא סובל מהקאות או בחילות ואין לו כל סימני חבלה בראש, בחזה או בבטן. הוא קיבל אופטלגין.
על-פי עדותו, מיד לאחר-מכן נסע העד לבית הוריו שבשכונת שביב בהרצליה, ואחר-כך לבית חמותו. שם שהה כחצי שעה.
העד לא זכר את השעות המדויקות, ולדבריו השעות שאמר במשטרה הן "פחות או יותר", ותשובותיו באופן כללי במשטרה היו "לא מדויקות". הוא הוכרז עד עוין והודעתו במשטרה הוגשה במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות.
132. על-פי הודעתו במשטרה (ת/79), שנגבתה על ידי רס"מ רוני יאיר (ע"ת מס' 22), יצא העד ביום האירוע בשעות 9:30-10:00 עם אחיו, פאר, לירושלים כדי לעלות לכותל. כאשר הגיעו לשער-הגיא פגע בו רכב מאחור (הוא נהג ברכב חדש ששכר). למקום הגיעו אמבולנס ומשטרה, והאחים פונו לבית החולים הדסה עין-כרם (במשטרה הציג העד את תעודת השחרור מבית-החולים, שהביא עמו כשנלקח לחקירה). לאחר ששוחררו מבית החולים ירדו לאכול בקפיטריה של בית-החולים, לקחו מונית אל מקום התאונה, שם גילו שהרכב כבר נגרר, והמשיכו בנסיעה במונית לכיוון הבית. בסביבות השעות 18:30-19:45 הגיעו לבית הוריו בשכונת שביב. משם הלך העד לקנות סיגריות, ומשם הלך לבית חמיו. אצל חמיו פגש את אשתו, ילדיו והגיסים שלו, אבישי ויואב אברהמי. הוא נשאר שם עד אחרי שהסתיימו חדשות ערוץ 2 בטלוויזיה, משמע, עד אחרי השעה 20:15 או 20:30. אשתו הלכה הביתה חצי שעה קודם כדי לנקות את הבית, והוא הגיע הביתה ולא יצא ממנו עד למחרת. בבית בילה עם בתו והתינוק עד שנרדמו: התינוק בשעה 21:00 והבת בשעה 22:30. לאחר-מכן ראה טלוויזיה עד השעה 23:30 ונרדם. השוטרים הגיעו לביתו בסביבות השעה 23:00.
133. עוד מסר העד בהודעתו במשטרה, שהכיר את המנוח מאז היותו ילד קטן. העד עבד בחנות הדגים והירקות של משפחת המנוח, ישן אצלם בבית, ושרר ביניהם קשר כמו במשפחה. הוא לווה מהמנוח כסף, אך תמיד היה מחזיר. העד שמע על מותו כשחמותו הביאה את בתו בסביבות השעה 21:00 וסיפרה לאשתו שירו במנוח. הפעם האחרונה שראה את הנאשם - היתה לפני שבוע, בחנות הירקות בה עובד הנאשם, והוא היה עם זקן מלא. כיום אין לו כמעט קשר עם הנאשם, הם ידידים, כי מאז הנישואין "תפס כיוון" מהחברים. על טענת האליבי של הנאשם אמר לחוקר: "לגבי אתמול לא זכור לי שפגשתי אותו הייתי בבית החולים וראיתי אנשים לאחר-מכן יכול להיות שראיתי אותו לשלום שלום לא יותר מכך" (ת/79, שורות 51-52). על אשתו אמר - שהיא לא מכירה את הנאשם.
134. כאשר נשאל על-ידי התובעת האם השעות שפירט בהודעתו במשטרה היו "פחות או יותר נכונות", ענה:
"לא יודע אם פחות או יותר, אני יודע שגם בחקירה, בכל חקירה בד"כ החוקר מנסה לעגל שעות ולעשות שעות, ובגלל שלא היה לי שום עניין במצב הזה אז נתתי לחוקר שיעגל את השעות איך שהוא רוצה, כל עוד שהוא מבין שאני לא קשור לעניין הזה".
(עמ' 833 שורות 18-23 לפרוטוקול החקירה הנגדית של התביעה).
135. העד אמר בחקירתו הנגדית על-ידי התובעת, שהוא לא זוכר שראה אצל חמיו חדשות באותו הערב, ויתכן שראה בבית שלו. כשנשאל מדוע אמר את זה במשטרה, ענה שזה לא היה נראה לו "דבר קריטי", כלשונו.
136. באשר ליחסה של אשתו, מיכל, לנאשם, אמר העד שהיא רוצה להרחיק אותו - את חיים - מכל מי שיש לו עניין עם החוק.
137. העד אישר שהנאשם ביקר בביתו הנוכחי מספר פעמים. אולם באשר ליום 31.7.03, אמר העד: "ש. באותו יום הוא היה אצלך בבית?
ת. אמרתי גם אז וגם שראיתי את זה שיכול להיות שנפגשנו אבל אני לא זוכר את השעה בדיוק.
ש. לא שאלתי אם נפגשתם או לא, אני שואלת אם הוא היה אצלך בבית או לא.
ת. בבית ספציפי אני לא זוכר, אבל יכול להיות שמתחת לבית.
ש. מתחת לבית.
ת. יכול להיות."
(עמ' 838 שורות 14-21 לפרוטוקול החקירה הנגדית של התביעה).
העד אמר שהמפגש עם הנאשם לא היה לפני שנסע לירושלים. כמו-כן, סיפר שהיחסים ביניהם לא הצריכו הזמנה מיוחדת, כדי שאחד יבוא אל השני, אבל גם לא שלל את האפשרות שהוא הזמין את הנאשם, כיוון שלא זכר מה שהיה. בהמשך חזר על גרסתו, כשנשאל אם הנאשם היה אצלו בבית, וענה "לא זוכר, אבל אני אמרתי שיכול להיות שכן, זכור לי משהו". כשהתובעת תיקנה אותו ואמרה לו שלא אמר את זה אז, אלא רק היום, הוא אישר.
הנאשם הסביר את הסתירה בין גרסותיו במשטרה לעדותו בבית-המשפט כך:
"במשטרה אמרתי בפירוש שלא כי אני אגיד לך מה קורה, קורה מצב שבד"כ בן-אדם נעצר או משהו כזה, מתחילים לשאול שאלות על מישהו אחר. אז מטבע הדברים שבן-אדם לא יגיד הוא היה אצלי, הוא היה אצלי (כך במקור, ש.ט.), הוא נותן רק על עצמו. אני לא חשבתי שאני צריך לציין ששניר היה אצלי או לא היה אצלי".
(עמ' 840, שורות 4-11 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
לאחר-מכן, גרסתו של העד בבית המשפט הולכת ורוקמת גידים, בסיוע שאלותיה של התובעת:
"ש. שניר היה אצלך?
ת. זהו שאני לא זוכר בדיוק אבל יכול להיות שכן.
ש. בתוך הבית או למטה?
ת. יכול להיות שלמטה.
ש. ז"א בתוך הבית אתה לא זוכר דבר כזה שהוא היה באותו יום.
ת. יכול להיות גם בתוך הבית אבל אני לא זוכר.
ש. אתה לא זוכר.
ת. כן.
ש. בוא נגיד שהוא היה בתוך הבית. מה עשיתם ביחד? לא ביחד, מה הוא עשה, מה אתה עשית?
ת. בד"כ שאם הוא היה בא לבקר אותי היינו יושבים, או מדברים או שסתם.
ש. ובאותו יום, אם הוא היה בבית באותו יום באיזה שעה הוא בא?
ת. לא זוכר בדיוק את השעה.
ש. אתה לא היית בבית עד שעה שמונה וחצי לפחות.
ת. לא יודע, אני חושב שהגעתי לפני זה הביתה.
ש. כמה לפני זה? שמונה?
ת. אני חושב יותר לפני.
ש. כמה לפני זה? שבע?
ת. לא יודע בדיוק, אני לא זוכר, אני לא יכול להגיד לך הייתי בבית בשבע והייתי בבית בשש או הייתי בשמונה, לא זוכר את השעות במדויק".
(עמ' 840 שורה 11 עד עמ' 841 שורה 8 לפרוטוקול).
כמו-כן, תיאר העד, באופן כללי, שכשהיה מגיע הנאשם לביתו של העד, לא היה יושב בדרך-כלל עם מיכל, אולי רק פעם-פעמיים, אבל הוא אהב את הילדים של חיים, והיה קונה להם מתנות ומנשק אותם.
חיים לבנטר העיד שלא מסר למשטרה את המועד הנכון שבו ראה את הנאשם לאחרונה לפני האירוע, אלא מועד אחד לפני. הוא הסביר שהוא 'מכיר את העולם העברייני, וטבעי שלא ידבר על מי שמואשם ברצח'. לבסוף אמר שלפני האירוע, לא זכר מתי בדיוק, ראה את הנאשם, שהיה עם טיפת זקן, "אולי היה לו קצת גילוח".
138. התביעה ביקשה שנעדיף את גרסת העד במשטרה על-פני זו שבבית-המשפט. לטענת התביעה, שיקר העד בבית-המשפט בניסיון לרצות את חברו הטוב, כך לטענת ההגנה, היושב על ספסל הנאשמים מולו, ומתוך רצון לסייע לו, במידת האפשר, תוך מאמץ לצמצם את הנזק שנגרם לו על-ידי דבריו הברורים במשטרה. עוד טוענת התביעה, כי ניכר היה בעדותו של העד כי הוא "הולך בין הטיפות", תוך שהוא ער למגבלה שלו ולחוסר היכולת לשנות את עדותו באופן קיצוני לאור עדותה של אשתו ועל-מנת שלא להציגה כשקרנית.
139. ההגנה טענה לאי-רציפות בזמנים שמסר העד במשטרה: התעודה הרפואית מבית החולים "הדסה" העידה על כך שעזב את בית-החולים בשעה 14:30, ולפי הודעתו הגיע להרצליה בשעות 18:30-19:45. ההגנה העלתה את השאלה מדוע לקח לעד כל-כך הרבה זמן להגיע הביתה, ומדוע לא נשאל על כך על ידי רס"מ רוני יאיר. רס"מ יאיר אמר בעדותו כי זה לא עלה בדעתו (עמ' 1038 לפרוטוקול).
140. בחקירה הנגדית, על-ידי הסניגור, הסכים העד שסביר שלא אכל ארוחת צהריים לאחר השחרור מבית-החולים במשך יותר מחצי שעה. ההסבר שלו לפער הזמנים הגדול הוא:
"קודם כל כמו שאמרתי גם לתובעת אני לא זוכר בדיוק את השעות, וגם יכול להיות שבחקירה אני עיגלתי את זה והשוטר עוד יותר עיגל את השעות ליותר שעות יכול להיות. אז ככה שאני גם לא זוכר איך זה הסתדר עם כל השעות האלה כי אני לא זוכר את השעות במדויק".
(עמ' 853, שורות 12-19).
141. טענת ההגנה: השעות שמסר העד במשטרה גם אינן עולות בקנה אחד עם זיכרון דברים של עד התביעה, רס"ר עופר זיגדון - על-פי דו"ח תצפית שערך רס"ר זיגדון ביום 31.7.03 (נ/14), נראה חיים לבנטר ליד בית הוריו, ברח' הר סיני בהרצליה, בשעה 18:20. הוא נצפה נפגש עם אחיו שמואל, ושניהם נכנסו למכוניתו של שמואל ונסעו מהמקום, לכיוון רחוב כצנלסון. לטענת ההגנה, מאחר ורס"ר עופר זיגדון לא תיעד את הגעת חיים לבנטר לבית הוריו, והוא החל בתצפית בשעה 16:50, הרי שבהכרח חיים לבנטר הגיע לבית הוריו לפני השעה 16:50, עובדה שאינה עולה בקנה אחד עם הודעתו במשטרה, שם מסר שהגיע לבית הוריו בין השעות 18:30 - 19:45. כמו-כן בהודעה אמר העד שהלך לבית חמיו ברגל, ואילו על-פי דו"ח התצפית הוא נסע.
באשר לכיוון הנסיעה של חיים לבנטר על-פי התצפית: בנ/14 נכתב כי חיים לבנטר ואחיו נצפו שנסעו לכיוון רחוב בורוכוב, כיוון ביה"ס הרצל ומשם לכיוון רחוב כצנלסון (כיוון שונה מכיוון בית חמיו). חיים לבנטר העיד שהוא לא זוכר בכלל את כל העניין (עמ' 860 לפרוטוקול). כשנשאל האם יתכן שנסעו לכיוון ביתו של הנאשם, שגר ברחוב כצנלסון, אמר שהוא חושב שלא.
רס"מ יאיר נשאל בחקירה הנגדית מדוע לא עימת את העד, בחקירתו במשטרה, עם השעות הכתובות בדו"ח התצפית. הוא ענה שהוא לא זוכר אם הדו"ח היה לפניו, וכי אם היה, קרוב לוודאי שהיה מטיח שאלות בעד אודותיו. כשנשאל מדוע לא זימן את העד חיים לבנטר לחקירה נוספת בעקבות הדו"ח ענה:
"בגלל אותם דברים שהזכרת שמדובר באדם שאנחנו מכירים אותו שהתשובות שהוא ייתן לנו תמיד יהיו משתמעות לשתי פנים, אנחנו הסתפקנו בעדות הזאת".
(עמ' 1041, שורות 15-16).
בעקבות זאת, טוענת ההגנה, תחילה, כי יש טעם לפגם בעבודת המשטרה שטרחה, כך לדברי ההגנה, לבצע פעולות חקירה נוספות רק מקום שגרסתו של עד "הפריעה" לטיעון שכנגד הנאשם.
142. טענתה המרכזית של ההגנה הינה שהעד חיים לבנטר שיקר בהודעתו במשטרה, הוא נזהר לא לדבר על איש מלבד עצמו, על-מנת שלא לסבך איש בחשדות המיוחסים לו. כך, כשנשאל למה לא אמר בטבעיות שהנאשם היה אצלו ביום האירוע, ענה:
"זה טבעי אצל בן-אדם רגיל, אזרח רגיל מהשורה שלא חושש שהמשטרה תעשה עליו כל מיני תרגילים. אצל בן-אדם כמוני כמה שיותר לא לדבר על אף אחד. זה דבר טבעי. למה שאני אגיד שראיתי אותו או משהו כזה?"
(עמ' 843 שורות 11-14 לפרוטוקול החקירה הנגדית של התביעה).
לטענה זו תמיכה גם בעדותו של רס"מ רוני יאיר, שאמר שאדם עם ניסיון בחקירות במשטרה כמו חיים לבנטר משתדל לצמצם את התשובות שלו כך שלא יפגע באף אחד (עמ' 1039 לפרוטוקול).
143. הנה כי כן, העד חיים לבנטר מסר שתי גרסאות, שאף אחד מהן אינה סדורה, ואינה יכולה לעמוד בפני עצמה. אינני מוצא לנכון לקבוע האם העד היה בבית בשעות שאמר במשטרה, או אלו שמסר בבית-המשפט; כפי שמשתמע ממכלול הדברים - הם אינם עולים בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר: ביום האירוע נסע העד עם אחיו לכותל המערבי; בדרך הם היו מעורבים בתאונה ופונו באמבולנס לבית-החולים, אך הבדיקות הרפואיות מגלות כי העד לא נפגע כלל; הוא הגיע להרצליה לאחר מספר שעות, עליהן נסובה מחלוקת בין הצדדים, הלך לבית הוריו ולאחר-מכן לבית חמיו.
אבל - גם נצפה ע"י שוטרים בשעות, שהעיד עליהן במשטרה, שבהן כאילו לא היה בהרצליה - בבית הוריו, במשך זמן רב (לפחות 16:50-18:20) ואז נוסע לכיוון אחר לגמרי מזה של חמיו, אלא דווקא לכיוון הרחוב שבו גר הנאשם.
הוא גם מסר גרסה שונה משל אשתו באשר להשתלשלות אותו ערב: במשטרה אמר שהיה בבית עם ילדיו עד שנרדמו ואילו אשתו מיכל מסרה במשטרה שלקחה את הילדה לאמה, וחזרה בלילה; למחרת הוא נקרא לחקירה במשטרה, לאחר שכבר נודע לו על הרצח, והגיע כשהוא מצויד בתעודה הרפואית מבית החולים, בכיסו; הוא לא היה מוכן לתת תשובה חד-משמעית באשר לגרסת האליבי של הנאשם: את הפרט הזה הוא לא זכר בבית-המשפט, וזאת לאחר שהכחיש במשטרה שראה אותו באותו היום, למעט אולי, "שלום-שלום", אך בטוח שהנאשם לא היה אצלו בבית.
ניכר היה כי לעד ניסיון רב בחקירות משטרתיות. כך גם העיד הוא עצמו, וכן החוקר רס"מ רוני יאיר. הוא מקורב למשפחת המנוח, וגם היה בהלווייתו. מאידך, הוא חברו של הנאשם, גם בכך הודו הוא ואשתו, בפה מלא. יתכן שפגש את הנאשם ביום האירוע - והוא מבקש לשמור על נפשו מפני קרוביו של המנוח, או אויביו של הנאשם, ויתכן שלא עשה כן, אך הוא אינו רוצה להפנות גב אל חברו, הנאשם, או למסור פרטים, שיתפסו אותו בשקר על דברים שאמר קודם לכן. אשר על-כן, אין בעדותו של עד זה כדי לחזק את ראיות התביעה או להחלישן.
טענת האליבי - סיכום
144. קיבלתי את עדויותיהם של עדי התביעה, השוטרים רס"ר עופר זיגדון ורס"ר איתן לוי, ואת עדותו של אהרון בש, כפי שהן. יחד עם זאת, הצדק עם ההגנה כי עדויותיהם אינן מפריכות את גרסת הנאשם, שהגיע לבית משפחת לבנטר בין השעות 16:00-18:00 או "בשעות האור".
באשר לעדותם של מיכל וחיים לבנטר, הרי ששתיהן אינן מהימנות עלי. תשובותיהם היו מתחמקות, בלתי הגיוניות ומלאות סתירות. אשר על-כן, לא מצאתי לנכון להסתמך עליהן, כמעט בכלל.
עדותה של מיכל לבנטר, אמנם עקבית - בעיקרה - ונחרצת, לכל אורך הדרך, כי לא ראתה את הנאשם באותו יום. היא איננה מתחכמת כבעלה ואינני סבור, שחישבה את השעות, קודם לעדותה במשטרה, ולכאורה - אין סיבה ממשית שלא לקבלה, ועם זאת התרשמתי כי העדה משתדלת מאד להסתיר ולהרחיק את הנאשם ממנה, יהיו הסיבות אשר יהיו; וכי חיים לבנטר מנסה למסור גרסא בעלת פנים רבות, ובלתי מחייבת. אני מעדיף, אמנם, את גרסתו שבבית-המשפט על פני זו במשטרה, יום לאחר היוודע על האירוע. אך גם זו שבבית-המשפט, על אמינותה הדלה, מותירה את כל האפשריות פתוחות: העד אינו שולל את האפשרות שהנאשם היה אצלו בבית, אבל באותה מידה יתכן שהוא גם היה למטה, או לא היה בכלל.
התביעה לא הצליחה אם כן באמצעות עדי התביעה, להפריך לחלוטין את טענת האליבי של הנאשם. יחד עם זאת, גם ההגנה לא הצליחה לבסס במשהו את טענת האליבי של הנאשם.
145. טענת האליבי היא טענת הגנה, אך הנאשם אינו נושא לגביה בנטל השכנוע בדבר קיומה, אלא בנטל הבאת הראיות בלבד, כדברי המלומד י' קדמי:
"דין ה'אליבי', כדין כל 'עובדה' אחרת שטוען הנאשם בכוונה להשמיט את הבסיס מתחת לקיומה של גרסת התביעה בדבר אחריותו לביצוע העבירה; שהרי משמעות הטענה היא: שראיות התביעה בדבר נוכחותו של הנאשם במקום המסבך אותו באחריות לביצוע העבירה - אינן ראויות לאימון.
אשר על כן: די לו לנאשם אם יקים ספק "שמא היה במקום אחר", כדי ליהנות מטענת אליבי; ואין הוא חייב להוכיח טענתו במידה של עמידה במאזן הסתברויות. זאת משום שהמדובר, בסופו של דבר, בהוכחת יסוד מיסודות העבירה, דהיינו, שהנאשם היה במקום שבו נעשה על-ידו המעשה העומד בבסיס אחריותו לביצוע העבירה; והתביעה, היא הנושאת בנטל השכנוע של יסוד זה".
(י' קדמי, "על הראיות", חלק שני, מהדורת תשס"ד-2003, עמ' 742).
