law4all.co.il פורטל עורכי הדין
 
שם:
דוא"ל:
טלפון נייד:
אזור מגורים:
תחום:
פרטי הפניה:
שלח
מלל: קטגוריה
חפש באתר
כניסה לרשומים
שם משתמש:
סיסמה:
שכחת סיסמא?
תחום התמחות:
אזור:
חפש בפורטל עורכי הדין
פנה חינם אל עורך הדין
שם:
טלפון נייד:
מייל:
אזור:
תחום:
פרטי הפניה:
 
 
חיפוש פסק דין חפש פסקי דין לפי שם עורך הדין
חזור
בתאריך: 21.12.2005

מדינת ישראל - נגד - הרשקוביץ אפריים

לתקציר פסק הדין
ת"פ (ירושלים) 4299/04
מדינת ישראל
נ ג ד
הרשקוביץ אפריים
בית משפט השלום ירושלים
[21.12.2005]
כבוד הנשיא אמנון כהן, שופט מחוזי
בשם הנאשם - עו"ד ואדים שוב
הכרעת דין
דגל וחולצה עומדים במוקד הכרעת הדין, שעניינה היא העבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי, עבירה לפי סעיף 4(ז) לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948 (להלן: "הפקודה").
האישומים וטענות הצדדים
האישום הראשון - הנפת הדגל
1. אין מחלוקת, כי ביום 06.03.04, ערב חג הפורים, בשעה 20:00 או בסמוך לכך, על יד קבר ברוך גולדשטיין בקרית ארבע, במהלך הילולת חג הפורים שנערכה במקום, הניף הנאשם דגל צהוב, עליו תמונתו של מאיר כהנא ומתחת לתמונה כתובת "כולנו כהנא" (להלן: "הדגל").
יריעת המחלוקת טמונה בשאלה אם מדובר בעבירה אם לאו.
לטענת המאשימה, כמפורט בסעיף 2 לאישום: "בכך עשה הנאשם מעשה שיש בו גילוי הזדהות עם ארגון טרוריסטי או אהדה אליו בהנפת דגל במקום ציבורי ובאופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לראות או לשמוע גילוי כזה של הזדהות או אהדה".
מכאן, טוענת המאשימה, שיש להרשיע הנאשם בעבירה לפי סעיף 4(ז) לפקודה.
מנגד, טען ב"כ הנאשם, כי הנאשם קיבל את הדגל מאדם אחר, כי הנפת הדגל לא מהווה עבירה ולחילופין, עומדת לנאשם הגנה של טעות במצב משפטי.
לעניין זה, יצוין, כי ביום 15.06.05 קבעתי על יסוד הסכמת הצדדים והואיל והנאשם הודה, למעשה, בעובדות המתוארות בכתב האישום, כי הצדדים יגישו את חומר החקירה שברצונם להגיש וכי לא יתקיימו חקירות בנוגע לאישום הראשון.
האישום השני - לבישת החולצה
2. אין מחלוקת, כי ביום 04.10.04 חול המועד סוכות, בסמוך למערת המכפלה שבחברון, לבש הנאשם חולצה שעליו סמלו של ארגון כ"ך ולצידו הכיתוב "כהנא חי". בצידה האחורי של החולצה צוייר סמלו של ארגון כ"ך (מגן דוד ובתוכו אגרוף) וצמד האותיות כח (להלן: "החולצה").
יצויין, כי לטענת הנאשם, הוא לבש את החולצה למשך מס' דקות ומשהועמד על כך שקיימת בעייתיות בלבישת החולצה, לבשה הפוך ובמצב כזה הוא נעצר.
לטענת המאשימה, לבישת החולצה ע"י הנאשם היא עבירה של הזדהות עם ארגון טרור, עבירה לפי סעיף 4(ז) לפקודה.
מנגד, טען ב"כ הנאשם, כי הנאשם לבש את החולצה מתחת לחולצה לבנה. מפאת החום, הוא הוריד את החולצה הלבנה והכיתוב על החולצה היה גלוי ואולם, משהבין הנאשם (לאחר שאזרחים אמרו לו) שיש בעייתיות בלבישת החולצה, הפך את החולצה ועל כן יש לזכותו. גם לעניין אישום זה, טען ב"כ הנאשם טענת הגנה של טעות במצב משפטי.
יוער, כי היועץ המשפטי לממשלה נתן אישורו להגשת כתב האישום.