146. בעדותו של חיים לבנטר אין כדי להקים ספק בגרסת התביעה בדבר נוכחותו של הנאשם בזירת האירוע, בזמן האירוע. העד לבנטר לא היה מוכן אפילו לאשר בביטחון שראה את הנאשם, ועל אחת כמה וכמה את השעות בהם ראה אותו. בעדות כזו אין כדי לסייע לנאשם להיחלץ מסיבוכו בזמן ובמקום לאירוע. המשטרה יצאה ידי חובתה, ובדקה גירסת האליבי של הנאשם. היא לא היתה מחויבת לחוקר את לבנטר שוב, כדי לעמתו עם גרסת הבלשים. די לה שהביאה את כל הראיות שבידה, בנוגע לטענת האליבי של הנאשם ולא הסתירה דבר. גם ההגנה לא הצליחה "לפצח"את חיים לבנטר, ואף עדותה של מיכל לא הועילה להם.
אמור מעתה: ההגנה לא הצליחה להקים אפילו ספק, בנוגע לנוכחות הנאשם בזירת העבירה (לפי גרסתו), ולא הביאה ראיות מטעמה עניין גרסת האליבי.
ד.6. ראיות חפציות
א. תרמיל
147. בזירת הרצח נמצא תרמיל בודד בקוטר 7.65 ס"מ, במרחק 15 ס"מ מהגופה. התרמיל נתפס על-ידי טכנאי זיהוי פלילי רס"מ רפאל אלון (ע"ת מס' 1) (ת/1 - דו"ח פעולה, ת/2 - דו"ח תפיסה של התרמיל, ת/2א - התרמיל).
התרמיל הועבר למעבדת נשק במז"פ, בתוך שקית מאובטחת מס' E1801338 [ת/38 - טופס לוואי למוצגים, נשלח על-ידי רס"ר שרון מלכה (ע"ת מס' 21) מיום 2.8.03, שקית מסומנת פ-1. ת/49 - קבלת מוצגים לבדיקה, שקית מאובטחת מס' E1801338, בתאריך 3.8.03].
ביום 3.8.03 קיבל ברנרד שכטר ממעבדת נשק במז"פ את השקית (ת/46).
ב. האקדח
148. ע"ת מס' 13, מוטי גוטליב, הוא דייר בבניין שברחוב אוצר הצמחים 7 בהרצליה, המצוי במרחק אווירי של 500 מ' מחנות הירקות של המנוח, מכיוון המגרש האחורי. ביום 3.8.03 ירד אל מרתף הבניין על-מנת להביא משם כלי ניקוי, ולפתע זיהה בחושך אקדח. תחילה חשב כי מדובר באקדח צעצוע, אך במבט נוסף הבין כי זה אקדח אמיתי. לידו ראה סמרטוטים אך לא ייחס להם חשיבות, אך החליט העד לקחת משם את האקדח:
"ואז לא ידעתי מה לעשות, אמרתי אח שלי יש לו רישיון לנשק אז אמרתי אני אקח את זה ואביא את זה לאחי, נראה שיגיד מה לעשות עם זה. מצד שני להשאיר את זה פה לא רציתי כי ידעתי שהפועל הערבי יכול לבוא ולקחת את זה גם".
(עמ' 562, שורות 1-4 לפרוטוקול).
העד לקח את האקדח, עטף אותו בחתיכת שקית פלסטיק שמצא זרוקה למטה (שקית כחולה של קופת חולים), ובשקית ניילון שקופה נוספת שמצא בבית (של מסעדה כלשהי), ונסע עמו לאחיו, שגר 2 ק"מ משם, ברחוב הקסם. האח אמר לו שלא "יתעסק" עם האקדח, והתקשר לחבר שלו שמשרת במשטרה. עד שהגיעו השוטרים, במשך 20 דקות, לא נגעו השניים באקדח, כך לפי עדותו.
כשהגיעו הבלשים, נסעו עם העד ברכב למקום מציאת האקדח. כשירדו למטה, ראה העד - לדבריו - גם מגבעת ומעיל (לאחר מכן תיקן את עדותו ואמר שראה "משהו לבן כזה"). גם במשטרה אמר שחזר למקום הבחין במגבעת שחורה וחתיכת בד. העד זיהה את האקדח שהוצג לו בבית המשפט (ת/57) ואת תמונות האקדח שצולמו בבית אחיו (ת/65).
עוד סיפר העד, ש"דלת האינטרקום" לבניין היתה פתוחה באותה תקופה באופן קבוע. בחקירה הנגדית עימת אותו הסניגור עם העובדה כי אחיו לא יכול היה לראות את האקדח אלא אם היו מסירים את השקית האטומה של קופת-החולים. העד ענה שאולי אחיו הסיר אותה כדי להסתכל.
149. רס"ל קובי גטניו (ע"ת מס' 8 ו-36) יצא לרחוב הקסם, יחד רפ"ק נבות אליעז ורס"מ אלי פאר (ע"ת מס' 17), בעקבות הודעתו של מוטי גוטליב. הוא ראה שקית ניילון כחולה, עליה כתוב "קופת חולים כללית", בתוך שקית ניילון לבנה, עליה כתוב "מסעדת אבו חסן", בתוכן היה מונח אקדח שחור שמחסנית תחובה בו. הוא פרק את המחסנית, בתוכה היו מספר כדורים, ואז פרק את האקדח והבחין שבקנה יש בכדור. גטניו הכניס את אקדח עם השקיות לתוך מעטפה משטרתית, ומשם נסע עם רפ"ק נבות אליעז למקום מציאת האקדח, כאשר בכל זמן הנסיעה האקדח ברשותו. בשטח הוא נתן את המעטפה עם האקדח לרס"מ משה ברדה (ע"ת מס' 14), על-מנת שייקח אותו למעבדה לזיהוי פלילי (זיכרון דברים של תפיסת האקדח- ת/21 - העד אישר את תוכנו בבית-המשפט, האקדח - ת/57). רס"מ אלי פאר (ע"ת מס' 17) צילם במקום את האקדח והמחסנית (ת/65).
150. רס"מ משה ברדה (ע"ת מס' 14) - לו נמסר האקדח בזירת מציאת האקדח על ידי רס"ל גטניו, בתוך מעטפה לבנה. הוא לקח אותה ואת העד מוטי גוטליב לתחנה. את המעטפה מסר לרס"ר משה מיכאל (ע"ת מס' 31), טכנאי זיהוי פלילי בתחנת גלילות (דו"ח פעולה - ת/39, שאישר את תוכנו בבית-המשפט).
151. רס"ר משה מיכאל (ע"ת מס' 31) - קיבל את המעטפה ובה האקדח, המחסנית והכדורים במשטרה, הוציא אותם מהמעטפה, צילם אותם וארז אותם בקופסת קרטון. מספרו של האקדח - 438955 (ת/64, דו"ח הפעולה שהעד אישר את תוכנו - ת/36). בתום הפעולה נמסרו המוצגים לרס"ר אריק מיאדובסקי (ע"ת מס' 15), עדיין ביום 3.8.03.
152. רס"ר אריק מיאדובסקי (ע"ת מס' 15) - באותו יום מסר את קופסת הקרטון האטומה, לפי עדותו (עמ' 595), לרפ"ק בוריס גלר, על מנת שייקח אותה למז"פ במטה הארצי (ת/67, הטופס נכתב ב - 4.8.03).
153. רפ"ק בוריס גלר (ע"ת מס' 12) - העיד שקבל לידיו ב - 3.8.03 את קופסת הקרטון האטומה, העביר אותה בעצמו למטה הארצי בירושלים לצורך פיתוח טביעות אצבע (לא נמצאו). ביום 5.8.03 הועברו הקרטון, האקדח והכדורים למעבדה הבליסטית (עמ' 2 לחוות הדעת - ת/46).
154. ברנרד שכטר (הוגשה רק חוות-דעתו בהסכמה- ת/46) - קיבל ביום 3.8.03 את התרמיל שנמצא בזירה E1801338, וביום 5.8.03 קיבל ממעבדת טביעות האצבע של מז"פ את האקדח, המחסנית והכדורים שהיו בתוך שקית פלסטיק שאין חולק כי הוא האקדח שמצא האזרח מוטי גוטליב במרתף בניין מגוריו.
חוות-הדעת שלו קובעת שהאקדח שנבדק יש בכוחו להמית אדם, וכי האקדח וואלטר מס' סידורי 438955 ירה את התרמיל שסומן פ-1.
155. על פי הדו"ח הפתולוגי, לא נמצא הקליע בגופתו של המנוח, כיוון שעבר דרך הגולגולת (ת/48).
156. אין מחלוקת על שרשרת הפעולות שהביאה לתוצאה שלעיל, ועל-כן אני מקבל את המסקנה לפיה מותו של המנוח נגרם כתוצאה מחדירת קליע שנורה על ידי האקדח שנתפס ברחוב אוצר הצמחים 7, באמצעות התרמיל שנמצא ליד הגופה (ה-1).
ג. החולצה
157. לאחר שהגיעו רס"ל קובי גטניו (ע"ת מס' 8) ורפ"ק נבות אליעז, אל מקום מציאת האקדח, יחד עם המודיע מוטי גוטליב (ע"ת מס' 13), ירדו יחד לכיוון המרתף, שם הצביע גוטליב על מקום מציאת האקדח. בסמוך למקום מציאת האקדח, מצאו חולצה לבנה ומגבעת שחורה.
158. רס"מ אלי פאר (ע"ת מס' 17), שצילם את האקדח ברחוב הקסם, חזר לתחנת המשטרה ונקרא להגיע לרח' אוצר הצמחים, יחד עם רס"מ טובי מוסרי (ע"ת מס' 16), לאחר שנמצאו הפריטים הנוספים בחדר המדרגות. הוא העיד שהגיע למקום, צילם את "הזירה" (תחתית חדר המדרגות), ותפס את המוצגים בשטח: כובע מגבעת בצבע שחור (א"פ 1), חולצה לבנה עם פסים בצבע תכלת (א"פ 2), שני כפתורים ותווית של בגד עם הכיתוב Discreet (א"פ 3), שקית ניילון שקופה (א"פ 4) וקולב ממתכת (א"פ 5). הוא צילם את המוצגים (ת/22).
עוד העיד רס"מ פאר שמוצגים א"פ 2 ו-4 נמסרו לידי רפ"ק בוריס גלר (ע"ת מס' 12) ממעבדת פיתוח טביעות אצבע, שהגיע למחלק זיהוי גלילות, ואילו מוצגים א"פ 1,3, ו-5 נמסרו לידי רס"ר אריק מיאדובסקי (ע"ת מס' 15) במחלק. המוצגים היו סגורים בשקיות עד שנמסרו לרפ"ק בוריס גלר (דו"ח פעולה של אלי פאר, שהעד אישר את תוכנו - ת/40). רפ"ק פאר זיהה בבית המשפט את החולצה (ת/61) ואת המגבעת (ת/52) שתפס, כאמור.
159. רפ"ק בוריס גלר (ע"ת מס' 12), קצין במעבדה לפיתוח טביעות אצבע סמויות במטה הארצי, העיד שב - 3.8.03 נקרא לסייע לתחנת גלילות, לבדוק זירה חשודה הקשורה לרצח. הוא הגיע לרחוב האודם (השם הקודם של רחוב אוצר הצמחים - ש.ט.), לבית מספר 2. שם הסבירו לו השוטרים שבמרתף חדר המדרגות נמצאו פריטים, בין השאר אקדח. מטרת הביקור היתה לנסות לפתח טביעות אצבע בסביבה שבה נמצאו המוצגים. הוא העיד שחדר המדרגות היה במצב ירוד מאד, ברמת רטיבות גבוהה ומלוכלך, כך שהוא לא הצליח למצוא טביעות אצבע במקום. רס"מ טובי מוסרי הצליח להוציא טביעות אצבע מדלת הכניסה (אך לא נמצא ממצא רלבנטי לחקירה, כך עולה מחקירתו של רס"ר מיאדובסקי, עמ' 599 לפרוטוקול החקירה הנגדית) (נ/18 - דו"ח בדיקה - זירה).
לאחר הביקור בזירה, חזר רפ"ק גלר עם רס"מ טובי מוסרי ורס"מ אלי פאר לחדר של מחלקת הזיהוי הפלילי בתחנת הרצליה (במזכר כתוב בשעה 17:00, אבל בעדותו אמר העד שרצה לתקן את זה, והגיע ב- 18:00), שם מסר לו רס"מ מוסרי שקית פלסטיק שקופה המכילה חולצה די חדשה של חברת "קנוולו" (א"פ 2), ושקית פלסטיק סגורה המכילה שקית פלסטיק וקופסת קרטון (א"פ 4). בתוך הקופסא מצא אקדח מסוג וואלטר, מחסנית עם כדורים, כדור בודד נוסף בתוך קופסת פלסטיק קטנה ושקית פלסטיק בצבע כחול של קופת חולים כללית.
רפ"ק גלר החליט לגזור את החולצה: לשלוח חלק ממנה למעבדת ה-די.אן.איי באבו-כביר; ואילו את השאריות לקחת לפיתוח טביעות אצבע למעבדה שלו במטה הארצי. הוא הוציא את החולצה מהשקית לצורך גזירה של שני השרוולים והצווארון. את הגזרים הכניס ל-3 שקיות נפרדות, ואת החולצה החזיר לשקית שסומנה א"פ 2. בבית המשפט זיהה את השקיות עם הגזירים, לפי המדבקות בכתב ידו עם סימונו על כל אחת מהמעטפות. הוא הפקיד את גזרי החולצה בידי רס"ר אריק מיאדובסקי (ע"ת מס' 15). רס"ר מיאדובסקי העיד שקבל את השקיות האטומות והכניס אותן לארון מוצגים נעול. למחרת לקח רס"ל קובי גטניו את השקיות למעבדה לבדיקת די.אן.איי, במכון הלאומי לרפואה משפטית שליד אוניברסיטת תל-אביב (דו"ח מסירת מוצגים למעבדת די.אן.איי שנערך על-ידי רס"ל גטניו, עמ' 268 לפרוטוקול).
160. רפ"ק גלר סיפר שההחלטה לגזור את החולצה התקבלה על ידו, במקום:
"מה היו האפשרויות, מה היו האופציות שבפני? האופציה הראשונה, לא לנגוע בחולצה בכלל, זאת אומרת להגיד רבותי, זה אתם צריכים לשלוח לאבו כביר למעבדה ביולוגית, מכיוון שאני חושב שאפשר להשיג די.אן.איי מהחולצה. אופציה שנייה היתה להגיד או.קי., אני אקח את החולצה כולה לפיתוח ט.א. ואני אטפל בה בדו"ח מעבדה שלי ואחר כך, מה שאני ארצה להשאיר אצלי - אני אשאיר וחלק שאני רוצה לשלוח לאבו כביר, אני אשלח לאבו כביר. אופציה שלישית היתה לקבל החלטה במקום ואני עדיין חושב שזאת היתה החלטה הכי נכונה ושקולה, אלא לגזור את החולצה במקום ולשלוח חלק שאני חושב רלוונטי לדי.אן.איי, קרי צווארון באזור בית השחי משני הצדדים שזה מהשרוולים הקצרים כולם לאבו כביר ולקחת לצורך פיתוח ט.א. למעבדה, חלק של בית החזה וגב של החולצה.
...
"אם הייתי לוקח אותה כולה לפיתוח ט.א. אי אפשר היה להפיק די.אן.איי אחר כך. הבדיקה שאני השתמשתי בה היא בדיקה "הורגת" די.אן.איי, הורסת אותו, כי זה ציפוי מכני של מתכת וזה גם, מהירות המולקולות של זהב שם כל כך גבוהה, שלך תדע מה היא עושה לתאי הדי.אן.איי, אנחנו פשוט לא יודעים".
(עמ' 460- 461 לפרוטוקול).
161. את שקית הפלסטיק והקרטון לקח רפ"ק גלר למעבדת זיהוי פלילי במטה הארצי (דו"ח פעולה, נכתב ב- 4.8.03 - ת/42, ת/60א,ב,ג - גזרי החולצה, ת/61 - החולצה שנותרה לאחר הגזירה, ת/64 - קופסת הקרטון, ת/58 - שקיות שנמצאו ליד האקדח).
162. תוצאות הבדיקות: הופק די.אן.איי מצווארון החולצה, אשר נמצא תואם את הדנ"א של הנאשם (על כך ארחיב בהמשך). בדיקות טביעות האצבע, על החולצה, שקית הפלסטיק השקופה שנמצאה יחד עם האקדח, האקדח והכדורים - העלו תוצאות שליליות, למעט על שקית הפלסטיק של קופת חולים, שם נמצאו שתי טביעות אצבע ונשלחו למאגר טביעות האצבע במערכת ה"אפיס" של המשטרה (נ/17). גם עליהן לא נתקבלו תשובות חיוביות (ממצא לא רלבנטי).
163. טענת ההגנה: פגמים בשרשרת הראייתית הנוגעת למציאת החולצה: הנאשם טוען כי איש מהשוטרים לא היה מוכן להעיד שהבחין ראשון בחולצה; שאין כל התחלה לשרשרת הראייתית, אלא החולצה מופיעה פתאם, "יש מאין". זאת, לאחר שרס"ל קובי גטניו העיד שהוא לא זה שמצא את החולצה והכובע, רס"מ אלי פאר ורס"מ טובי מוסרי הגיעו לאחר שכבר היו שם רפ"ק נבות אליעז ורס"ל גטניו; ונבות אליעז לא העיד.
164. ועל העדויות הבאות מבססת ההגנה את טענתה: מיד לאחר שתפסו את האקדח, נסעו רס"ל קובי גטניו, רפ"ק אליעז והמודיע גוטליב אל זירת האירוע, שם הם ביצעו סריקות במהלכן נמצאו החולצה והמגבעת. בחקירה הנגדית אמר רס"ל גטניו שהמודיע ורפ"ק אליעז ירדו ראשונים, והוא סגר את הזירה כשאמרו לו שמצאו את הפריטים. הוא אמר שהוא לא יודע מי ראה לראשונה את החולצה, יתכן שזה רפ"ק אליעז, ויתכן שזה המודיע גוטליב. מוטי גוטליב אמר בעדותו שכשהגיע למקום מציאת האקדח, עם השוטרים, הם לא נתנו לו כלל להיכנס. הוא ירד אחריהם, ואז ראה שם מגבעת ומעיל. אחר-כן הוא תיקן את דבריו ל"משהו לבן כזה, לא זוכר". הוא התעקש בחקירתו הראשית והנגדית שכשמצא שם את האקדח, היו סמרטוטים במקום, אבל הוא לא שם לב אליהם, אלא לאקדח: "תראה, כשאני מצאתי את האקדח בהתחלה אני ראיתי משהו שחור שם כזה בצד אבל לא הסתכלתי על זה בכלל. אתה מבין? מה שהסתכלתי התמקדתי באקדח" (עמ' 581, שורות 18-20 לפרוטוקול).
אשר על-כן, ההגיון אומר כי מי שמצא את החולצה והמגבעת לראשונה היה דווקא רפ"ק נבות אליעז, שלא העיד, וכי העד מוטי גוטליב דבר אמת כשאמר שראה סמרטוטים כשמצא את האקדח, אך לא התייחס אליהם.
165. טענת ההגנה: הזנחת החולצה במשרדי המשטרה עד לשלב הטיפול בה על-ידי רפ"ק בוריס גלר - רס"מ טובי מוסרי העיד שכשחזרו מזירת מציאת האקדח לתחנה, שמו את המוצגים כשהם סגורים בתוך שקית ניילון בחדר השני (עמ' 638-639 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
באותו יום, 3.8.03, בשעה 19:55, לקח רס"ר אריק מיאדובסקי (ע"ת מס' 15) דגימות דם ורוק מהנאשם בתחבולה. על-פי הדו"ח שכתב (ת/43), הבחין בנאשם בחצר האחורית של תחנת גלילות, יחד עם שוטרים ועם עורך-דינו, כשעל מצחו פצע מדמם. הוא לקח ממשרד הזיהוי הפלילי 3 פדים סגורים חדשים, לבש כפפות גומי חדשות שהוציא מקופסת הכפפות שבמשרד הזיהוי, ירד אל החצר, ניגש הנאשם וניגב את הפצע שעל מצחו באמצעות אחד הפדים. לאחר-מכן פתח את הפד השני ושוב ניגב את הפצע. לאחר-מכן הבחין ברוק הנוזל מצד שמאל שעל פיו, פתח את הפד השלישי וניגב את הרוק. לבסוף העלה את הפדים כשאין מגע ביניהם למשרד הזיהוי. שם מסר לו רס"מ פאר מעטפות משטרתיות אליהן הוא הכניס את הפדים. את המעטפות הכניס לארון נעול של צח"מ גלילות (הפדים - ת/59א, ב, ג).
למחרת, בשעה 10:30 בבוקר, מסר רס"ל קובי גטניו את שלושת המעטפות הסגורות, יחד עם כובע המגבעת ושלושת גזירי החולצה למכון לרפואה משפטית באוניברסיטת תל-אביב, כולם בשקיות סגורות. אישור על קבלת המוצגים - נחתם על-ידי אילנה יום-טוב (ת/23א). בדו"ח פעולה מצורף כתב רס"ל גטניו שמסר את המוצגים ביד ל"דוקטור ענת" (גסט, ש.ט.) והסביר לה את דחיפות העניין (ת/23ב). כך גם עולה מעדותו (עמ' 324 לפרוטוקול).
אינני מוצא הצדקה לטענת ההזנחה. המוצגים נשמרו אטומים ונעולים בארון המוצגים של תחנת המשטרה והועברו למחרת היום לטיפול.
ד. בדיקת ד.נ.א.
166. עדת תביעה מס' 29 היא המומחית ענת גסט, העובדת במעבדה הביולוגית במרכז הלאומי לרפואה משפטית בתל-אביב. היא מסרה חוות-דעת (ת/47) על תוצאות בדיקת די.אן.איי שערכה למוצגים שהוגשו לה: מקורות לדי.אן.איי של המנוח שהתקבל מחדר הנתיחה שלאחר המוות; המגבעת שנתפסה ברחוב אוצר הצמחים (ת/52); שלוש המעטפות עם פדים עליהם כתמי דם ורוק של הנאשם (ת/59); וגזירי החולצה שנתפסה ברחוב אוצר הצמחים (ת/60א,ב,ג). כמו-כן קיבלה העדה דגימה מתוך האקדח שנתפס.
במסקנות חוות-דעתה כתבה, כי נעשו ניסיונות להפיק די.אן.איי מהמגבעת ומקנה האקדח, אך לגבי שני המוצגים הללו לא ניתן היה לקבוע פרופיל גנטי כלשהו.
העדה הצליחה, על-פי עדותה, להפיק חומר גנטי מצווארון החולצה משבעה אתרי די.אן.איי ובכולם נמצאה זהות לאתרים המקבילים אצל החשוד.
מסקנתה מן הבדיקה שערכה, המופיעה בחוות דעתה, הינה כדלקמן:
"מקור ה-די.אן.איי שנמצא על החולצה, מוצג 11, יכול להיות במקייטן שניר, מוצג 9, או בכל אדם הנושא את האפיונים שנקבעו למוצג, אך לא במנוח מסיקה אהרון, מוצג 1.
מתוך טבלאות סטטיסטיות שכיחות הפרטים באוכלוסיה היהודית בארץ בעלי פרופיל די.אן.איי כפי שנקבע לגבי החולצה, מוצג 11, ותואם את זה של מקייטן שניר - נאמדת ב-1 ל-220 מיליון.
ההערכה הסטטיסטית בוצעה בהנחייתו של פרופ' עוזי מוטרו, ומתייחסת לפרטים באוכלוסיה שאינם בעלי קרבת דם למקייטן שניר" (ת/47).
העדה הסבירה כי ערכה השוואה בין החומר שהופק מצווארון החולצה שנתפסה (ת/59א) וחומר שהופק מכתם דם של הנאשם, שהיה על פד (ת/60א).
167. התביעה הגישה בהסכמת ההגנה גם חוות-דעת מיום 21.10.03 של פרופ' עוזי מוטרו (ת/87) המשמש כיועץ סטטיסטי למכון לרפואה משפטית. בחוות-דעתו פירט פרופ' מוטרו אודות התוכנה הסטטיסטית שבשימוש המכון, המאפשרת לגלות את אומדן שכיחות הפרטים בעלי אותו פרופיל די.אן.איי (כפי שנקבע על ידי החומר שהופק ממוצג) באוכלוסייה, על פי חלוקה בין אוכלוסייה ישראלית - יהודית ואוכלוסייה ישראלית - ערבית. על ההיבט הסטטיסטי של הבדיקה שערכה ענת גסט, כתב:
"עפ"י חוות-הדעת שבידי וחתומה על-ידי ענת גסט שכיחות הפרטים באוכלוסייה היהודית ישראלית שלהם פרופיל די.אן.איי כפי שנקבע מצווארון החולצה היא בערך 1 ל-220 מיליון. המשמעות שבמיליארד אנשים יהיה זה לחמישה אנשים שיש להם פרופיל די.אן.איי כפי שנמצא על צווארון החולצה. יחד עם זאת אוסיף ואעיר שחישוב זה מתייחס לפרטים שאינם בעלי קרבת דם לחשוד. ההערכה הסטטיסטית תהיה גדולה בהרבה לגבי קרובים מקרבת דם ראשונה, כגון הורים או אחים".
(חוות הדעת של פרופ' עוזי מוטרו, ת/87).
168. בחוות-דעת נוספת שהוגשה בהסכמה, מיום 21.11.04 (ת/87א) הרחיב פרופ' מוטרו בנושא שכיחות הפרופיל הגנטי של הנאשם בקרב משפחתו:
"ההסתברות שלקרוב כלשהו של מר מקייטן שניר יש הפרופיל הגנטי הנ"ל תלויה במידת הקרבה בינו לבין מר מקייטן שניר. על פי בסיסי הנתונים שבידינו, ההסתברות שאח אקראי של מר מקייטן שניר יהיה אף הוא בעל הפרופיל הגנטי שנמצא על המוצג היא 1 ל-920. מכיוון שלמר מקייטן שניר יש שני אחים, ההסתברות לכך שלא ימצא בין אחיו אף לא אחד בעל הפרופיל כפי שנמצא על המוצג, היא 99.78%; ההסתברות שדוד או אחיין של מר מקייטן שניר יהיה אף הוא בעל הפרופיל הגנטי שנמצא על המוצג היא 1 ל-1.3 מיליון; ההסתברות שבן-דוד של מר מקייטן שניר יהיה אף הוא בעל הפרופיל הגנטי שנמצא על המוצג היא 1 ל-15.5 מיליון".
(חוות דעתו הנוספת של פרופ' עוזי מוטרו, ת/87א).
169. טענת ההגנה: הנתונים אשר הושגו כתוצאה מהליך הפקת ה-די.אן.איי מהפדים - אינם קבילים, כיוון שענת גסט לא הפיקה אותם בעצמה, אלא טכנאית בשם "יהודית".
הגב' גסט סיפרה שאת חומר ה- די.אן.איי מכתם הדם (שהיווה "רפרנס" לנאשם) הפיקה יהודית, טכנאית שמפיקה די.אן.איי מחשודים (עמ' 947 לפרוטוקול). טענת ההגנה היא שיהודית לא העידה, ולא ערכה שום מסמך המתעד את עבודתה, על כל המשתמע מכך. דוגמא לטעות אפשרית היא, שיהודית לא הפיקה את הדי.אן.איי מהפדים, אלא מאחד המוצגים דווקא, כמו למשל, מגזרי החולצה.
בסיכומים שבעל-פה הציג הסניגור, הלכה של בית-המשפט העליון שמתייחסת למצבים כגון זה, (ע"פ 566/89 מרציאנו נ' מ"י, פ"ד מו(4) 539). באותו פסק-דין נדונה בהרחבה סוגיית החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, שבמסגרתו יכול עד מומחה להעיד מטעם התביעה, בין היתר, על פעולות שבוצעו על-ידי אחרים ולא על-ידו, בלי שהם יעידו בבית המשפט. בפסק הדין נקבעה רשימת דרישות: שהרישומים נערכו על-ידי עובד מיומן; שהוא עושה את הפעולה לפי חובה חוקית המוטלת עליו; שהוא פועל בגדרי הנהלים; שהיה פיקוח ממשי על קיום הנהלים; שקיימת הסתברות גבוהה שנכונות הנתונים הם אמת; ושהנתונים יוגשו על-ידי האחראי שבכוחו להעיד שכל התנאים התמלאו. הסניגור טען שלא כל התנאים מתקיימים בתיק שלפנינו, כיוון שלא נמסר כל מידע, או רישומים, לא לגבי המומחיות והמקצועיות של אותה טכנאית, לא לגבי הנהלים שעבדה על-פיהם, ולא לגבי הפיקוח על הנהלים. כמו-כן, לטענתו, אין עדות בפני בית המשפט מטעם ענת גסט שהטכנאים מקפידים לעבוד לפי הנהלים ויש ביקורת על כך, ובכלל העדה ענת גסט איננה ראש היחידה בעצמה, כך שאין בכוחה אפילו להעיד בעניין זה ולצורך כך יש להביא את ראש המעבדה.
170. הגב' ענת גסט נחקרה על דוכן העדים, ועשתה עליי רושם מצוין; במישור המקצועי והיושרה האישית. כנותה ותשובתיה המפורטות על כל שאלה, מסירים מלבי כל ספק, כי אילו היתה מגלה חוסר מקצועיות, טעות, חריגה מנוהלים של יהודית - היתה אומרת זאת, ולא סומכת על בדיקתה.
171. זאת וגם זאת: טענתו של הסניגור עלתה בסופו של הדיון; הוא טען אותה, לראשונה, בשלב הסיכומים במשפט. העדה אמרה את הדברים בתחילת החקירה הנגדית, ואילו הסניגור המשיך לחקור אותה על-פני עשרות עמודים. חוות-הדעת שלה הוגשה בהסכמה. אשר על כן, אין מדובר בנתונים בלתי קבילים. זאת בהתבסס על הפסיקה:
"כאמור, רשאים הצדדים, ככלל, להתנות על דיני הראיות ועל נוהלים פרוצדוראליים. כלל זה מועיל וצודק הוא, שכן לרוב מוסיף הוא ליעילות הדיון, ובאשר המדובר בדרך הננקטת על דעת שני הצדדים, לא תגרום היא מן הסתם לעיוות הדין.
אולם אין הסכמת הצדדים מהווה נוסחת קסם, אשר בעטיה מחויב בית המשפט לתת את ידו ואת אישורו לכל פרוצדורה המוצעת על ידי הצדדים, אפילו אם סבור הוא שזו נוגדת את תקנת הציבור, או את דרישות הצדק, או אינה לכבודו של בית המשפט.
כך, אם למשל יציעו הצדדים שתוצאת המשפט תיקבע באמצעות זריקת מטבע (שזהו למעשה הימור פסול כשלעצמו), או על ידי פניה למגידת עתידות, אשר תסיק מסקנותיה מתוך עיון בקלפים או בשאריות קפה, או בעזרת מימצאיו של אסטרולוג - האם רשאי בית המשפט לתת את אישורו לפרוצדורה שכזאת ולהתחייב מראש לתת את פסק דינו על פי התוצאות של אותם "הליכים"? וחמור עוד יותר: האם מותר לבית המשפט להתחייב שיכבד תוצאותיהן של "בדיקות" כאלה, אפילו אם הן נוגדות את התרשמותו מחומר הראיות המצוי כבר בפניו?"
(ע"א 61/84 - יוסף ביאזי ואח' נ' אברהם לוי, פ"ד מב(1), 446 ,עמ' 466-467 - ההדגשות שלי, ש.ט.).
במקרה שלפנינו הסכימו הצדדים קודם לעדות, וגם לאחר שנשמע הפרט ה"בעייתי", להמשיך להעיד את העדה. דין הסכמה זו להתקבל, שכן אין היא כזו הנוגדת את תקנת הציבור או דרישות החוק, או אינה לכבודו של בית המשפט.
172. טענת ההגנה: קיימת חולשה מובנית בבדיקת ה-די.אן.איי כיוון שהבודקת התיימרה להשוות רק 7 סמנים (אתרים) גנטיים - בעוד המספר המומלץ הינו 9 אתרים לפחות.
לטענת ההגנה, גם מעדותה של עדת התביעה עולה כי סטנדרט הבדיקה נכון להיום הינו 11 אתרים. ההגנה ציינה את מאמרם של ד"ר סטולר וד"ר פלוצקי ["די.אן.איי על דוכן העדים", רפואה ומשפט - ספר היובל (2001) 143], ממנו עולה כי רצוי וצריך להשתמש ב- 9 סמנים לפחות, וכי השימוש במספר מועט של סמנים עלול להביא לקבלת תוצאות שגויות מבחינה גנטית. אומר מיד, כי אין בדעתי לסמוך על מאמר זה, שכותביו לא נחקרו עליו.
יתר על-כן, ההגנה הגישה את חוות-דעתו של ע"ה מס' 6, פרופ' איתן פרידמן, מנהל היחידה האונקוגנטית בבית החולים שיבא תל-השומר. פרופ' פרידמן הוא בוגר בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, מומחה לרפואה פנימית וגנטיקה רפואית, בעל תואר PhD ממכון "קרולינסקה" שבשבדיה ופרופסור חבר בחוג לרפואה פנימית בבית-הספר לרפואה על שם "סאקלר" באוניברסיטת תל-אביב, שהגיש גם חוות-דעת מטעמו (נ/30). בחוות הדעת פירט מומחה ההגנה את שיטות העבודה, תיעוד וביקורת על עבודת המעבדה - במעבדות בהם נעשות בדיקות מולקולריות למטרות אבחון.
בחוות-דעתו ובעדותו טען פרופ' פרידמן, על בסיס טענות שיפורטו בהמשך, שעדת התביעה לא הסתמכה במסקנותיה על 7 אתרים, כפי שקבעה, אלא על 5 אתרים בלבד. על טענה זו ארחיב בהמשך.
173. בנושא מספר האתרים שבשימוש סיפרה העדה בבית-המשפט על ההתפתחות ההיסטורית של בדיקות ה-די.אן.איי. בעבר, לא היתה בדיקת די.אן.איי, והיו מבצעים בדיקות אנזימתיות של חלבונים. לאחר-מכן התחילו לעשות בדיקות די.אן.איי, תחילה בשיטה שונה מהנוכחית, אך שיטה זו הופסקה, ובמכון עברו לבדיקה באמצעות אתרים (שמכונים גם SPR). לאט-לאט נמצאו עוד אתרים שניתן להשתמש בהם, שנכנסו למערכות המשפטיות בתור בדיקות סטנדרטיות. כל אתר שנכנס צריך היה לעבור הרבה בחינות ליכולת להשתמש בו ונבנה עבורו מאגר סטטיסטי מתאים. בתחילה עשו בדיקה בודדת, וכבר אז, האינפורמציה שהתקבלה היתה בעלת ערך סטטיסטי גבוה יותר מכל הבדיקות האנזימתיות שעשו קודם לכן. אז נבנתה מערכת של שלושה אתרים בבת-אחת, והתחילו להשתמש בה, ואז נוספה מערכת של שלושה אתרים, ובנוסף בדיקה לקביעת מין. נוצר סט מכסימאלי של 9 אתרים, ובנוסף בדיקת המין. והחל מלפני שנה (זמן מסירת העדות בבית המשפט - נובמבר 2004), הוכנסה מערכת שבודקת בבת אחת 11 אתרים, או 10 אתרים ובדיקת מין בנוסף. המסקנה היא, כי בהתאם למה שהיה - עת ביצעו את הבדיקה הנוכחית, לא בהכרח היו עושים את כל הבדיקות בכל המקרים. עוד סיפרה העדה שבאנגליה משתמשים באותה ערכה כמו בארץ היום - של 10 אתרים ועוד בדיקה אחת.
עוד הסבירה העדה כי בארצות הברית, למיטב ידיעתה, מספר האתרים שבשימוש הינו 13 אבל יש להביא בחשבון גם את הפערים בין גודל האוכלוסייה שם והאוכלוסייה בישראל.
174. בית המשפט העליון קבע, בדנ"פ 9903/03 מוראד אבו חמאד נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 2811, בעמ' 2812, עקרונות מנחים באשר לבדיקות די.אן.איי:
"נוכל אפוא לקבוע - ללא כל היסוס - כי בדיקת הדנ"א ראיה קבילה וראויה היא, ובית-המשפט יכול ורשאי לראותה כראיה מהימנה בלא לבדוק מחדש בכל פעם את עיקרי השיטה המדעית. כל זאת, כמובן, בכפוף לשני תנאים עיקריים אלה: אחד, כי עיקרי השיטה ועיקרי הבדיקה יהיו נתונים לבחינה ולהפרכה בכל עת ובכל דרך לגיטימית, ושניים, יוכח כי הבדיקה הקונקרטית העומדת לדיון נערכה בהתאם לכללים הנדרשים על-פי השיטה המדעית שלעניין".
ובעמ' 2813:
"כללם של דברים: בדיקת דנ"א ראיה כשרה וראויה היא לבואהײ¼ לפני בית-המשפט, וההכרעה במישקלה תיעשה בידי בית-המשפט כמעשה בית-המשפט בכל ראיה נסיבתית-מדעית. עיקר הוא בנושא ההסתברות הסטטיסטית ובשכיחות ההתאמה בין הדנ"א שנמצא בזירה לבין הדנ"א של הנאשם, וככל שהשכיחות תפחת ותלך כן יעלה ערכה של ראיית דנ"א. שכיחות של אחד בין מיליארדים די בה כדי לקשור פלוני לעבירה וכך אף בשכיחות של מיליונים, ואולם אין צורך שנקבע מסמרות. ... לדעתי, בדיקת דנ"א בהסתברות סטטיסטית גבוהה (ובלא שנכריע במידתו של אותו גובה), ראויה היא שדינה יהא כראיה של טביעת אצבעות. ובהיעדר הסבר סביר - הסבר העשוי לעורר ספק בלב בית-המשפט - ניתן יהא להרשיע נאשם אך על-פי ראיה זו".
175. ענת גסט בדקה 9 אתרים במקרה שלפנינו. ב-7 מהם נשא דמו של הנאשם את אותם מאפיינים של ה-די.אן.איי שהופק מצווארון החולצה. לגבי שני האתרים הנוספים, הבהירה העדה, שאחד היה ללא אפיונים, והשני אמנם תאם את הנאשם, אך לא ברמת דיווח, ולכן לא כללה אותם בחישוב הסטטיסטי. אולם, גם אם מספר האתרים קטן יותר מזה המומלץ (9 אתרים, על פי המאמר שציינה ההגנה), הדגישה ענת גסט ואנו למדים זאת גם מהפסיקה, לא נפגעת קבילותה של הראיה, אלא משקלה בלבד, וזאת בהתאם לנתונים הסטטיסטיים המלווים את הממצאים.
וכך אמרה העדה בחקירה החוזרת של התובעת בנושא הזה:
"אני חושבת שדנו בנושא של הכוח הסטטיסטי בעצם, שבא לידי ביטוי והוא מאתר, נותן ביטוי של לאו דווקא של מספר אתרים אבל הוא בעצם קובע את החוזק של הראיה".
(עמ' 1001 לפרוטוקול, שורות 15-17).
כך גם קבע בית-המשפט העליון בערעור בענייננו של עמירם הוכברג: באותו מקרה נעשתה בדיקת גנטית בין כתמי דם שנמצאו במכונית ודמה של המנוחה. הבדיקה היתה חלקית בכך שבוצעה רק בחלק מן המסלולים האפשריים. בית-המשפט העליון קבל את חוות-דעתו של פרופ' מוטרו, שקבע כי על-מנת לתקן את חוות-הדעת בהתאם לחלקיות הבדיקה, יש לתקן את האומדן הסטטיסטי בהתאם לחלקיות הבדיקה, ולאמוד מחדש את ההסתברויות לממצאים שנתגלו ולהתאמה בין שני סוגי הדם. כך, הוצגו בפני בית- המשפט נתונים מדויקים על שכיחות הפרופיל הגנטי שנמצא באוכלוסייה, והם אומדן של 1 ל-65,000 בקרב העדה האשכנזית ו-1 ל-103,000 בקרב העדה המרוקאית - בהתאמה בין הדם שנמצא באחת המכוניות לדמה של המנוחה. במכונית השנייה הופק חומר גנטי מהדם באומדן שנעמד באחד לעשרות אלפים עד אחד למאה אלף. בהתאם לכך השתכנע בית המשפט, על רקע כלל נסיבות המקרה, כי כתמי הדם שנמצאו תואמים את דם המנוחה באותו תיק [ע"פ 1688/99 עמירם הוכברג נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 1089 עמ' 1099].
ראו לעניין זה גם את ע"פ 7463/00 פלוני נ' מ"י [פ"ד נז(4) 865], שם הרשיע בית המשפט את המערער על סמך זהות של 7 אתרים.
במקרה שלפנינו אומדן השכיחות באוכלוסייה היהודית ישראלית בחוות-דעתה של ענת גסט עומד על 1 ל-220 מיליון. נתון גבוה זה אינו מותיר כל ספק (על פי כל ההסברים והקריטריונים שהובאו לעיל) באשר לזיהוי הנאשם.
176. טענת ההגנה: העדר הקפדה על הפרדה בין דגימות הפרופיל הגנטי שמקורן במוצג, לבין דגימות פרופיל גנטי שמקורן בחשוד - ההגנה טוענת כי בתנאי לחץ וזמן, שתי הדגימות עשויות להיות מורצות על אותו ג'ל (ולכך עלולה להיות השלכה של זיהום, על-פי ההגנה).
וכך העידה בנושא זה ענת גסט:
"עכשיו תגידי, זה נכון שלעיתים קרובות משתמשים באותו ג'ל כדי להריץ מקטעי די.אן.איי מפיקים שונים?
ת: זה לא לעיתים. אצלנו זה תמיד. זאת אומרת, אצלנו אנחנו. כן. זאת אומרת,
כל מה שנאסף לאותו יום ירוץ על הג'ל.