הראיות
3. התביעה העידה את ע"ת/1 יעקב סוררו, ראש לשכת מודיעין ובילוש במרחב חברון במשטרה. סוררו העיד, כי ראה במתחם שנקרא גן המערה את הנאשם לובש את החולצה, הוא התקשר לקצין אח"ק חברון, סנ"צ אפרתי, על מנת לברר אם מדובר בהסתה ובינתיים, הסתובב הנאשם עם החולצה. לאחר מספר דקות, עיכב סוררו בחור בשם פאוצ'י (ע"ה/2) שמכר משחק "רבבה" ובסמוך לכך, הגיע הנאשם כשהוא לובש את החולצה כשהיא הפוכה ומתעניין מדוע עוכב חברו ובשלב זה עיכב אותו סוררו (ע' 5-4).
כמו כן, העידה התביעה את ע"ת/2 משה בן הרוש, קצין בילוש במשטרת חברון, אשר העיד, כי ראה את הנאשם כשהוא לובש את החולצה באופן רגיל וכי סוררו הוא שעיכב את הנאשם (ע' 7-6).
התביעה הגישה את הראיות הבאות:
בנוגע לאישום הראשון: דו"ח פעולה של פקד דוד אבקסיס מיום 06.03.04 בו נכתב: "מדווח עופר אפריאט כי עכב חשוד במרחב קבר גולדשטיין אשר נשא דגל של תנועת כהנא" (ת/3); דו"ח עיכוב הנאשם מיום 06.03.04 בשעה 20:10, שם הגיב הנאשם: "אני לא חבר בארגון טרור ואני לא מיזדהה עם ארגון כך" (ת/4); הודעת השוטר דוד אבוקסיס מיום 10.03.04 בשעה 07:40, שם נכתב: "...בתאריך 06/03/04 בשעות הערב נערכה הילולה לזכרו של ברוך גולדשטיין ליד המרכז המסחרי בקרית ארבע במהלך ההילולה הבחנתי בבחור צעיר כבן 20 לערך [הנאשם - א.כ.] אשר החזיק בידו בדגל בצבע צהוב והחל לנפנף איתו בתוך קבוצת האנשים שהשתתפו בהילולה של ברוך גולדשטיין" (ראה ת/5); הודעת הנאשם מיום 06.03.04 בשעה 21:30, שם שתק הנאשם בחקירתו ולא הגיב לחשדות שיוחסו לו (ת/6).
בנוגע לאישום השני: דו"ח פעולה של בן הרוש מיום 04.10.04 בשעה 16:04 בנוגע לעיכוב הנאשם וחברו (ת/1); החולצה (ת/2); הודעת הנאשם מיום 04.10.04 בשעה 17:10, שם שתק הנאשם בחקירתו במשטרה ולא הגיב על החשדות שיוחסו לו (ת/7); כמו כן, הוגש הדגל (ת/8).
4. מטעם ההגנה העידו הנאשם וחברו ע"ה/2 יעקב פאוצ'י, אשר עוכב, כאמור, במועד נשוא האישום השני. פאוצ'י העיד, בנוגע לאישום הראשון, כי הנאשם לא הביא את הדגל, אלא קיבל אותו מידי אחד הרוקדים, אשר הניף את הדגל לפניו. בנוגע לאישום השני, העיד פאוצ'י, כי הנאשם הוריד חולצה שהייתה לו מעל החולצה נשוא האישום וכאשר העירו לנאשם שהחולצה אינה חוקית, הפך הנאשם את החולצה (ע' 16-15).
הנאשם הגיש את הראיות הבאות:
דו"ח פעולה של ע"ת/1 סוררו מיום 04.10.04 בשעה 17:08 בנוגע לאירוע נשוא האישום השני, בו נכתב, בין היתר, כי הנאשם נראה על ידו בוודאות כשהוא מסתובב עם החולצה, כך שהכיתוב נראה וכי לאחר מספר דקות ולאחר שעיכבו את פאוצ'י, ניגש אליו הנאשם כשהחולצה הפוכה ואז עוכב הנאשם (נ/1); חוות דעתו של עו"ד דן סבג מומחה לדין הקנדי בנוגע לעבירה של הזדהות עם ארגון טרור וארגון כך בקנדה (נ/1); מכתב נצ"מ אורי ויסקופ, קצין אח"ק ש"י אל עו"ד ליאורה חביליו מפרקליטות מחוז ירושלים מיום 21.03.04 אליו צורפו "שני חומרי חקירה מהאירוע המפורסם של הילולה בפורים לזכר ברוך גולדשטיין..." ובו ביקש חוות דעת אם מדובר בעבירה (נ/2); מכתב עו"ד ליאורה חביליו, ממונה בכירה בפרקליטות מחוז ירושלים מיום 22.03.04 שם נכתב, כי הנפת הדגל במהלך ההילולה לזכר ברוך גולדשטיין מהווה, לכאורה, עבירה של הזדהות עם ארגון טרור (נ/4); בקשת עו"ד רחל אדלסברג ראש מדור תביעות במטה הארצי ליועץ המשפטי לממשלה מיום 23.09.04 לאישור הגשת כתב אישום נגד הנאשם, בנוגע לאישום הראשון לפי סעיף 4(ז) לפקודה (נ/5); דו"ח עיכוב הנאשם מיום 06.03.04 בשעה 20:10 (נ/6 - זהה לת/4).