ש:OK. עכשיו, האם יש איזשהי מגבלה שבתוך אותו ג'ל תריצי מקטעי די.אן.איי שהם מאותו פיק. כלומר, נניח שאת תקחי תוצר שנובע מהצווארון ונניח שתקחי תוצר שנובע מהדם של החשוד, הרפרנס שלך ותריצי את זה בתוך אותו ג'ל. זה לגיטימי, זה אפשרי?
ת: זה אפשרי.
מה שלא יתבצע, לא יתבצע הפקה משותפת של הרפרנס והמוצג ואם זה יתבצע באותו יום בגלל שמאד יש לחץ של זמן, אז זה לא יתבצע על ידי אותו בודק. תהליך ה- PCRיכול להיעשות באותו יום ועל ידי אותו בודק, רק שתמיד המוצג ייעשה, אם הוא ייעשה על ידי אותו בודק אז הוא תמיד ייעשה לפני, זאת אומרת, קודם ייעשה תהליך PCRשכולל את המוצגים. בכלל, לא מערבבים בתהליכי ההפקה ב- PCRבבץ' מסויים, לא מערבבים רפרנסים ומוצגים. אבל בשלב הסופי, השלב הסופי של התוצר הוא כבר, למעשה הוא המזהם, הוא לא רגיש לזיהום. ואותו לוקחים את המבחנה ומטעינים את כל מה שהצטבר מוצגים ורפרנסים על הג'ל.
(עמ' 962-963 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
177. מעדותה של ענת גסט עולה שאין מדובר בהליך שנגרם עקב אילוצי זמן ולחץ, אלא נוהל עבודה קבוע ובו, כל יום, משמשים באותו הג'ל על מנת להריץ את הדגימות. אולם, אין בשלב הזה סיכון של זיהום, לטענתה, כי מדובר בשלב כזה בו החומרים אינם מזדהמים, כשהחומר הנבדק והדגימה מהחשוד (ה"רפרנס") אינם מורצים באותו זמן ולא ע"י אותו בודק.
178. אני מקבל את דעתה של מומחית התביעה, כמי שעובדת במכון לרפואה משפטית ומכירה את הנהלים שם לעניין זה. יתר-על-כן, ההגנה לא טענה להשלכות ספציפיות של השימוש באותו הג'ל, וכיצד זה ייעשה, אלא עסקה באופן כללי באפשריות זיהום. כדי להטיל ספק בתקינות התהליך (במקרה זה - חשש מפני זיהום), יש צורך ביותר מטענה סתמית ותיאורטית, שאיננה מגובה בראיות מדעיות.
179. טענת ההגנה: בלבול בסדר הרצת המבחנות או במספורן - טענה הנוגעת לדף העבודה של עדת התביעה, שעוסק בהגברה (שכפול) של די.אן.איי בשלושה אתרים (נ/24 מתאריך 5.8.03). ההגנה מפנה לכך שכתוב בדף העבודה שבמבחנה מס' 6 בוצעה בדיקת "נגטיב קונטרול", כלומר, בדיקת ביקורת על התהליך, שנעשית על ידי הצבת מבחנה שמכילה מים במקום די.אן.איי. הבדיקה הראתה תוצאה חיובית גבוהה (המשמעות של תוצאה כזו היא הליך לא תקין).
הצדדים חלוקים ביניהם על משמעותה של בדיקה זו. עדת התביעה ענת גסט העידה כי מטרתה של בדיקה זו היא לתת הערכה כמותית "מה יהיה על הג'ל" (עמ' 966 לפרוטוקול). הג'לים, עליהם מבצעים את ההגברה, אינם מספקים תוצאה, אלא רק מדד כמותי - האם יצא או לא יצא תוצר. ההגנה טוענת, לעומת זאת, כי לג'ל חשיבות קריטית, כי הוא קובע אם יש או אין זיהום, אלמנט חשוב בתגובה שהיא מאד רגישה וניתן להכפיל באמצעותה די.אן.איי מתא בודד אחד.
180. מומחית התביעה ענת גסט תיארה את סדר העבודה בשלב זה. לדבריה, היא מטעינה את מבחנות הג'ל לפי הסדר, מריצה בשדה חשמלי, ולאחר-מכן, מעבירה למנורת אולטרא סגול ומאירה אותה. את מה שנראה בעין, לא ניתן לשמור, לאחר זמן קצר, ולכן היא מצלמת במצלמה דיגיטלית. בשלב זה כלל לא מופיע מספור. רק כשהיא מכניסה את התצלום למחשב, לצרכי ארכיון, היא ממספרת.
הסיבה לתוצאה החיובית, לדברי העדה, היא טעות ברישום. ענת גסט טענה שהתוצאה איננה משקפת את הנתון הנוגע למבחנת הביקורת, אלא למבחנה אחת לפניה. היא הודתה שטעתה ברישום בראש השקף בלבד: היא כתבה את הספרה 1 על מבחנה מס' 2, ומכאן שמבחנה מס' 6 היא למעשה מבחנה מס' 7 (עמ' 969-970 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
181. מומחה ההגנה, פרופ' פרידמן, טען כי ההסבר של ענת גסט לטעות - טעות רישומית גרידא - הוא תמוה, שכן לזיהוי המוחלט והחד-משמעי של מקור תוצר ה-PCR המציין מאיזו דגימה נלקח ה-די.אן.איי, גם בשלב זה, יש חשיבות עצומה: מספיקה הסטה או בלבול של מבחנה אחת או רישום לוקה כדי להטיל ספק במהימנות של תוצאות הבדיקה כולה (מתוך חוות הדעת, נ/30). עד ההגנה כתב כי אם טעות כזו היתה מתבצעת אצלו היה חוזר על הבדיקה. יש להדגיש כי חוות דעתו של מומחה ההגנה היא תיאורטית.
182. עדותה של ענת גסט היתה מהימנה בעיני. היא לא ניסתה לייפות העובדות, היא הודתה בטעותה, אך יחד עם זאת היתה בטוחה בעצמה, ועמדה על דבריה. בהחלט מקובלת עלי גרסתה לפיה טעתה ברישום, ואין מדובר במהות.
183. טענת ההגנה: היפוך סדר המבחנות - טענה זו עוסקת בדף העבודה שמתאר את איכות תהליך השכפול בשלושת האתרים שלעיל (CTT) (נ/26), ומופיעים בו הרפרנסים, שהיו נתונים במבחנות על-פי סדר ההרצה. השלב מראה את כמויות הדי.אן.איי לקראת הבדיקה בשלב הבא.
בוצעה בדיקת פוזיטיב קונטרול - בדיקת ביקורת באמצעות מבחנה שבתוכה יש די.אן.איי מסחרי. הבדיקה מורה על פגם בהליך, אם לא מתקבלות כלל תוצאות בתיק, גם ב-PCR וגם בבדיקת הפוזיטיב קונטרול. לעומת זאת, אם יש תוצאות באחרים, אבל אין רק בפוזיטיב - אז זו בעיה בפוזיטיב קונטרול. מבחנת הפוזיטיב קונטרול בשקף נ/26 היתה בעמודה מס' 20, והורתה על תוצאה חלשה מאד.
ההגנה טענה כי ההטענה בוצעה בסדר הפוך, מימין לשמאל, היינו, שמבחנה מס' 20 הפכה להיות קיצונית שמאלית, ונרשמה תחת הספרה 11. הסיבה - התוצאה תחת הספרה 11 בולטת בשקף, וזה מעיד על כך שזו היתה מבחנת הביקורת. העיד על כך עד ההגנה, פרופ' פרידמן:
"אני מסכים איתך שתחת 20 יש משהו, אבל כאשר משווים את זה לפוזיטיב קונטרול מהג'לים האחרים, מה שנראה במקום 11 הרבה יותר מתאים לפוזיטיב קונטרול".
(עמ' 1274, שורות 20-22 לפרוטוקול).
היפוך הסדר משמעו, לטענת ההגנה, תוצאות שונות לגמרי בבדיקה. ויתר על כן, על-פי חוות דעתו של פרופ' פרידמן: "אי הדיוק האפשרי בסדר ההטענה בג'ל זה הוא חמור יותר מבחינת הסקת המסקנות שכן בג'ל זה הורצו גם דגימות נוספות שאינן קשורות לתיק הזה כלל ועיקר. כמו שחלה טעות ברישום כאן, שניתן היה לאתרה, הרי שיש אפשרות שקיימות גם טעויות בזיהוי המדויק של מקור הדגימה שלא ניתן היה לזהותן באמצעים שלנו".
184. לעומת זאת, לדעת ענת גסט, היתה בעיה רק במבחנת הפוזיטיב קונטרול, ולא ראו בה כמעט תוצאות (עמ' 977-978 לפרוטוקול). גסט לא שללה את האפשרות שטעויות מסוג זה עלולות לקרות, אבל אמרה שהיא נוהגת תמיד להטעין משמאל לימין. היא נימקה את הבולטות של מבחנה 11 בסיבה אחרת, הקשורה לכך שהשקף עצמו אינו ברור דיו:
"זה תאורה והמכשיר והדיגיטליות. היום בתהליך ההפקה אנחנו עדיין בודקים באגרוז (סוג של ג'ל, ש.ט.), אם כי במטה הארצי הם זכו ויש להם את המכשיר החכם, שבעזרתו אפשר לעשות בדיקה יותר טובה והיא בדיקה אחרת בכלל, שלא משתמשת באגרוז... הצילום באמת פחות מוצלח. אנחנו צריכים לשקוד בפעם הבאה לתת אולי באמת לעבור ולהוציא את הצילומים".
(עמ' 980-981 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
185. שוב, איני מוצא שבגרסתה של עדת התביעה, שנשמעה - כאמור - בוטחת וכנה, גם בעדותה זו - הוטל ספק. גם עד ההגנה, פרופ' פרידמן, מציג את הטענה כאפשרות בלבד:
"כאשר אני מסתכל על הג'ל הזה ואני אומר מתוך המקור של הפוזיטיב קונטרול איכות ה-די.אן.איי יותר טובה ולכן הייתי מצפה, בנאיביות מסוימת ומתוך הרבה ניסיון, שהסיגנל המתקבל בג'ל נ/26 מהפוזיטיב קונטרול יהיה יותר חזק מאשר של הדגימות, או קי?...ולכן אמרתי כאפשרות, כאפשרות, יתכן והסדר של ההטענה לפי המקראה לא מתאים לסדר שאני רואה כאן".
(עמ' 1275 שורות 4-10 לפרוטוקול החקירה הנגדית).
אשר על-כן, גם דינה של טענה זו להידחות.
186. טענת ההגנה: חולשת החישובים הסטטיסטיים שעה שמדובר בקרובי משפחה - ההגנה טוענת, כי הנתון שהציג פרופ' מוטרו באשר להסתברות שאח אקראי של הנאשם יהיה אף הוא בעל הפרופיל הגנטי שנמצא על המוצג: 1 ל- 920, שהיא הסתברות נמוכה למדי, אך יש בה כדי לעורר ספק סביר.
התביעה הסבירה בסיכומיה כי לא זימנה את אחיו של הנאשם לתת דגימות די.אן.איי, כיוון לא היו כלל חשודים. הם היו שונים במראם ובחזותם החיצונית מתיאור האדם שנמלט (עמ' 62 לסיכומים).
ההגנה טענה מנגד כי לא הוגשו לבית המשפט ראיות כלשהן בנושא חזותם של האחים, וכי תיאור האדם הנמלט היה תיאור של אדם מחופש - ופרטי הלבוש שתוארו על ידי העדים משכו את תשומת לב העדים מתווי פניו האמיתיים של היורה. מניע, אם היה לנאשם, יכול היה להיות לכל אחד מאחיו, שכן השערת התביעה היא שמדובר בתחרות על רקע עסקי בין משפחות - כך טענת ההגנה.
187. עובדה היא כי האחים לא נבדקו: לא התביעה ולא ההגנה ביקשה מהם לעשות כן. התביעה הסבירה את שיקוליה, ואילו ההגנה רק טענה כי היה מקום לעשות זאת, בהפנותה את האחריות אל התביעה. שיקולי התביעה הגיוניים: גם אם לא הוכחו בפנינו, לא נחשוד בתביעה שוויתרה על חשודים פוטנציאליים; ואילו רצתה ההגנה לבדוק את הדבר בעצמה, היתה צריכה ליזום את הבדיקה. ויפים לעניין זה דברי הש' א' א' לוי בעניין פלוני:
"אני סבור שהתשובה לתהייה זו כמו מתבקשת מאליה, לאמור, הם חששו מבדיקה זו לא משום שהיא עלולה להפליל אחד מהם, אלא לנוכח החשש שהיא תחזק את ראיות המשיבה, ותסלק גם את אותו ספק עליו ביקש המערער להשתית את הגנתו. במצב זה אין לראות במערער כמי שנבצר ממנו להציג ראיה העשויה להביא לזיכויו, אלא כמי שעל אף שאותה ראיה היתה בהישג ידו, הוא נמנע מלהביאה לבית המשפט. ניסיון החיים מלמד שכך לא נוהג נאשם הטוען לחפותו, ולעניין זה כיוונה ההלכה הפסוקה באומרה כי "הימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה, בה דוגלת התביעה" (בלשונה של השופטת מ' פורת, כתוארה אז, בע"פ ג€Ž437/82, אבו נ' מדינת ישראל, פד"י לז(ג€Ž2), 85, 97;)".
[ע"פ 7463/00 - פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 865 ,עמ' 876-877].
188. טענה מסכמת: עקב הפגמים בהליך שלעיל, ניתן לייחס אמינות כלשהי רק לתוצאות ב- 5 אתרים - בחוות דעתו של פרופ' פרידמן הוא קובע, שגם אם היה בלבול בסדר ההרצה של הג'ל בנ/24, הרי מאחר וכל הדגימות באותו ג'ל מקורן ב-די.אן.איי של החולצה (מוצג 11), אזי שאין בכך להשפיע על תוצאות הפרופיל הגנטי. אולם אם התוצאות של תוצרי ההגברה, מההליך שבנ/26, הן בסדר המעורר ספק לגבי מקורן - כלומר האם הן שייכות למקרה שלפנינו או למקרה אחר - הרי שלא ניתן לשלול בוודאות שהייחוס למוצג מס' 9 (די.אן.איי של שניר מקייטן) איננו שלו, כך שבמקום להסתמך על פרופיל גנטי זהה ב- 7 סמנים, יש זהות ב- 5 סמנים בלבד, ואז משתנים הנתונים הסטטיסטיים בהתאם. המסקנה אליה מגיע עד ההגנה פרופ' פרידמן היא:
"המסקנה האפשרית החד- משמעית היחידה מתוצאות המעבדה בהקשר של מקור הדי.אן.איי על צווארון החולצה היא שאכן לחשוד (או מי שהפרופיל הגנטי שלו זהה לחלוטין בחמישה סמנים גנטיים לזה של החשוד) היה מגע עם החולצה, ללא כל אפשרות לקבוע לוח זמנים למגע זה יחסית למציאת החולצה או המעשה שבו הוא חשוד ומשך החשיפה" (נ/30, עמ' 7).
189. טענות ההגנה נוגעות, למעשה, לאמינותה של העדה ענת גסט, כיוון שגם עד ההגנה, פרופ' פרידמן, אומר כי אם בית המשפט יקבל את הסבריה, בנוגע להטענה ולרישום, התוצאות אליהן היא הגיעה - הן התוצאות הנכונות.
190. אני מקבל את טענות התביעה ביחס להעדפת עדותה של העדה ענת גסט על פני זו של עד ההגנה פרופ' איתן פרידמן: ראשית, היחידים העוסקים בארץ בתחום הביולוגיה המשפטית הם המשטרה והמכון לרפואה משפטית; פרופ' פרידמן מתמחה בעריכה בדיקות גנטיות ובפועל אינו עוסק בביולוגיה פורנזית. הוא בוחר רקמות מאנשים חיים או מתים, להבדיל מעדת התביעה שצריכה להתאים את בדיקתה למוצגים שנתפסו ונמסרו לה על ידי המשטרה. שנית, פרופ' פרידמן לא ביצע את הבדיקות בעצמו, אלא נתן חוות-דעת תיאורטית. הוא יכול היה לבצע בעצמו את הבדיקה ולא נתבקש לעשות כן על ידי ההגנה. ושלישית, כפי שכבר ציינתי, יש לי אמון מלא בגב' ענת גסט - אישי ומקצועי; ולפי אלה, אני הולך בתלם שהתווה מומחה ההגנה (פסקה 187 לעיל) וקובע כי התוצאות אליהן הגיעה - הן התוצאות הנכונות.
191. יצויין כי בימים אלה התפרסמה באתר האינטרנט של בית המשפט העליון, החלטת ביניים בע"פ 141/04, בעניין פלוני, מיום 15.3.06.
על פי אותה החלטה - הוחזר התיק אל בית המשפט המחוזי, כדי שיקבל לידיו חוו"ד של פרופ' עוזי מוטרו, בעניינים הסטטיסטיים, שלא הוגשה בהליך המקורי, עם אפשרות להגיש חוו"ד נגדית.
במקרה שלפנינו, לא היתה מחלוקת בשאלה הסטטיסטית; ואילו בעניין מהלכה של הבדיקה הגנטית עצמה - אמר מומחה ההגנה, כי אם נאמין לבודקת - כי אז יש לקבל את תוצאות בדיקתה כנכונות.
לציין כי באותה החלטה - חזר בית המשפט העליון על העיקרון שנקבע בהלכת חאמד, לפיו ניתן להשוות את בדיקות הדי.אן.איי לטביעות אצבע.
ה. בדיקות שרידי ירי ו"פירופרינט"
192. ע"ת מס' 31, רס"ר משה מיכאל ערך ביום 1.8.03 את הבדיקות הבאות:
בדיקת שרידי ירי בעזרת ערכת מדגמי חלקיקים: העד הסביר שלקח אותם מהידיים, מהראש ומהשיער של הנאשם (ת/33 - דו"ח הפעולה, ת/34 - טופס דגימת שרידי ירי). הבדיקות נערכו כ- 19 שעות לאחר אירוע הירי, כאשר בהוראות המשטרתיות, ת/34, נרשם כי אין לדגום חשוד מעבר ל-24 שעות לאחר הירי. העד אמר בבית המשפט כי ככל הידוע לו, לא היו תוצאות לדגימה, ומניסיונו, מאחר ומדובר בחלקיקים מאד זעירים, הם נעלמים בקלות רבה, והסיכוי למצוא חלקיקים כאלו הוא יחסית קלוש, בעיקר לאחר שמתקלחים, מתגלחים או מנערים את השיער.
במכתב שהגיע ממעבדת הזיהוי הפלילי במטה הארצי של המשטרה, וחתום על ידי נדב לוין, ראש מעבדת סימנים וחומרים, נכתב כי ערכת שרידי הירי מהחשוד (זו שלקח רס"ר מיכאל) לא נבדקה כי המדגמים ממנו נאספו זמן רב לאחר הירי (נ/33).
המומחה שהביאה ההגנה מטעמה בנושא זה, ע"ה מס' 7, אלכס פלג, בעבר ראש המעבדה הניידת לזיהוי פלילי בסניף תל-אביב וראש מז"פ תל-אביב, חיזק סוגיה זו. בעדותו אמר כי שרידי ירי על הידיים יורדים בשטיפה, ואם לא שוטפים את הידיים, הם יורדים תוך שבע שעות. לגבי השיער- יכולים שרידים להישאר במשך 24 שעות, אלא אם הנאשם חפף את השיער.
193. בדיקת מגע במתכות בעזרת תרסיס "פירופרינט" (ת/33 - דוח הפעולה) - הבדיקה נעשתה על ידי ריסוס על הידיים ועל חלקים אחרים בגוף שנועדה לחשוף סימני מגע במתכת. התשובה שהתקבלה היתה שלילית.
מומחה ההגנה אלכס פלג העיד ששטיפת ידיים דווקא מעצימה את התוצאה, אם היא ללא סבון. ההגנה טוענת, אם כן, כי עצם קבלת התשובה השלילית מהווה ראיה משמעותית לכך כי ידי הנאשם לא באו במגע עם מתכות בתקופה שקדמה לבדיקתו.
194. החולצה שנמסרה בזירת מציאת האקדח (ת/61), הועברה למעבדת סימנים במעבדת זיהוי פלילי במטה הארצי, אך רק לאחר שנבדקה בבדיקת טביעות אצבע (על-ידי ע"ת מס' 12, רפ"ק בוריס גלר), וכשהגיעה בסופו של דבר למעבדה - לא נבדקה. בתאריך 18.8.03 כתב ראש מעבדת סימנים וחומרים כי הם עדיין ממתינים במעבדה לקבל את פריטי הלבוש הללו - חולצה וכובע, כדי לבצע בדיקת שרידי ירי (נ/33), ואילו במכתב מ-5.2.04 כתב לוין למרחב גלילות כי "מסיבות שונות טרם נבדקו המוצגים על ידינו", והחזיר אותם לנציג היחידה (נ/32).
מומחה ההגנה אלכס פלג, כתב בחוות דעתו, כי בהנחה שהיורה היה לבוש בחולצה שהוגשה כמוצג (ת/61), והוא ירה כדור אחד, קיימת סבירות גבוהה שעל חולצתו זו ימצאו חלקיקי ירי כתוצאה מהירי. בנוסף, על-פי חוות הדעת, בהנחה שהיורה פושט את חולצתו לאחר הירי, סביר שהיד שהחזיקה באקדח במהלך הירי "תלכלך" את החולצה בשרידי ירי, מהלך המעלה את כמות החלקיקים שעל החולצה. כמו -כן, הישארותה ללא מגע במשך שלושה ימים בקומת המרתף, לא הפחיתה את כמות חלקיקי הירי שהיו עליה בדיעבד. אולם, לאחר הבדיקות שערך רפ"ק בוריס גלר - כך בחוות-הדעת - הסיכוי למציאת שרידי ירי על החולצה הנו אפסי (חוות הדעת של אלכס פלג - נ/31).
195. התביעה טענה שבדיקת שרידי הירי התייתרה, לאור העובדה שנמצא עליה די.אן.איי הקושר את הנאשם. ההגנה הלינה על-כך שרפ"ק בוריס גלר העדיף לעשות בדיקת טביעות אצבע במהלך "הרפתקני ומחוסר סיכוי" (שכן זו פעם ראשונה שהוא מבצע בדיקה מסוג זה, בדיקת טביעות אצבע לחולצה במהלכה המוצג מופצץ בחלקיקי זהב) על פני ביצוע בדיקת שרידי ירי אלמנטרית, שיכולה היתה לקשור בין הירי לחולצה. כמו-כן, לא התגלתה הסיבה מדוע לא בוצעה בדיקת שרידי ירי על הכובע.
196. קל מאוד לתקוף את שיקול דעתו של רפ"ק בוריס גלר. הוא מותקף, על ידי ההגנה על כי גזר את החולצה; ומאידך על כי לא העביר אותה לבדיקת חלקיקי ירי, ובחר לבצע "ניסיון הרפתקני" וראשוני למציאת טביעות אצבע.
בדיקת שרידי ירי - על דעת כל המומחים, אפקטיבית רק אם היא נעשית סמוך מאוד לאירוע הירי; אם אין גורמים חיצוניים (רוח, שטיפה ועוד); ואם לא טולטל החפץ.
ברי לי שאילו היו חלקי החולצה מועברים לבדיקה - היו עולות טענות על אופן העברת החולצה למעבדה בירושלים, לצורך בדיקת שרידי ירי.
בעיקרון - אין בשיקול דעת לקוי או חקירה חסרה של המשטרה, כדי לפעול להרשעה או לזיכוי. מה שקובע הוא מבחן התוצאה. היום אין בידי התביעה סימני ירי או סימני מתכת על ידי הנאשם, אולם יש לה התאמה של די.אן.איי.
ו. בדיקת מרחק הירי
197. בחוות-דעתו של ראש המרכז הלאומי לרפואה משפטית, פרופ' יהודה היס מיום 18.8.03, אשר ערך נתיחה שלאחר המוות נכתב: "טווח ירי - קרוב לוודאי מעבר למרחק המותיר סימני ירי משניים על המטרה, זאת אומרת מעל כ-1 מטר" (ת/48). בתוספת לחוות-דעת, שהוסיף פרופ' היס מתאריך 21.10.04 קבע פרופ' היס כי על סמך בדיקת שרידי ירי מפצע כניסת קליע בראש המנוח, הוא מחווה דעתו כי הירי בוצע מטווח הקטן מ-1 מטר. הממצא שינה את הערכתו הקודמת לעניין זה (ת/86). חוות-הדעת התקבלו בהסכמה, והוא לא זומן לחקירה.
198. הערכתו המעודכנת של פרופ' היס התקבלה בעקבות ממצאי בדיקה שערכה רפ"ק אסיה וינקורוב (ע"ת מס' 27), ראש תחום הערכת מרחקי ירי במעבדת סימנים וחומרים שמעבדת זיהוי פלילי במטה הארצי. היא ערכה בדיקת גליון טפט דביק שהוסר מעל פצע כניסת קליע - בדיקת הימצאות שרידי אבק שריפה על גבי הגיליון והערכת מרחק הירי. בדו"ח הבדיקה מיום 1.8.04 כתבה שמצאה על גבי גליון הטפט שרידי אבק שריפה בכמות ניכרת המפוזרים באזור שקוטרו כ-12 ס"מ, והסיקה: "לדעתי, אפשרי בהחלט שהפצע שנדגם על ידי גיליון הטפט הדביק הנ"ל נגרם על-ידי כניסת קליע, שנורה ממרחק הקטן ממטר אחד" (ת/80 - הדו"ח, ת/81 - גיליון הטפט הדביק). רפ"ק וינקורוב העידה כי הדרגה "אפשרי בהחלט", הינה הדרגה השנייה בסולם ודאיות שמקובלת במעבדה, בעוד הדרגה הגבוהה ביותר הינה "סבירות גבוהה מאד". המשמעות היא, מבחינה סטטיסטית, שהאופציה האחרת היא אולי מקובלת, אבל הסיכויים מאד נמוכים. הדרגה השנייה בסולם הוודאיות מספר בהחלט כדי להסתמך עליו, על פי דיני הראיות. כמו-כן הסבירה כי שינוי חוות דעתו של פרופ' היס נבע מממצאי בדיקתה.
ה. גרסת הנאשם
הודעות הנאשם במשטרה
199. הנאשם נחקר בפעם הראשונה על-ידי רס"ל קובי גטניו (ע"ת מס' 8) ופקד רמי זך (ע"ת מס' 2), ביום 1.8.03. הוא הובא לתחנת המשטרה בסביבות השעה 15:00. באמצעות פקד זך הוגשו לנו תמליל החקירה (ת/8ג), קלטת הוידאו, ללא קול (ת/8ב), קלטת אודיו (ת/8א), ההודעה (ת/8ד), ודו"ח התשאול שנערך על-ידי פקד יניב זך (ת/7).
200. בהודעה (ת/8ד) שנגבתה מהנאשם הוא תיאר את היום הקודם, יום האירוע: הוא קם בשעה 10:00-12:00. הוא לא זכר איפה ישן. הוא הלך לחנות שלו, טייל בעיר, בסביבות השעה 16:00 הלך להוריו, ביקר שם במשך שעה - שעתיים, הוא לא זכר אם הלך קודם לעיר או לחברו חיים לבנטר, כנראה שללבנטר, ושהה אצלו כמה שעות. היה מדובר בשעות הצהריים, או אחר-הצהריים ועד הלילה. בלילה ישן אצל דודו, יצחק אפרים, בשכונת שביב.
עוד סיפר שביום שלישי האחרון הספר קיצץ לו את הזקן.
הנאשם אמר שאם ישמעו שהוא ירה במנוח, ינסו לפגוע בו. עוד אמר שהוא מרגיש לא נעים ממשפחת המנוח. הוא סיפר שמגיל קטן עבד בכל החנויות של המנוח, המנוח גידל אותו, עזר לו כשנזקק לכסף, והאחיין שלו, חיים מסיקה, הוא חבר ילדות שגדל איתו, וכל בני המשפחה הם חברים שלו.
על המועד שבו שמע על האירוע אמר הנאשם: "שמעתי דיבורים אתמול בלילה וגם היום בעיר, כאב לי ששמעתי את זה אבל חשבתי שזה קשור לעולם התחתון, אני לא יודע עם מי בדיוק הוא מסוכסך והוא לא מספר לי על זה" (שורות 31-32).
עוד סיפר הנאשם שהיה בהלווית המנוח באותו בוקר וכי הוא מתכוון ללכת לנחם אבלים. הוא סיפר שאחד מבני המשפחה שאל לשלומו, והוא אמר לו שהוא מצטער וחזר העירה.
הנאשם סיפר שפגש את המנוח ביום האירוע:
"אתמול טיילתי בעיר כהרגלי כשאני מטייל בעיר אני אומר שלום לכולם וכשעברתי ליד החנות של אהרון מסיקה ראיתי אותו ודיברתי איתו על העבודה אם הוא צריך עזרה ואיך הוא מסתדר וגם הוא שאל אותי אם אני צריך משהו ושהוא יעזור לי אמרתי לו שאני לא צריך כלום, וככה נפרדנו כידידים.
ש. האם התווכחתם ביניכם על משהו?
ת. היתה שיחה באווירה נינוחה והכל היה רגוע. יכול להיות שמי שמסתכל מהצד היה נראה לו שאנחנו מתווכחים".
(ת/8ד, שורות 41-46).
הנאשם סיפר שהפגישה היתה מחוץ לחנות הירקות של המנוח, בסביבות שעות הצהריים. הוא לא זכר מה הוא עצמו לבש, אבל יתכן שזה היה "מכנס אלגנט שחור וחולצה לבנה". עוד סיפר שהוא נוהג ללכת עם כיפה עליה כתוב "יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" ומעליה כובע בצבע כחול/ צהוב שכתוב עליו "ניו-יורק". הוא מסר שאין לו כובע של ישיבה, אבל כשהיה בישיבה בירושלים, שנה וחצי קודם לכן, חבש כובעים של הישיבה, אבל לא נמצא אצלו כובע כזה עוד.
עוד אמר על המנוח, שלא ידוע לו על עסקים אחרים שלו, למעט עסקי הדגים, המעדנייה, פירות וירקות, ושהוא בן-אדם טוב שעוזר להרבה אנשים. הם לא היו מעורבים זה בעסקו של זה.
כשהיה אצל המנוח היו לו זיפים קצרים - הוא לא התגלח מאז יום שלישי, ומאז התגלח הבוקר. סיפר שבאופן כללי הוא כל הזמן מגדל ומקצץ את הזקן.
כשהחוקר טען בפניו שיש בידי המשטרה ראיות שנפגש עם המנוח בשעה 18:00 לערך, אומר הנאשם שזה יכול להיות, אבל לפי מה שנראה לו נפגש עמו בצהריי היום.
עוד אמר שאין לו סכסוך עם בני משפחת המנוח, ושהוא יודע שהמשפחה יודעת מי עשה את זה. כשנשאל אם היה לו קשר כלשהו למותו של מנוח, אמר: "לא היה ולא נברא מעולם. לא קשר ישיר ולא קשר עקיף. מסיקה חברים שלי, גדלתי איתם ביחד. אני מבקש שהחקירה תתנהל לכל הכיוונים האפשריים ולא רק לבדוק את האפשרות שזה אני או מישהו שקשור אליי בכל צורה שהיא. ואני ומשפחת מסיקה חברים ואחות של אהרון מסיקה, דינה, אחת החברות הטובות של אמא שלי והם גדלו ביחד" (שורות 98-101 להודעת הנאשם).
בדו"ח התשאול ציין פקד זך כי הנאשם החל לרקוד ולשיר במהלך התשאול, כאילו אינו רוצה לשמוע את שאלות חוקריו, ובשלבים מסוימים אף צעק כדי למנוע את המשך החקירה (ת/7).
201. מתמליל חקירת הנאשם מיום 1.8.03 (ת/8ג) עולה כי הנאשם ענה בצעקות לשאלות החוקרים. הוא צעק לעברם שהם טועים, דרש מהם לשחרר אותו, אמר שפרש מעולם הפשע. לחוקרים לקח זמן רב להוציא ממנו תשובות רלבנטיות לנושא. כששאלו אותו אם שוחח עם המנוח יום קודם לכן, אמר "יכול להיות שדיברתי איתו", וכששאלו אותו למה הכוונה הוא אומר "יכול להיות שזה לא אני..." ואז: "אולי אמרתי לו שלום" (עמ' 11 לתמליל). לאחר-מכן אמר לו החוקר כי הוא נצפה בחנות הירקות. תחילה אמר הנאשם כי זו טעות, ואז שוב אמר - יכול להיות שהוא עבר שם ודבר איתו, תוך שהוא ממשיך לטעון כלפי החוקרים שיש להם טעות, ומעלה את החשש שאם יוודע שהוא עצור בחשד לרצח הזה, הוא יסתכסך עם עבריינים רבים בארץ.
הוא ביקש להפסיק את החקירה, בתואנה שהוא ממהר לתא כדי לקבל את השבת. בשלב מסוים הוא התחיל להתפלל ולשיר בסגנון חסידי. כשהשוטרים ביקשו ממנו שוב למסור את גרסתו בכל זאת, סיפר כי ביום האירוע, בין השעות 16:00-18:00 אחר-הצהריים עד 23:00-24:00 היה אצל חיים לבנטר בביתו ברחוב ההגנה, ובילה עם ילדיו ואשתו. לדבריו, הגיע לבית לבנטר מבית הוריו שבנווה עמל, ברגל; בהמשך סיפר שחיים היה זה שפתח לו את הדלת; הם ישבו, ראו טלוויזיה, הוא קרא סיפורי תורה לילדה. עוד טען הנאשם, שחיים ראה אותו עוד בבקור אותו יום והזמין אותו אליו; הוא לא זכר מה לבש כל אחד; לדבריו, שמע על אירוע רצח באותו ערב. היו "דיבורים" שהיה רצח בעיר של ירקן וכי התקשרו אליו ולהורים שלו כי חשבו שהוא הנרצח.לגבי הזקן - אמר הנאשם שהוא מתגלח כל יום (עמ' 41).
לצערי לא יכולתי להתרשם מקלטת הוידאו של החקירה, כיוון שהיתה ללא קול. זו למעשה החקירה היחידה שבה סיפק הנאשם גירסה, וענה לגוף השאלות שנשאל.
ביום זה כתב רס"ל גטניו מזכר כי בסיום החקירה הציע לנאשם להיפגש עם עורך-דינו, והנאשם סירב מפני שנכנסה השבת (ת/20).
202. ביום 7.8.03 ביקרו רס"ל גטניו ורס"ר מלכה את הנאשם בבית המעצר והבחינו בחבורה גדולה במצחו, ועינו השמאלית היתה עצומה עד כדי סגורה. הצילום שלו במצב הזה הוגש לנו (ת/16 - מזכר שכתב על כך פקד רמי זך, ת/16א - התמונות). הנאשם הודיע לשוטרים כי הוא לא מעוניין להצטרף אל השוטרים לחקירה, מכיוון שצם צום תשעה באב (המזכר - ת/24).
203. ביום 8.8.03 כתב פקד רמי זך זיכרון דברים, על-כך שהגיע לבית המעצר יחד עם רס"ל קובי גטניו ורס"ר שרון מלכה כדי לקחת את העצור לחקירה, והנאשם לא רצה לצאת, בתואנה שהוא לא מרגיש טוב. הנאשם חתם על זיכרון הדברים, והוסיף שהשאירו אותו במשך שבוע קשור לרצפה בלי שירותים, מקלחת, אוכל ומים (זיכרון הדברים - ת/14).
204. ביום 10.8.03 התקיימה חקירה נוספת, אבל הנאשם לא אמר במהלכה כלום, למעט "אני חף מפשע". הוא ירק במהלך החקירה (ת/13א - קלטת וידאו של החקירה, ת/13ב - קלטת אודיו של החקירה, ת/13ג - תמליל הקלטת).
205. ביום 13.8.03 נחקר הנאשם בשלישית. הפעם הוא הסתפק בדברים "אני חף מפשע", ולאחר-מכם השמיע קולות של נחירות. רק אמר: תפסיקו להרביץ לי, ושהוא מחלק אוכל, בגדים וכובעים לנזקקים (ת/19א,ב - קלטת אודיו, ת/19ג קלטת וידאו, ת/19ד,ה - תמלילים, ת/19ו - ההודעה). על הודעה זו סירב הנאשם לחתום.
עדות הנאשם בבית-המשפט
206. כך נפתחת עדותו של הנאשם:
עו"ד באומן: ..."קודם תאמר לבימ"ש באופן כללי, מה אתה אומר על מה שמייחסים לך, על הרצח של אהרון מסיקה ז"ל?
ת: אין לי מה להגיד, מה יש להגיד? אין לי מה להגיד, מה יש להגיד?
ש: אין מה להגיד שהמשמעות היא,
ת: אני חושב שמי שצריך לעמוד פה היום זה המשטרה והפרקליטות, זה מה שיש לי להגיד.
...
אני לא רצחתי את אהרון מסיקה".
(עמ' 1061, שורה 13 עד 1062 שורה 3).
207. הנאשם בן 25, גדל עד גיל 15 גדל בשכונת שביב בהרצליה, ולאחר מכן עבר לשכונת נווה עמל בעיר. הנאשם העיד שהוא "הסתבך קצת עם החוק", היה במוסד סגור בגילה, אחר-כך באגף הנוער בתל-מונד, ושבועיים לאחר שהשתחרר נעצר על מעורבותו במה שכונה "פרשת אסלן" (על כך ארחיב מיד). מאז שהשתחרר מהכלא בפעם השנייה, עסק בעסקי חנויות ירקות, נעצר פעם-פעמיים, ובמשטרה הזהירו אותו שהוא יעד לחיסול.
208. בפרשת אסלן יוחסה לנאשם עבירת ניסיון רצח, והוא שימש עד מדינה. בשנת 97' אמור היה הנאשם לחסל את מי שנחשב אז לעבריין בכיר, מני אסלן, בעת שהלה יצא ממסעדה, אך נתפס סמוך לפני הביצוע. הנאשם תאר את ההכנות למשימת חיסול: מיד במסיבת השחרור הראשון שלו (מאגף הנוער בתל-מונד), הציע לו אחד המעורבים בפרשה "לעבוד", מה שהתברר לאחר-מכן כמשימה לחיסול אסלן. המתכננים חיברו בינו לבין אדם נוסף, בן סוטחי, נתנו לו שני אקדחים, אחד מהם עם משתיק קול.
ההגנה הגישה את פסק הדין בפרשת ניסיון הרצח של מני אסלן - תפ"ח 3112/98 מדינת ישראל נ' נחמן כהן ואח' (נ/28) ובו עובדות כתב-האישום, בו הודה הנאשם: בחודש ספטמבר 97', בהתאם להדרכה מפורטת שהדריכו בן סוטחי, הוא התייצב ליד הדלת האחורית של מסעדת "שיפודי התקווה" בשכונת התקווה שבתל-אביב, שבבעלות אסלן, בסמוך לרכבו של האחרון. הוא היה מצויד בשני אקדחים, כשעל אחד מהם מורכב משתיק קול, והיה לבוש בשתי מערכות בגדים ומצויד בכפפות. כמו-כן היו ברשותו חיתול שנועד לעטוף את האקדח לאחר הרצח ומיכל בנזין שנועד לשמש לשריפת הבגדים העליונים שהיו על גופו. בסמיכות מקום, היה נוכח כל אותה עת שרון מקייטן - אחיו - כשאף הוא לבוש בשתי מערכות בגדים, והשים את עצמו כמתקן אופנוע. אותו אופנוע היה אמור למלט את השניים מן המקום לאחר ביצוע הרצח, אל עבר מכונית מילוט שהמתינה להם ברחוב סמוך.
הניסיון לרצוח את מני אסלן לא הגיע לידי מימוש, משום שתצפית של המשטרה על אזור המסעדה של מני אסלן זיהתה את שניר כחשוד, והזעיקה למקום כוחות משטרה, שעצרו את שניר ושרון.
במשפט העיד הנאשם, כעד מדינה, נגד בן סוטחי, נחמן כהן, שרון קאין וטומי ברנורנז' - שחלקם נחשבו "יעדים בכירים" של המשטרה.
209. הנאשם סיפר על היכרותו עם המנוח: הנאשם עבד מגיל 12-14 בחנויות המשפחה - דגים, מעדנייה, ירקות. הוא הכיר אותם כשגר בשביב, ואחד מבני המשפחה היה איתו בבית הספר. על המנוח אמר שהוא היה "בן-אדם בסדר. לא הייתי חבר שלו, כזה מה העניינים, מה המצב, לא יותר" (עמ' 1070, שורה 3 לפרוטוקול החקירה הנגדית). בתקופה שקדמה לאירוע היה פגש אותו פעם, פעמיים בחודש. הנאשם היה מסתובב בעיר כל היום ברגל, ונהג לשוחח עם כל בעלי העסקים, כך הוא מספר.
210. הנאשם סיפר על אורח חייו מאז פרשת אסלן. הוא לא יכול היה לעמוד במקום אחד יותר מדי זמן, לעבוד בעבודה קבועה, להתחבר לאנשים, כי תמיד הרגיש שמתכוונים "לעשות לו תרגיל".
211. כשהנאשם נשאל על יום האירוע ענה כי הוא אינו זוכר מה קרה, והפנה לעדותו במשטרה. בהמשך התרצה וסיפר שביום האירוע ישב עם המנוח בשעות מוקדמות יותר מאחורי חנות הירקות. הוא דבר איתו ("מה עניינים, מה המצב"). לדבריו, הגיע לבית משפחת לבנטר בשעות האור, ויצא בשעות החושך. הוא לא זכר בעדותו שעות. כשהיה שם, ישב בסלון, עם הילדה ואשתו של חיים לבנטר, והם צפו בטלוויזיה. בזמן שהיה שם הגיעו גיסים וגיסות של חיים לבנטר, והתחילו לדבר איתם על מה שקרה למנוח. הנאשם לא קם, כך שלא ראו אותו למטה. בהמשך תיאר הנאשם את פנים הבית של משפחת לבנטר.
212. הנאשם הלין על תנאי מעצרו: כשהגיע לראשונה לבית המעצר באבו כביר, שהה שבועיים בפרוזדור, כבול ברגליים לרצפה, שפכו עליו, לטענתו, מים חמים. בעקבות זה הוא אושפז חודשיים להסתכלות פסיכיאטרית.
ו. התרשמות מהנאשם
213. הנאשם שלפנינו עשה מסלול לא שגרתי בעולם הפשע: מהר מאד לאחר שחרורו מהכלא הוא גויס למשימת חיסול של מי שנחשב עבריין בכיר ביותר במדרג הפשע וכשנתפס הפך להיות עד מדינה נגד מפעיליו. בכך נחשף הנאשם לדרכי פעולה מתוחכמות, המוכרות רק לשכבת הפשיעה המאורגנת. אכן, נראה מוזר משהו כי מי שהיה מעורב בפשע כזה, לא יפעל בצורה רשלנית, ויהיה מודע לסכנה שבהשארת חולצה הנגועה בדי.אן.איי בצמוד לאקדח ממנו נורה למוות אדם.
אך אל לנו לשכוח, אם נניח כי ביצע את העבירה, שאם כל העבריינים לא היו מתרשלים כלל, או נוהגים בחוסר אכפתיות או בביטחון עצמי מופרז, לא היו נתפסים לעולם. גם אינני משוכנע שהיה מודע לאפשרות של הפקת די.אן.איי מהחולצה; ועובדה היא שטביעות אצבע (אמצעי זיהוי מוכר מזה שנים) - לא השאיר היורה.
זאת וגם זאת, בפרשת אסלן מילא הנאשם פקודות (כך גם אישר בחקירתו הנגדית, בעמ' 1095, שורה 14 לפרוטוקול), ובסופו של דבר גם נתפס. קשה להיכנס אל ראשו של עבריין. במיוחד כשמדובר במי שהעיז לחזור אל סביבת מגוריו, עיר הולדתו, וללכת בפנים גלויות, בשעה שגדולי העבריינים בארץ רוצים לנקום בו. כדי להגן על עצמו, העיד שלא שהה במקום אחד יותר מזמן קצר. כמו-כן סיפר שהקפיד להאריך את הזקן כדי לבדל עצמו מאחיו, כדי שלא יפגעו בהם, בטעות, במקום בו. החשש, אם כן, תמיד ריצד מעל ראשו, ובכל זאת, בחר הנאשם לנהל את אורח החיים שניהל, ולא, למשל, לברוח לחוץ-לארץ. יתכן שביטחונו העצמי הגבוה של הנאשם הוא גם זה שהדריכו לפעול כפי שפעל; כמו גם להכחיש לאורך כל הדרך, כל קשר לעבירה. כל זה - עדיין לפני שהכרעתי באחריותו למעשה. כך או כך, תוצאות משפט זה יוכרעו על-פי הראיות שהובאו, ולא תוך השוואה למקרים אחרים.
214. תחילה יש לציין את בקיאותו של הנאשם בפרטי החקירה. הנאשם ניצל את הבמה בחקירה הראשית ואמר את כל העולה על ליבו, כל אחת מראיות התביעה, כולל כל הסתירות והפערים המתגלים בה, לטענתו. על-כן, אין זה מפתיע שהשאלה הראשונה ששאלה אותו התובעת היתה מדוע למד את פרטי המשפט על בוריים ולא השקיע זמן בניסיון להיזכר מה עשה ביום האירוע. ממתן תשובה לשאלה זו - התחמק הנאשם.
ולא רק מתשובה לשאלה זו התחמק. נדמה כי הנאשם ביקש לנצל את חקירתו להשמיע את הדברים שרצה לומר, אך גם להתעלם משאלות קשות יותר. על השאלות - מדוע הלך לחייםלבנטר ולא הלך לעזור בחנות ביום חמישי אחר הצהרים; האם תיאם את הביקור עם חיים; מהיכן הגיע לביתו של חיים; מה עשה אחרי שפגש את המנוח; האם היה בבית; האם החליף בגדים. על כל השאלות הללו ענה - "לא יודע" ו - "לא זוכר".
215. בגרסתו של הנאשם נמצאו מספר סתירות בין הדברים שמסר במשטרה, לבין עדותו בבית-המשפט:
216. בנושא הקשר בינו לבין המנוח השתנו גרסותיו של הנאשם. בעוד במשטרה אמר שהמנוח היה חבר טוב שלו, שעזר לו לפתוח עסקים; שהיה מביא אוכל לבית של ההורים שלו; עוזר בתשלום המשכנתא (עמ' 8 ו-112 לתמליל החקירה מיום 1.8.03, ת/8ג). אמר הנאשם בחקירה הראשית משהו אחר: "בנאדם בסדר. לא הייתי חבר שלו, כזה מה העניינים, מה המצב, לא יותר" (עמ' 1070, שורה 3 לפרוטוקול).
כשעימתה אותו התובעת, בחקירה הנגדית, עם הסתירה בין תשובותיו, ענה שמאז פרשת אסלן, כל החברים שלו הם בגבול מסוים, "יכול להיות במובן מסוים הוא חבר, במובן מסוים הוא לא חבר". כשהתובעת שאלה במה עזר לו המנוח, הנאשם ענה שהוא לא זוכר, ואולי כשהיה צעיר יותר הוא היה עוזר, הוא לא יודע. כשהתובעת שוב אמרה לו, שאמר במשטרה שהוא עזר לו לפתוח עסקים, שב הנאשם ואמר שהוא לא זוכר. לבסוף, כששאלה התובעת את הנאשם אם המנוח הכיר את הוריו, הנאשם הכחיש; וכאשר ציטטה באוזניו דברים שלו שאמר בחקירה, אמר שהמנוח הכיר אותם, אבל לא היה חבר שלהם. בשלב זה, נראה כי הנאשם מצא פתרון אחר: לומר לתובעת: "את מחפשת לעשות אותי שקרן" (עמ' 1135-1136 לפרוטוקול).
תחילה ניסה הנאשם לערער על אמינות מקור ההודעה, ולאחר-מכן אמר שהחקירה שנחקר על ידי רמי זך, היתה כולה שלא ברוח טובה, ולא תועדה כפי שהדברים היו באמת. לבסוף אמר כי אינו יכול להתייחס לדברים שלא שמע או ראה (תמליל החקירה).
בין אם ביקש הנאשם, להרחיק מעצמו - בעת חקירתו במשטרה - כל מניע או חשד, ושינה קו הגנתו עד למועד הדיון; ובין אם הסיבה לכך אחרת - עובדה היא שהגרסאות אינן תואמות.
217. על המפגש בינו לבין המנוח ביום האירוע: כאמור, במשטרה לא זכר הנאשם האם פגש או לא פגש את המנוח ביום האירוע ("יכול להיות שדיברתי איתו"... "יכול להיות שזה לא אני..." "אולי אמרתי לו שלום", עמ' 11 לתמליל), ורק אחרי שהטיחו בפניו, שנצפה בחנות הירקות, אמר שיכול להיות שדיבר עם המנוח. ואילו בבית-המשפט אישר הנאשם שהיתה לו פגישה אחת באותו היום עם המנוח: לפי גרסה זו, ישבו המנוח והנאשם יחד, ובמהלך הפגישה היו שם אריה פנג'ר, קרוב אליהם, ועמר אבו-מוך. כשהתובעת עימתה אותו עם מה שאמר לחוקר רמי זך, כאילו אינו זוכר אם ביקר שם באותו היום או לא, ענה הנאשם שהוא לא זוכר. הוא טען שהוא לא התחמק במשטרה, וכי אם היה מתחמק, היה שומר על זכות השתיקה. הוא לא זוכר על מה היתה הפגישה, לא זכור לו שהוא התווכח איתו.
מובן שאמירות אלו מצביעות על חוסר אמינות משמעותי בדברי הנאשם. ברור שהנאשם ניסה, בחקירתו במשטרה, להסתיר את עובדת הפגישה עם המנוח, ותמיכה לכך יש בעובדה שזכר יותר פרטים על פגישה זו שנה וחצי לאחר-מכן. חוץ מזה, קשה מאד לקבל את תשובתו שהוא אינו זוכר מה נאמר בשיחה עם המנוח באותו היום.
יש לזכור כי הוא הלך להלווייתו של המנוח, הוא הכיר אותו היטב; חבר משפחה; האם יתכן שהוא לא זוכר על מה שוחח איתו בשיחתם האחרונה?
218. על חזותו החיצונית: בעוד שבמהלך המשפט לא היתה מחלוקת בין הצדדים על כך שזקן הנאשם היה ארוך עד שקיצץ אותו ביום שלישי שלפני האירוע - אמר הנאשם בחקירתו במשטרה, שהוא מגולח כבר הרבה זמן, שהוא כל פעם מסדר ומקצץ את הזקן, ואפילו "אני כל יום מתגלח" (עמ' 36 לתמליל החקירה במשטרה, ת/8ג). הוא אפילו התעקש על זה בהמשך החקירה:"כל יום אני מתגלח. כל יום אני מתגלח" (עמ' 41 לאותו תמליל).
ושוב- לא ברור מדוע התעקש הנאשם על גירסה שקרית זו, כשבאותה הנשימה הוא מספר על התספורת אצל הספר בן-חמו ביום שלישי, ממנה יצא עם זקן באורך של רבע או חצי ס"מ, לגרסתו (בעוד הספר העיד על בין שניים לשניים וחצי ס"מ) ועל כך שהוא היחיד בעל המראה המזוקן מבין אחיו. כשנשאל מדוע החליט לקצץ את זקנו לפתע, ענה:
"אני גם משנה את החזות שלי, אנשים שרוצים לפגוע בי, מפעם עם זקן ארוך, פעם עם זקן קצר. זה ההסבר שלי למה שאני יכול להגיד לך. זה ההסבר".
(עמ' 1108, שורות 1-3 לפרוטוקול).
ההסבר הזה אינו מספק. הנאשם קיצץ את זקנו באופן משמעותי, בפעם הראשונה מזה זמן רב, יומיים לפני האירוע. כך גם על-פי עדותו של עד ההגנה שי אפרים. בהחלט קשה לראות בכך רק צירוף מקרים.
כמו-כן, לא אוכל להתעלם מכך שפעולת גילוח הזקן לגמרי, בבוקר יום שישי, יכולה להיחשב - לכאורה - כהעלמת ראיות, והכוונה היא לשרידי ירי שעשויים לדבוק בזקנו של היורה. זאת על סמך עדותו של עד ההגנה אלכס פלג (עמ' 1287); ושינוי מוחלט של החזות. זאת - אם הנאשם היה היורה.
גם באשר לכובע שנתפס, סתר את עצמו הנאשם. בחקירתו במשטרה אמר הנאשם, שהיה לו כובע בזמן שהיה בישיבה (ת/8ד, שורות 60-61); ואילו בחקירה הנגדית אמר שלא היה לו כובע (הכוונה היא באופן כללי, לא רק בזמן האירוע). הוא נשאל אם הוא מכיר את הכובע שנתפס (ת/52), וענה שלא; אז נשאל אם חב"דניקים אינם חובשים סוג כזה של כובעים, וענה שיש כל מיני סוגים, ואז כשנשאל איזה כובע היה לו - ענה שלא היה לו (עמ' 1105, שורות 12-23 לפרוטוקול החקירה הנגדית של הנאשם).
גם תגובתו בנושא החולצה היתה מבולבלת ואף חשודה. כשנשאל אם הוא מכיר את החולצה שנתפסה (ת/61), התחיל לדון, באולם בית-המשפט, על משמעות בדיקת ה-די.אן.איי.
כשהשופטת שפירא מבקשת ממנו לענות לגוף העניין, שוב סתר את עצמו:
"כבוד השופטת שפירא: אתה מכיר את החולצה הזאת או אתה לא מכיר את החולצה הזאת?
ת: אני לא מכיר את החולצה הזאת. אחרי כל מה שאמרתי,
כבוד השופטת שפירא: אז למה להסתובב?
כב' השופטת ברוש: זה כל-כך פשוט.
...
ת: יכול להיות שלקחו את החולצה, השוטרים שעשו חיפוש יכלו להיות שלקחו את זה מהבית שלי, יכול להיות הרבה דברים, אני לא יודע.
כבוד השופטת שפירא: היתה לך חולצה כזו?
ת: יכול להיות.
כבוד השופטת שפירא: מה?
ת: יכול להיות. אני לא יודע. לא יודע. אני לא יודע מאיפה החולצה הזאת הגיעה לשם. אני כאן רוצה להסביר, אני אומר, העניין שאני רוצה להסביר לגבי ה-די.אן.איי..."
(עמ' 1084-1085 לפרוטוקול החקירה הראשית).
219. ובנושא אחר: הנאשם הכחיש שידע שהחנות בה עבד, עמדה בסכנת סגירה. התובעת שאלה אותו, איך יתכן שאפרים שי ידע והוא לא, והוא ענה שלא זכור לו.
ש: אולי בשביל זה הסתובבת ביום חמישי בבוקר לבדוק מי גרם לזה שיסגרו, למה זה עומד להיסגר?
ת: זה את יכולה להגיד כי אין לך משהו אחר אז את מחפשת איזשהו מניע, איזהשהו משהו בשביל להצדיק את כל מה שאתה עושים עד היום, אבל את טועה.
(עמ' 1131, שורות 17-21).
220. על מעשיו ביום האירוע וגרסת האליבי: בחקירתו מסר הנאשם, כבר למחרת האירוע, גרסה מאד מעורפלת באשר למה שעשה יום קודם לכן. הוא לא תחם את האירועים בזמנים; אמר שאינו זוכר מה בדיוק עשה (תשובות שלא היו מתקבלות על הדעת בכל מקרה שבו אדם מתאר את מעשיו ביממה שחלפה, אלא אם הוא סובל ממחלה הגורמת לשכחה מיידית). הוא לא זכר להגיד איפה ישן; מתי קם, בטווח שבין השעות 10:00 ל-12:00; אם הלך קודם לעיר או לחברו חיים לבנטר; באיזו שעה - האם 16:00 או 18:00, ועד איזו שעה - האם 21:00 או חצות. בבית-המשפט התרופפה גרסתו עוד יותר, כשאמר שנכנס לבית בשעות האור ויצא בשעות החושך (עמ' 1077 לפרוטוקול).
כשנשאל בחקירה במשטרה מי היה בבית של חיים לבנטר כשהגיע לשם, סיפר רק על אשתו והילדים, וכשהחקירה נמשכה, הוסיף שחיים פתח את הדלת (עמ' 48-50 לתמליל החקירה ב- 1.8.03, ת/8ג). כמו-כן אמר בהמשך כי פגש את חיים באותו בוקר וזה הזמין אותו הביתה (עמ' 51). יחד עם זאת, כשנשאל בבית המשפט, בחקירה הנגדית, בנושא אחר, על יחסיו עם חבריו, אמר שהוא אינו נענה להזמנות לביקורים מתוכננים בבתים של אחרים (עמ' 1097 לפרוטוקול).
ספק נוסף מצוי גם בעובדה שציין הנאשם, שחיים לבנטר פתח לו את הדלת של ביתו בשעה 18:00, בעוד חיים לבנטר נצפה על ידי השוטרים עופר זיגדון ואיתן לוי בשעה 18:20 נכנס לרכב ליד בית הוריו, ונוסע לכיוון אחר.
כדאי להוסיף, בהקשר זה, את הסתבכותו של הנאשם במענה לשאלתה של התובעת, כששאלה אותו לטיב יחסיו עם חיים ומיכל לבנטר:
"ש: ואולי הפעם סמכת גם על זה שיבוא ויגידו לו, שניר היה אצלך והוא יגיד כן, כי הוא יבין שזה מה שאתה מצפה ממנו בתור חבר?
ת. כן. אני לא יודע מה להגיד לך. זה לא נכון מה שאת אומרת. לא יודע. אני לא יודע מה את אומרת".
(עמ' 1159 שורה 22 עד עמ' 1160 שורה 2).
221. התייחסות הנאשם לשאלה מתי נודע לו על מותו של המנוח:
במשטרה סיפר הנאשם כי נודע לו על מותו של המנוח בבוקר שלמחרת, ובנוסף נודע לו על "דיבורים שהיה רצח של ירקן בעיר". בבית-המשפט אמר הנאשם לראשונה שכשישב אצל משפחת לבנטר הגיעו קרובי משפחה אל מתחת לבית וסיפרו שהמנוח נורה. הוא הסביר שלא סיפר על כך במשטרה בגלל האווירה שם, כשכבר מהרגע הראשון קבעו השוטרים שהוא הרוצח, לטענתו. עוד אמר שהוא לא זוכר למה אמר את זה.
קטע נוסף בנושא זה המעיד על חוסר המהימנות של הנאשם:
"אמרת במשטרה ששמעת שאנשים מדברים על הרצח זה לא עניין אותך. זה באמת לא עניין אותך?
ת: לא.
ש: לא? למה, זה מסיקה אמרת חבר טוב, עזר, משפחה?
ת: אני לא יודע. תלוי למי אמרתי שזה לא עניין אותי. אני לא יודע למי אמרתי שזה לא עניין אותי.
ש: אני, כשאני מדברת אני מדברת על החקירה, אין לי,
ת: אז אני לא יודע. לא זכור לי כלום מהחקירה. לא יודע, לא זוכר".
(עמ' 1176, שורות 10-17 לחקירה הנגדית).
מעבר לסתירות ולהתחמקות - היתכן שהנאשם באמת לא התעניין ברצח של אדם שישב עמו לשיחה יום קודם, שהכיר אותו ועבד למענו כמעט כל חייו? אמירה כזו אין בה הגיון, ואין בה אלא ניסיון להרחיק את עצמו מהאירוע.
ז. שאלת המניע
222. אין צורך לומר, שמניע - איננו יסוד מיסודות העבירה שעל התביעה להוכיח. התובעת הנכבדה אמרה, בראשית סיכומיה, כי לא הוכיחה מניע לרצח, אך יש בראיות שהובאו בפני בית המשפט כדי לרמוז על יריבות עסקית בין הנאשם למנוח, ועל מתח ביניהם. לאור הודעה זו של המאשימה, בחרה ההגנה להימנע מדיון בנושא זה, לשם ייעול הדיון.
עם זאת, תמיד נותרת תהייה בנוגע למניע, בסיומו של דיון; וקיומו של כזה יש בה כדי להסביר; לחזק; לעשות את ההרשעה - אם תהיה כזו, להגיונית יותר ומניחה את הדעת, מעבר לפן המשפטי. לפיכך, אביא את תמצית הראיות הנוגעות לעניין זה.
223. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמשפחתו של הנאשם פתחה חנות ירקות ברחוב סוקולוב 43, סמוך לחנותו של המנוח, מספר שבועות לפני הרצח. חנות זו פעלה שבועות ספורים בלבד, עד לשבוע שלאחר מעצרו של הנאשם, עקב סגירתה על פי צו מטעם העירייה. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה על מידת מעורבותו העסקית של הנאשם בחנות, המשליכה - כמובן - על חשיבות שגשוגה הכלכלי של החנות עבור הנאשם ויתכן שגם על יחסו אל המנוח.
בנושא זה העידו מספר עדים.
224. וכך "נוסדה" החנות ברחוב סוקולוב 43: אריה הלוי (ע"ת מס' 23), בעליה של החנות, העיד שפגש את יצחק שי (חאקי), מײ·כײ·ײ¼רו מזה 30-40 שנה, וזה הציע לו לפתוח חנות ירקות במקום יחד עם בנו של חאקי, אפרים שי. הם הסכימו ביניהם שהחלוקה תהיה כזו שהלוי יעסוק בניהול ובהתנהלות מול העירייה, ואפרים יעבוד בעבודה השוטפת בחנות. הנאשם, בן-דודו של אפרים, ואחיו היו אמורים לסייע לשי בעבודה. הלוי סיפר שראה את הנאשם פעם אחת בחנות לפני שנפתחה, מסדר את החנות, ופעם אחת אחרי שנפתחה. זאת בתוך ארבע הפעמים בהן ביקר בחנות.
הלוי הוכרז עד עוין, לאחר שבהודעתו במשטרה, אמר שגם הנאשם אמור היה להיות שותף בחנות - "חאקי והבן שלו שי הם ראו אותי שם הם נכנסו לחנות והסתכלו על הגודל של החנות ועל המטבח ודיברו ביניהם ששניר יעזור לשי והם יהיו שותפים" (ת/74, שורות 28-29). הוא הסביר את הפער בין גרסותיו במשטרה ובבית המשפט, בכך שחאקי אמר לו שהנאשם יעזור בחנות: "כשאני באתי לשותפים שלי ושאלתי מי יעבוד? הרי אני לא אעבוד בחנות, אני לא אמכור ירקות, אני רק אנהל את הניירת ואת הדברים מסביב, אז הוא אמר שהמשפחה שלי ובין היתר בין המשפחה שלו הוא הזכיר גם את שניר" (עמ' 769, שורות 16-19 לפרוטוקול).
הלוי אישר שלפני שחתם על חוזה עם חאקי, פנה אליו הנאשם ואמר לו לא לבדוק הצעות אחרות בגלל שהוא סיכם עם חאקי, וזו "מילה שלו". בהודעתו במשטרה אמר הלוי שהנאשם השתמש במילים "אל תעשה לי טריקים ותרגילים ואל תחפש אנשים אחרים" (ת/74). בבית המשפט אמר הלוי כי הדברים נאמרו בטון של "סחבקיות, בחברות" (עמ' 774, שורה 19).
גובה ההודעה, ע"ת מס' 36, רס"ל קובי גטניו, אישר שהדברים שנכתבו בהודעה הם הדברים שנאמרו מפיו של אריה הלוי.
כאמור, פעלה החנות, בסופו של דבר, שלושה שבועות בלבד, ונסגרה עקב צו סגירה שהוציאה העירייה, בשל העדר רישיון עסק. הבקשה לרישיון עסק לעיריית הרצליה, שהוגשה לעירייה ב- 5.8.03, לאחר מעצרו של הנאשם, היתה חתומה על שמם של אפרים שי והלוי (ת/73).
225. אפרים שי, ע"ה מס' 4, העיד שהנאשם לא היה שותפו לחנות, אלא יועץ ומכוון, כיוון שהיה בעל ניסיון עשיר משלו בניהול עסק מסוג זה. הנאשם היה, כלשונו, שותף "מהבחינה המשפחתית": תמך בו ועזר לו, אך לא היה שותף בעסק. משמעות הדבר, כפי שאמר בהודעתו במשטרה ואישר בבית המשפט, היא "מה ששלי - שלו" (ת/90, ש' 36). בבית המשפט אמר אפרים:
"אם את שואלת אותי אם הוא שותף שלי, אז אני אומר לך הוא לא צריך להיות שותף שלי בכדי להיות מעורב במה שאני עושה, אז אנחנו בתור משפחה, אנחנו מנהלים את העניין שלנו בצורה מאד מלוכדת" (עמ' 1222 לפרוטוקול החקירה הנגדית, שורות 6-9).
אפרים סיפר שהנאשם הציע לו כיצד לסדר את הירקות; התקשר לספקים והזמין מהם סחורה, אם כי לא בנוכחותו; אבל באופן עקרוני מי שעזר לו בחנות היו אחיותיו של אפרים. אריה הלוי היה שותף "לא פעיל", שדאג לסידורים הנדרשים בעירייה. אפרים הסביר שכאשר הנאשם נעצר, ביום שישי בבוקר (1.8.03), זה התבצע לא בחנות עצמה, אלא במגרש שמאחוריה, שהיא מקום מרכזי הפונה להרבה חנויות.
226. ע"ת מס' 20, שלומי גורן, מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית הרצליה העיד שכשנודע לו כי עומדת להיפתח חנות של משפחת מקייטן ברחוב סוקולוב, החל בהליך הוצאת צו סגירה, לאחר מספר התרעות שניתנו לחנות. הצו שהוצא, (ת/69) רשום על שמם של שלושה: שרון, שניר (שניאור) ושלום מקייטן. כשהגיע למסור את הצו, ביום שישי 1.8.03, נכח בחנות אפרים שי. הוא לקח את אפרים אל מאחורי החנות, החתים אותו על הצו, ואחרי מספר שניות הופיע הנאשם. הוא הסביר לנאשם על הצו, והנאשם חתם עליו גם הוא. הנאשם אמר שיגיש בקשה במהלך השבוע הבא לרישיון.
אפרים שי העיד, שכשראה שהצו רשום על שמם של שלושת האחים, אמר לפקח (שלומי גורן) שמדובר בטעות, וכי הוא ואריה הלוי הם הבעלים. הפקח התנצל ואמר שזו טעות, וחזר עם צו מתוקן. לפרט זה לא היה אישור בעדותו של שלומי גורן.
227. ע"ת מס' 18, אהרון בש, בעל קו חלוקת פירות, סיפר שהיה בקשר טלפוני עם הנאשם פעם - פעמיים בשבוע. ביום רביעי שלפני הרצח, התקשר אליו הנאשם וביקש שיביא לו סחורה, וביום חמישי הוא השאיר אותה בחנות, ואישר לו בידו כשראה אותו מרחוק שהסחורה הגיעה.
228. ע"ת מס' 24, משה רבני הוא בעליהן של מספר חנויות בהרצליה, בהן חנות ברחוב סוקולוב 53. הוא הוכרז עד עוין, מאחר שטען שהוא סובל מבעיית שכחה בריאותית, ולא יכול היה לאשר את הדברים שאמר במשטרה. העד מסר שתי הודעות במשטרה. האחת, מיום 9.6.02 (ת/75), בה הוא מסר שהוא השכיר חנות ברחוב סוקולוב 53, וששכן שלו, בעל חנות לירקות ופירות בסוקולוב 51, שהוא לא יודע את שמו, איים עליו ש"אם אתה לא מחזיר ומבטל לאדם הזה את החנות הוא יהרוג אותי". בהודעה השנייה, מיום 7.8.03 (ת/76) לאחר הרצח, הסביר רבני שבחורף שעבר (כנראה בהפנותו להודעה הקודמת), חתם עם בחור בשם מקייטן על חוזה להשכרת חנות, ולאחר מכן הגיע אליו המנוח, עם אדם נוסף, שהוא חושב שהוא אחיין שלו (עליו אמר שהוא "חזר בתשובה כי נולד לו בן פגוע"), והחל לצעוק עליו "למה השכרת לו את החנות, למה השכרת לבן-אדם הזה את החנות" (שורות 12-13 להודעה, ת/76). המנוח נתן לרבני אגרוף, האדם השני הצטרף אליו והם הרביצו לו יחד. הוא לא ביטל את החוזה בעקבות זה, ומאז לא פנו אליו שוב ממשפחת מסיקה. עוד אמר רבני כי הוא מגיש תלונה כי הוא פוחד מהאנשים הללו.
229. השוטרים שגבו את ההודעות ממשה רבני - ע"ת מס' 32, רס"מ אורלי הדר שגבתה את ההודעה הראשונה, ורס"ל קובי גטניו, ע"ת מס' 36, שגבה את ההודעה השנייה, אישרו שדבריו של העד נרשמו כפי שהם ושהוא חתם על ההודעה. רס"ל גטניו סיפר שגבה את ההודעה לאחר הרצח, כי השם שלו הועלה על ידי מתווך בהרצליה (המתווך של רבני), שזכר את התקרית עם המנוח, לכאורה. רס"ל גטניו הגיע אליו הביתה, גבה ממנו עדות, ולא היתה בעיה עם הזיכרון או עם אופן ההבעה של העד.
230. ע"ת מס' 5, מבורך מסיקה, העיד שבין הנאשם והמנוח היה סכסוך, שהלך והתעצם סמוך לרצח. בעדותו סיפר שבין הנאשם למנוח היה קשר של "לחיצות יד", וכי הוא, מבורך, התנגד לקשר הזה עקב היכרותו רבת השנים עם הנאשם, וכי "ידע את החומר ממנו הוא עשוי". שלושה ימים לפני הרצח אמר לו מסיקה שהנאשם מטריד אותו, "מבלבל לו את המוח", על ידי כך שהוא מגיע לעיתים קרובות ודורש ממנו דברים, כמו יעוץ כיצד לנהל עסק ולהתמודד עם העירייה:
"הוא בא אליו באותו יום שלישי (לפני הרצח, ש.ט.). אני נכנסתי הביתה בערב ואהרון ישב טרוד. שאלתי אותו למה הוא טרוד, והוא ענה לי שאותו נאשם מבלבל לו את המוח, שאלתי אותו מה זאת אומרת, ואז נדלקה לי הנורה האדומה" (עמ' 89, שורות 13-15 לפרוטוקול).
גרסה זו שונה מגרסתו של מבורך במשטרה, לפיה ענה שהוא אינו יודע על סכסוך כלשהו בין הנאשם למנוח (נ/5). בבית המשפט הסביר העד שלא רצה לדבר על הנושא הזה במשטרה. יחד עם זאת, בחקירתו פרט העד את פרטי השיחה לעיל שניהל עם המנוח (תמליל החקירה, נ/4א, עמ' 10-11), וגם סיפר שכחצי שנה לפני הרצח היה למנוח ויכוח כלשהו עם הנאשם, שהעד לא שאל אותו על מה היה (נ/4א, עמ' 12).
231. גם ע"ת מס' 9, חיים לקס, הבעלים של חנות הירקות, העיד שהנאשם היה מבקר בחנות המנוח אחת לחצי שנה בערך, ומתייעץ עם המנוח בענייני העסק (עמ' 377 - 376 לפרוטוקול).
232. על הקשר בין הנאשם למנוח ניתן ללמוד גם מעדויות ההגנה. הנאשם עצמו העיד כי מגיל 12-14 עבד בחנויות של משפחת מסיקה, ואחד מבני משפחת המנוח היה איתו בבית הספר. בתקופה שקדמה לרצח היה פוגש אותו פעם, פעמיים בחודש. עם זאת, לטענתו - היה הנאשם מסתובב בעיר כל היום ברגל ומדבר עם כל בעלי העסקים.
233. גם ע"ה מס' 3, שלום מקייטן, אחיו של הנאשם, שפך מעט אור על יחסי המשפחות מקייטן-מסיקה. העד הוא אחיו הגדול של הנאשם, בן 28, וגר בשכנות למנוח. הוא סיפר שכשרצה לפתוח חנות ירקות ברחוב שד' חן, התייעץ עם המנוח, הראה לו את המיקום של החנות, רק כחמישים מטרים מהחנות של המנוח, וזה נתן לו את ברכתו לפתיחת החנות, ואף מימן את ההוצאות הראשוניות.
234. הנאשם ענה על הטענה שניסה לשכור את החנות מרבני כבר ב-2002 - ב:"יכול להיות". הנאשם העיד שהוא לא זוכר שאמר לאריה הלוי שלא יעשה טריקים וכו'. וכמו-כן העיד שהעזרה שלו בחנות - התבטאה בדיבור עם ספקים, עזרה כספית, עבודה בחנות.
235. הראיות הללו יוצרות - יחדיו - תמונה שונה מזו שמבקש הנאשם להראות, בכל הנוגע ליחסיו עם המנוח ולקיומה של תחרות עסקית, שהוא מעורב בה, וחרגה (כך התרשמתי) מתחרות רגילה ולגיטימית בין ירקנים.
המנוח, בעליהם של עסקים אחדים, שהבולט והנוגע לענייננו הוא חנות ירקות ותיקה ומצליחה, ברחוב סוקולוב 53, הרצליה.
בתוך כך, הוא עוזר - בדרכים שונות: בהדרכה; במתן הלוואות; בפתרון בעיות שונות, ומשמש "ראש משפחה", מיטיב אך תקיף.
יחסיו עם משפחת הנאשם (ואיתו עצמו) הדוקים מאוד, והנאשם נעזר בו, נועץ בו, ואף מבקש להשתלב באותם עסקים (כך התרשמתי) במשך השנים.
והנה, שבועות מספר לפני אירוע הרצח, נפתחת ברחוב סוקולוב 43, חנות ירקות, שגם אם הושכרה על שם כזה או אחר - משוכנעים כל הבאים עמה במגע, כי היא שייכת למשפחת הנאשם, כשמעורבותו בניהולה - מצביעה בבירור על אינטרס עסקי אישי, שיש לו בחנות.
גם במהלכים של פתיחת החנות, וגם בהזמנות הסחורה; גם בעזרה כספית; גם בעזרה בחנות - היה הנאשם מעורב, ואיכפתי.
קיימת עדות במשטרה של משה רבני, שאוים והוכה על ידי המנוח, בשל השכרת החנות החדשה.
אנו יודעים שהתרעות על פתיחת החנות, נשלחו למחזיקים בה, מיד סמוך לפתיחתה (ולאירוע הרצח), כשבנסיבות העניין והנפשות הפועלות - יכולים מפעילי החנות החדשה לחשוד, שמישהו מעוניין ובעל קשרים, הפעיל את פקחי העירייה נגדם, עד שאולצו לסגור אותה על פי צו, כעבור שלושה שבועות.
הנה כי כן, ואף שאין צורך לתביעה להוכיח מניע, כאחד מיסודות העבירה; ואף שאין היא צריכה לתת מענה הגיוני לעצם המעשה - הרי שאין לשלול, על פי כל מה שהובא לפנינו - הנחה שלנאשם היה מניע של כעס, נקמה או אינטרס עסקי-תחרותי, לרצוח את המנוח, ברגעים (או ימים) של זעם מתגבר עד רתיחה.
סיכום הראיות הנסיבתיות
236. ואלה הראיות הנסיבתיות שנתקבלו על ידי כמהימנות (כמבואר לעיל, בהתייחס לכל אחת מהן):
1. (א) מובן מאליו, שהראיה החשובה ביותר, היא החולצה שנמצאה בסמוך לאקדח, ממנו - אין ספק - נורה המנוח למוות. צווארון אותה חולצה נשא את הפרופיל הגנטי של הנאשם (די. אן. איי); פרופיל המתאים לשלו בשיעור של 1 ל-220 מיליון איש (!), וזאת - במדינתנו הקטנה.
(ב) החולצה (עם כפתורים, או בלעדיהם; עם הדפס מלפנים או בלעדיו) היתה חולצה לבנה, וכזו לבש היורה.
(ג) בסמוך לחולצה ולאקדח, נמצא כובע שחור, רחב שוליים, שלא זוהה בוודאות על ידי איש, וגם טביעות אצבע לא נמצאו עליו.
אולם היורה נראה חבוש במגבעת כמו זו; וצריכה להיות מקריות (בלתי מתקבלת על הדעת), כדי שהאקדח שירה את הכדור הקטלני; מגבעת כמו זו שחבש היורה, וחולצה לבנה שהוכח שלבש הנאשם, יימצאו זרוקים, סמוך לאחר הרצח, בתחתית חדר מדרגות של בית מגורים רגיל ומקרי.
(ד) לנאשם היה - לפחות בשלב כלשהו של חייו, כובע כמו זה.
(ה) בניין המגורים, שבו נמצאו הפריטים נטושים, מצוי בנתיב הבריחה של היורה במנוח (עדות עמר אבו-מוך לעניין כניסתו של היורה לשביל הסמוך לחנות, המוביל לרחבה האחורית; עדות גליה אלמשעלי, שראתה את היורה רץ לכיוון העירייה; עדות גילה בנימין - כנ"ל, ולפי ההודעה ת/83, גם פונה לשביל שבין בניין העירייה והחנויות; ובעיקר - עדותה האובייקטיבית של מלכה בן חיים, שראתה לאחר היריה מישהו רץ מרחוב הנדיב, חוצה את מגרש החנייה לתוך רחוב אוצר הצמחים, שם נמצאו הפריטים הללו).
(ו) אין ספק שהיורה לבש, בין היתר, שני פריטי לבוש, כמו אלה שנמצאו בתחתית חדר המדרגות: מגבעת שחורה רחבת שוליים, כשל אדם חרדי, וחולצה לבנה.
נכון: המגבעת לא זוהתה בוודאות מספקת ב"מסדר" של שלושה כובעים; ונכון שיש תיאורים אחדים ושונים לחולצה שלבש היורה. אולם אין ספק שהוא היה לבוש כחרדי, ובתוך אלה: מכנסיים כהים, חולצה לבנה ומגבעת שחורה (הודעת גל שגיא, על כך שמיד אחרי הירי ראתה את אותו אדם בעל חזות דתית [בין היתר - חולצה לבנה ומגבעת שחורה] בורח ובידו אקדח (לפי גרסה אחת) או משהו כסוף (לפי גרסה שנייה); עדות גליה אלמשעלי; עדות מלכה בן חיים; עדות גילה בנימין).
2. (א) הכיפה שנתפסה ברשותו של הנאשם (ת/70) היא כיפה שחורה, עליה רקום באותיות לבנות הכיתוב "יחי אדוננו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". גם אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנאשם חבש, בתקופה שלפני האירוע, כיפה זו.
מעבר לכך, שההגנה לא הצליחה לשכנעני (גם לא ניסתה להוכיח אלא טענה), כי מדובר בכיפה שכיחה מאוד - הרי שקשה למצוא צירוף מקרים נדיר כל כך, לפיו היורה, שתיאורו הכללי, בפני כל מי שראה אותו, כולל מכנסיים כהים, חולצה לבנה, מגבעת חרדית שחורה וכיפה - יחבוש דווקא כיפה שהמילה "רבנו" רקומה בלבן על רקע שחור, תבצבץ מתחת לכובעו, כפי התיאור שמסרה העדה המבוהלת והמהימנה, גל שגיא.
(ב) כבר אמרנו, שכמעט כל אחד מהפרטים ב"פאזל" הראיות שנאספו (למעט תוצאות הבדיקה הגנטית), איננו משמעותי דיו, כשהוא לבדו, ואין בו כדי להכריע.
אך הכיתוב הזה, דווקא, המבצבץ מתחת למגבעתו של היורה, בהצטרפו ליתר הראיות יכול להיות בעל משמעות רבה; ובהצטרפו לראיות נסיבתיות אחרות - גם להביא להרשעה.
3. (א) זקנו של הנאשם, העסיק את התביעה וההגנה, כאחד.
באירוע מהיר, בלתי צפוי וטראומטי כל כך - לא יתכן למצוא שני אנשים שיוכלו להעיד על אורכו של זקן, בסנטימטרים. גם מי שראה את הנאשם לפי האירוע ומקרוב, למשך תקופת זמן ארוכה יותר - איננו מסוגל לנקוב באורך הזקן בסנטימטרים, במדויק (למעט בעל המקצוע - הספר בן חמו).
העדה גל שגיא אמרה לשוטרת מורן צדוק, בתשאול, כי האדם הדתי שנכנס לחנות היה "לא מגולח".
בהודעה שנגבתה במשטרה, אמרה שאותו אדם, שנכנס לחנות הצילום ונמלט לאחר הירייה, עטה "זקן כהה" (על צורתו וגודלו של הזקן בקלסתרון - כבר הסברתי).
גם העדה גליה אלמשעלי, ראתה שלאיש שנמלט, מיד לאחר הירייה, היה זקן.
(ב) אין ספק שלנאשם היה זקן, ביום האירוע. זקן קצר או זקן זיפים; בן יותר או פחות סנטימטרים. אין בכוונתי לחזור על מה שכבר התייחסתי אליו בפירוט.
אולם עובדה היא, שתיאור היורה (אגב - גם צבע העור ומבנה הגוף, אף שאינם מאפיינים ייחודיים) כולל זקן.
הוסף לכך שני מהלכים דרמטיים, שאין לנאשם הסבר הגיוני להם, ויש בהם כדי להחשיד:
- הוא קיצר מאוד את זקנו הארוך, יומיים לפני האירוע;
- והוא גילח אותו כליל, לאחר האירוע, ולפני שנתפס.
עוד ראיות נסיבתיות, המצטרפות למסכת המפלילה.
4. הרבה דפים הוקדשו לעדותו של מבורך מסיקה: בפרוטוקול הדיון, ובהכרעת הדין.
התביעה רואה בעדותו חשיבות מירבית, משום שהוא היחיד שזיהה בוודאות - לדבריו - את הנאשם (שהוא מכיר היטב), כמי שמגיע לזירת האירוע, מכיוון החצר האחורית, לסמטה המובילה לרח' סוקולוב, סמוך לחזית חנות הירקות, שם נרצח המנוח, סמוך מאוד לפני ששמע את הירייה, מתנהג בצורה מוזרה ולבוש לפי התיאורים, שמסרו אחרים, בנוגע ליורה.
כמתואר לעיל, מצאה ההגנה פגמים רבים בעדותו ובהתנהגותו של מבורך מסיקה.
על פי כל מה שראיתי ושמעתי, ונוכח קירבתו ותלותו הגדולות של העד במנוח - לא הייתי נותן לעדותו משקל מלא. הייתי הולך צעד קדימה, ומעניק לה משקל שאיננו רב.
אך כפי שכבר הסברתי - אין מקום לייחס לעדות משקל אפסי, ואי אפשר להתעלם ממנה. העד דייק בתיאורו; התיאורים הגיוניים ומשתלבים ביתר הנסיבות; וגם לכבישת עדותו יש הסבר.
לפיכך מצטרפת עדותו של מבורך מסיקה, גם אם לא כעדות עיקרית ומכרעת, למכלול הראיות, המקימות - כשהן נערמות זו על זו, ומשתלבות זו בזו - אשם כנגד הנאשם.
5. פגישותיו של הנאשם עם המנוח ביום הרצח, שנראו לצופה מן הצד סוערות, אך גם אם לא היו כאלה - נראה שהיה לנאשם מה לברר עם המנוח, כשבא לחנותו של האחרון, באותו יום, מכל הימים.
6. עדותו (והודעותיו) של הנאשם.
הנאשם סיבך את עצמו לא מעט בניסיונו להתגונן. בגרסתו נתגלעו סתירות רבות ומשמעותיות, כגון טיב היחסים שלו עם הנאשם, שנעו בין "טובים מאוד" ביום שלאחר האירוע, לבין "היכרות שטחית" בעת מתן העדות בבית המשפט; וגרסתו הבלתי עקבית באשר למפגש עם המנוח ביום מותו. הייתי מצפה כי מפגש אחרון עם אדם שנורה שעות ספורות לאחר מכן, ייחקק בזיכרונו של אדם. אך הנאשם לא זכר האם פגש בו או לא, אם דיברו, ועל מה, אלא רק כשהציגו בפניו את הראיות. גם אז לא יכול היה הנאשם לתת תמונה מלאה יותר; גם פרטים מרכזיים נוספים מסדר יומו ביום האירוע, שכח הנאשם; הנאשם הודה בתחילה שהיה לו כובע של חרדים, ובהמשך חזר בו; גרסותיו המשונות באשר לטיפול בזקנו; והעובדה שלא יכול היה להשיב בצורה חד-משמעית אם החולצה שנתפסה שלו או לא.
כל אלו, נוסף על גישתו התוקפנית בעדותו בבית-המשפט, שכללה הטחת טענות במשטרה ובפרקליטות במקום להשיב לשאלות, תוך שהוא עונה לשאלות הענייניות שנשאל: "לא זוכר" - מצטרפים לגרסא בלתי-מהימנה, ואף שקרית. הנאשם כמעט ולא הסתיר את ניסיונותיו לשנות את גרסתו מפעם לפעם במטרה להגן על עצמו. גם טענת האליבי שלו, היתה בלתי סדורה.
7. ולסיום: טענת האליבי. כאמור וכמבואר לעיל - לא הצליח הנאשם לעורר אפילו ספק "שמא היה במקום אחר", כדרישת הפסיקה.
עדי האליבי שלו - בין אם דיברו אמת, ובין אם לא, הם הכחישו שהיה בביתם, כטענתו ( הכוונה לבני הזוג לבנטר), כשהשוטרים ויתר הראיות, נוגסים עוד יותר, בטענותיו המבולבלות והבלתי אמינות של הנאשם, בנושא זה.
אין בטענת האליבי ממש, אם כן, וקביעה זו מתאימה לסגור את רשימת הראיות הבולטות (ישנן גם נוספות) המגבשות - כשהן מצטרפות זו לזו - את אשמתו של הנאשם, על פי הקריטריונים שקבעה הפסיקה.
ח. סיכום ומסקנות
237. כפי שקורה בתיקי רצח רבים - אין בפנינו ראיה ישירה - כלומר: עדות ברורה וחד משמעית של עד ראיה; או הודאה של נאשם או שותפו. עדים רבים חוששים להעיד; אחרים מוסרים התרשמות שנקלטה ברגע טראומטי, ואז אין התאמה מלאה בין דבריהם של עדים מזירת העבירה.
מדובר, אם כן, בראיות נסיבתיות, שכל אחת מהן לבדה, אינה מספיקה לצורך הכרעה. אולם הצטברותן יחד, והשתלבותן זו בזו, יש בה כדי לגבש הוכחת האישום, מעבר לספק סביר.
מצינו כבר בע"פ 4138, 4086/91, יוסף מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 868:
"הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו בפניו כדי לבסס הרשעה, מוטל על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם, במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חלופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר...".
וגם זאת נקבע, בע"פ 258/83, מדינת ישראל נ' רחמים אהרוני , פ"ד מ(1), 617:
"יודגש בהקשר זה כי במקום בו מבקשים לייסד הרשעתו של נאשם על מיקבץ של ראיות נסיבתיות היוצרות יחדיו תמונת מצב מרשיעה "אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חיבת להספיק להרשעת הנאשם. כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם"...".
ולא יהיה זה מיותר להזכיר מושכלות ראשונים, על טיבו ומהותו של "ספק סביר" ועל מידת ההוכחה, הנדרשת מהמאשימה, לצורך הרשעה.
ועדיין בע"פ 258/83 הנ"ל:
"לעניין מידת הוודאות הנדרשת לשם קביעת הרשעתו של נאשם קובע השופט עציוני בע"פ 441/72, תימוס ויטפילד ואח' נ. מדינת ישראל...: "הלכה פסוקה היא כי אין זה דרוש שבית המשפט יפעל על סמך ודאות גמורה.... "החוק איננו דורש שנפעל תמיד על סמך ודאות בלבד... בחיים שלנו במעשינו במחשבותינו אין אנו עוסקים בדברים ודאיים... עלינו לכלכל את מעשינו ע"פ שכנוע ישר וסביר המעוגן ביסודות ישרים ומתקבלים על הדעת" (עמ' 50)".
ודוק:
"ספק שנותר בלבו של שופט בדבר אשמתו של נאשם פועל תמיד לטובתו. הספק הינו פונקציה של הערכת מכלול הראיות ובחינה אם הוכיחה התביעה האשמה מעבר לספק סביר. כדברי השופט אשר בע"פ 528/76 ...: "יש ובית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית, לכאן או לכאן, מהנסיבות שהוכחו בפניו ואז עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק; ויש והנסיבות יוצרות לדעתו, תמונה שלמה כל כך עד שבהעדר הסבר משכנע מצד הנאשם, מן הנמנע להגיע למסקנה אחרת זולת זו שאשמת הנאשם הוכחה.
לעניין זה אין כללים מדריכים מוגדרים ואין "מדריך בטוח להערכת הראיות במקרים כגון אלה מאשר השימוש בשכל הישר" (ע"פ 426/67 פ"ד כ"ב(1)477). ואם המדובר הוא בהוכחת האשמה על יסוד ראיות נסיבתיות, השאלה היא אם הפסיפס יוצר תמונה מליאה ושלמה ואם נסגרות כל החוליות למעגל אחד, או כדברי השופט זילברג בע"פ 38/49... "האם הגירסה של התביעה הכללית היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו - אף אם איננו בגדר ודאות ממש....".
ע"פ 409/89, מדינת ישראל נ' אמיל רוימי , פ"ד מד(3), 465
ובפס"ד שפורסם לאחרונה: ע"פ 6890/04, מדינת ישראל נ' מג€™ בג€™, תק-על 2005(3), 3264:
"נטל השכנוע הרובץ על התביעה במשפט הפלילי, הוא מעבר לכל ספק סביר, ואין די בכך שעמדת התביעה נראית ככזו הקרובה יותר לאמת. עמד על כך בית המשפט בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 645-644: "במשפט פלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר ... על-פי תפיסותנו המשפטיות והחברתיות, איננו שוקלים הרשעה בדין או זיכוי רק על-פי נטיית מאזן ההסתברות לטובת צד אחד. המשמעויות של הרשעה בדין הפלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים יחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה. אין הרשעה בדין אלא אם הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע".
"באשר לטיבו של הספק הסביר המצדיק את זיכויו של נאשם מהעבירות המיוחסות לו, נקבע לא אחת, כי אין מדובר בספק שהסתברות התממשותו היא תיאורטית בלבד, אלא ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות. אותו ספק צריך להיות בעל משקל, כזה שיש בו כדי לערער את המערך העובדתי-נסיבתי שהוצג על התביעה, עד שלא תוכל עוד לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של הנאשם (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 565, 570; ע"פ 1003/92 אמין בן סעיד רסלאן נ' מדינת ישראל, לא פורסם, וראו גם דנ"פ 4342/97, אל עביד סולמיאן נ' מ"י, פ"ד נא(1), 736, 817). מכאן, שנאשם אינו יוצא ידי חובתו בהצבעה על קיומה של אפשרות חלופית או קיומה של מערכת נסיבות אחרת, אלא נדרשת הוכחתה של אפשרות שהסתברותה סובסטאנטיבית (ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד(3) 465, 471)."
הספקות שביקש הנאשם לנטוע בטיעוניו - לא נבטו: העובדה שהיורה לבש חולצה לבנה המעוטרת בחזיתה בפסים, מתיישבת עם ראיות התביעה, לפיהן לא ראו עדי התביעה את הנאשם מן החזית; הזקן הארוך המצויר בקלסתרון של היורה שנבנה על-פי עדותה של עדת ראייה מרכזית, הוסבר בקיומה של מגבלה בתוכנת המחשב, ומקובל עליי. טענות רבות של ההגנה היו מופנות ישירות נגד המשטרה, לפיהן ניהלה המשטרה חקירה מגמתית, כזו שאינה חותרת לחקר האמת אלא להאשמת הנאשם. לא אוכל לקבל טענה זו, שאין לה בסיס כלשהו, ואיננה עומדת כנגד ראיות התביעה, שנאספו, והתוצאה האובייקטיבית העולה מהן. אפילו הלחץ הבלתי ראוי, ויש לגנותו, על גל שגיא, לא נועד אלא לשכנעה להעיד ולמסור את שראו עיניה.
ההצעה החלופית היחידה של ההגנה להתרחשות האירוע, היתה השתלת בגד בזירת מציאת האקדח, עליו ישנו די.אן.איי של הנאשם, אשר נלקח מביתו - אולי על-ידי שוטרים. אפשרות היפותטית זו - מרחיקת לכת, ואין לה כל ביסוס ראייתי.
ועל כך כבר אמר כב' שופט בית-המשפט העליון ד' לוין:
"אל לו לבית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן, העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהובאו בפניו והעדויות שהושמעו במשפט מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם איננו חף [ראה ע"פ 112/69 חליחל נ' מ"י, פ"ד כג(741,733 (1].
יפים לענין זה הדברים שנאמרו מפי מ"מ הנשיא זילברג [ שם, בעמ' 744]:
"אין בית המשפט חייב לצאת מגדרו ולהניח הנחות תמהוניות רחוקות מאוד כדי לזכות בן אדם שקיימות נגדו הוכחות חזקות".
[ע"פ 3644 ,3398 ,3124/91 סמי כהן ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מז(3), 406 ,עמ' 414-415].
זאת ועוד: טענה כזו, החורגת כל כך מחזקת התקינות של הרשות המבצעת, ראוי לה שתהא נתמכת בראיות מוצקות, או אפילו ראיות פחות מוצקות.
238. גם אם אסכים עם הטענה שהמשטרה יכולה היתה לקיים מסדר זיהוי חי לעדי הראייה; כמו-גם מסדר זיהוי חולצות; או בדיקת שרידי ירי לחולצה ולכובע; הרי שעלינו לראות לנגד עיננו את ה"יש" ולא את ה"אין". והשאלה הנשאלת הינה האם הצליחה התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם - ובמקרה דנן, התשובה היא חיובית. כך הנחה אותנו בית-המשפט העליון:
"אכן, המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. זוהי המציאות: גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות. משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת. אכן, המשטרה והפרקליטות צריכות להיות מודעות היטב לחובתן לחובה היטב ולהשתכנע בעצמן כי הגיעו לחקר האמת, עד שהן מסיימות את החקירה, והן ודאי מודעות לכך שאם הראיות שנאספו לא יספיקו להוכחת האישום מעבר לספק סביר, הנאשם יזוכה. מכל מקום, במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר".
(ע"פ 5741/98 - עבוד עלי נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 1401 ,עמ' 1402)
239. וגם בלשונו של כב' השופט בדימוס י' קדמי:
"אכן, יש נסיבות שבהן כרוכה אי עריכת בדיקה או אי רישום הודעה על ידי המשטרה, באבדן ראיה חשובה, ולעתים אף חיונית, הן לתביעה והן להגנה.
כאשר "חסרה" ראיה כאמור לתביעה - נזקף ה"מחדל החקירתי" לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואילו מקום שהעדרה של הראיה "חסר" להגנה, תוכל זו להצביע על ה"מחדל" כשיקול בדבר קיומה של ה"אפשרות" הנטענת על ידה, הכל בהתאם לנסיבות המיוחדות של הענין הנדון; וכמובן שלא תישמע בנסיבות כאלה מטעם התביעה הטענה כי חסרה הראיה הטובה יותר, שהיא נושאת באחריות להיעדרה.
ולא למיותר יהיה להזכיר כי הטענה החוזרת ונשנית בהקשר זה, כי על התביעה להוכיח את המוטל עליה באמצעות ה"ראיה המכסימלית", לאמור: באמצעות הראיה הטובה ביותר שניתן להשיגה, באופן שראיה ב"רמה נמוכה" הימנה לא תספק - הינה נטולת בסיס. על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב"ראיה מספקת" ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג "טובה" הימנה. (ראה: ע"פ 21-20/49, ד', זרקא; ע"פ 644/77, דף לפרקליט 196, כהן; ע"פ 122/86, דף לפרקליט 219, מזרחי; וכן - ע"פ 179/79, לד (690 (2, גברון).
יחד עם זאת: כשלונו של הגורם החוקר באיסוף הראיות - ואפילו נעשה הדבר במודע - אינו בא במקומה של הראיה שאפשר והיתה מושגת; וכוחו מצומצם בהקשר זה, להיעדרה של ראיה תומכת או סותרת ראיה אחרת, שבעל דין סומך עליה את טענותיו".
(ע"פ 4384/93 אילן מליקר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1988 ,עמ' 1997, ההדגשה שלי, ש.ט.).
ועוד על ראיות נסיבתיות
זה המקום להזכיר את שהתייחסתי אליו באריכות, לעיל, והפעם כסיכום:
240. כבר נאמר לא אחת כי הכרעה על-פי מסקנות שהוסקו מראיות נסיבתיות קשה ומייסרת היא. קבע בית-המשפט העליון כי ראיות נסיבתיות נבחנות על-פי "עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר, כמו-כן אין הכרח כי כל ראיה נסיבתית, כשהיא עצמה, תספיק להרשעת הנאשם אלא המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אינה מספיקה להפללה אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך" [ראו: ע"פ 10577/02 אלון שמש נגד מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 706 וההפניות שם].
241. התביעה במקרה שלפנינו הרימה את הנטל והוכיחה באמצעות מספר לא מבוטל של ראיות נסיבתיות בעלות משקל רב, ביניהן גם ראיית די.אן.איי חזקה, כי הנאשם ירה למוות במנוח. בחנתי בהכרעת הדין את משקלה של כל ראיה וראיה. חלקן משמעותיות יותר וחלקן פחות.
אך שילובן של כל הראיות הנסיבתיות יחדיו למארג אחד, מביאות למסקנה המתבקשת היחידה, והיא אחריותו למעשה. לא נמצא הסבר חלופי לראיות הללו, ואף הגרסה שהציג הנאשם, היה בה רק כדי לחזק את ראיות התביעה.
מעת שראיות התביעה העבירו את הנטל אל הנאשם לשכנענו אחרת, היה צריך הנאשם לעורר ספק סביר. לצורך הוכחת קיומו של ספק סביר, אין די בהעלאת גרסא אלטרנטיבית רנדומאלית ורחוקה לאירועים, אלא נדרש שקו ההגנה יעורר ספק ממשי, מתקבל על הדעת ובעל אחיזה סבירה בחומר הראיות (ע"פ 9216/03 ז'אן אלרז נגד מדינת ישראל, ניתן ביום 21.11.2005, טרם פורסם) (וראה משמעותה של וודאות ומשמעותו של ספק סביר, בפסקה 237 לעיל).
במקרה דנן לא נמצאה לגרסת ההגנה, המעוצבת חלקית בלבד, אחיזה בחומר הראיות. ההגנה הצביעה על חסרים, על סימני שאלה, אך לא נאחזה בדבר ממשי שיש בנמצא. ההסבר כי הנאשם הוא שירה במנוח הוא ההסבר ההגיוני היחיד במקרה שלפנינו. לא נותר ספק אמיתי ומהותי באשמתו.
242. לא נותר אלא לסיים פרק זה, העובדתי, בציטוט דבריו של כב' השופט קדמי באותו פסק-דין בעניין אילן מליקר, שממחישים את חולשתנו, כשופטים, בהכרעה במקרים מסוג זה:
"האמת המשפטית אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אזניו שומעות ולבו, שכלו, נסיונו והידע המקצועי אומרים לו כי ניתן לסמוך עליו. כך נקבעת ה"אמת המשפטית" המשמשת בסיס לחריצת הדין, וטרם נמצאה דרך טובה מזו. אכן, אין זו דרך המקנה בטחון מוחלט כנגד טעויות, ושופט בשר ודם, שאינו רואה ללבב, עשוי לטעות. התריס בפני טעות נעוץ במודעותו של השופט לחולשתו האמורה של בשר ודם, ונסיון החיים מלמד כי תריס זה אינו מאכזב. ועד שתימצא הדרך האחרת, אין לנו אלא לדבוק בזו הקיימת כשתפילה בפינו לבל ניכשל".
(שם,עמ' 1997).
ט. יסודות עבירת הרצח
243. כתב האישום מייחס לנאשם עבירת רצח בכוונה תחילה על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. ההגנה צמצמה טיעוניה לשאלת הוכחת העובדות, ולא טענה כל טענה באשר ליסודות העבירה. זאת, כפי הנראה, משום שלא יכולה להיות מחלוקת שאם תתקבל גרסת התביעה, שהנאשם הוא שירה במנוח; הרי שבנסיבות המעשה, הוכחו גם כל יתר יסודות העבירה.
244. ובכל זאת אקדיש מספר מילים לעניין היסוד הנפשי הייחודי של "כוונה תחילה".
כך הוא מוגדר בחוק:
"לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".
במקרה שלפנינו, הצטיידותו של הנאשם באקדח ובתחמושת, קיצוץ הזקן, חבישת כובע שהוא איננו נוהג לחבוש בדרך-כלל על-מנת להסוות את זהותו, ודרך ביצוע הירי - היישר לרקתו של המנוח, ממרחק הקטן ממטר אחד, תוך הפתעת המנוח - מלמדים על כוונה, ממלאים את יסודות ההכנה וההחלטה להמית. יסוד העדר הקנטור איננו רלבנטי במקרה שלפנינו, שכן לא הועלתה כל טענה מצד הנאשם לעניין זה, כפר כלל בביצוע הירי. לא יהיה מיותר לציין כי המפגש האחרון בין הנאשם למנוח היה למעלה משעה לפני הירייה, ולא בסמוך לאירוע, כנדרש על-פי יסוד זה.
י. סוף דבר
245. על-יסוד כל האמור לעיל, שוכנעתי כי מארג ראיות התביעה, כפי שהוכחו בפנינו, מוביל למסקנה הגיונית אחת ויחידה כי הנאשם הוא זה שקטל בכוונה תחילה את חייו של המנוח - אהרון מסיקה ז"ל.
לפיכך מציע אני לחברותיי הנכבדות שבמותב, כי נרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב-האישום.
השופטת תחיה שפירא
מצטרפת אני בהסכמה למסקנותיו של חברי, כב' אבה"ד, לעניין דיותן ומשקלן של הראיות שהובאו בפנינו. התוצאה ההגיונית היחידה העולה מהצטברותן, אף לטעמי, כי הנאשם גרם בכוונה תחילה למותו של המנוח ולפיכך יש להרשיעו בעבירה המיוחסת לו.
השופטת שרה ברוש
אני מסכימה ומצטרפת לחוות הדעת של חברי, אבה"ד.
אשר על כן אנו מרשיעים פה אחד את הנאשם, שניר מקייטן, בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום: רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
ניתן היום ה' בניסן, תשס"ו (3 באפריל 2006) במעמד ב"כ התביעה, הנאשם וסניגורו.

פסקי דין נוספים של עורכי הדין


המידע באתר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו וכן עלולים להיות טעויות או אי דיוקים במידע המתפרסם. לכן באחריותך לבדוק את אמיתות המידע המוצג באתר וכן אין להסתמך על מידע זה בשום דרך שהיא. למען הסר ספק, התוכן המוצג באתר הוא באחריות המפרסם/עורך הדין כותב המאמר בלבד. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מכותבי המאמרים ו/או מהאתר ו/או מפעיליו כל אחריות. הגלישה באתר הינה בכפוף לתנאים המופיעים בתקנון האתר
פורטל עורכי דין - law4all.co.il | אינדקס עורכי דין | מאמרים משפטיים | פסקי דין | ספקי שרות לעורכי דין |

פסקי דין


האתר נבנה ע"י 2all בניית אתרים