על הפקודה למניעת טרור
5. כרקע היסטורי להבנת הפקודה, יש להפליג למעלה מיובל שנים אחורה אל יום 17.09.1948 בו נרצחו הרוזן ברנדוט, שליח עצרת האומות המאוחדות ועוזרו, הקולונל הצרפתי סרו, בירושלים. ביום 23.09.1948 נתכנסו חברי מועצת המדינה הזמנית ובמסגרתה חוקקה פקודת מניעת טרור. וכך אמר ראש-הממשלה דוד בן-גוריון: "לאחר התייעצות עם חברים אחדים של הממשלה - אותם החברים שיכולתי להשיג בליל שבת ובשבת בבוקר - פניתי למשרד המשפטים, שיכין מיד תקנות-שעת-חירום נגד ארגונים טירוריסטיים, שעל פיהם אפשר יהיה להעניש לא רק את מבצעי הטירור - לכך מספיקים החוקים הקיימים - אלא גם חברי הארגון הטירוריסטי, אם גם הם גופם אינם משתתפים במעשי-הטירור, ואת עוזריהם ומעודדיהם בכסף או בתעמולה או באיזה סיוע אחר.
במוצאי-שבת נתכנסה הממשלה במשרד-הבטחון, שמעה ממני דו"ח מפורט על הפעולות... והחליטה להמשיך בהם בכל המרץ, עד שיתגלו הפושעים ויבואו על ענשם והארגונים הטירוריסטיים ייעקרו משרשם. הממשלה דנה באותו ערב על הצעת תקנות-לשעת-חירום נגד ארגונים טירוריסטיים, שהוכנה על ידי משרד המשפטים, אישרה אותה ביסודה, והטילה על ועדה של שלושה שרים, לנסחה ניסוח סופי לשם פרסום בעתון הרשמי כתקנה לשעת-חירום. הממשלה שקלה, אם לדחות את פרסום התקנות עד ישיבת מועצת-המדינה והגיעה לידי מסקנה - שהדחיה אסורה ויש לפעול מיד, ועליה לפרסם את התקנות בתוקף הסמכות שיש לה כתקנות לשעת-חירום, אולם עם כינוס מועצת-המדינה מגישה הממשלה את התקנות לאישור המועצה כדי שהתקנות ייהפכו לפקודה מטעם מועצת- המדינה" (ראו פרוטוקול הישיבה של מועצת המדינה הזמנית מיום 23.9.1948, מועצת העם ומועצת המדינה הזמנית, פרוטוקול הדיונים, כרך א', עמ' 4 כמפורט בדנ"פ 8613/96 מוחמד יוסף ג'בארין נ' מדינת ישראל פ"ד נד(5) 193, 203-204).
וזו לשון סעיף 4(ז) לפקודה: "אדם... העושה מעשה שיש בו גילוי של הזדהות עם ארגון טרוריסטי או אהדה אליו, בהנפת דגל, בהצגת סמל או סיסמה או בהשמעת המנון או סיסמה, או כל מעשה גלוי דומה המגלה בבירור הזדהות או אהדה כאמור, והכל במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לראות או לשמוע גילוי כזה של הזדהות או אהדה... ייאשם בעבירה, ובצאתו חייב בדין, יהא צפוי לעונש מאסר עד שלוש שנים או לקנס עד 1,000 לירות או לשני העונשים גם יחד".
סעיף זה הוסף במסגרת שינוי בפקודה לפיה הועברה סמכות הטיפול בעבירות מהשלטונות הצבאיים לשלטונות האזרחיים. במסגרת זו הרחיב המחוקק את האיסורים בפקודה גם לגילוי בציבור של דברי הזדהות עם ארגון טרוריסטי או אהדה אליו (ראו: הצ"ח חוק לתיקון פקודת מניעת טרור, תש"ם-1980, הצ"ח 1467 [תש"מ] 296).
בסעיף 8 לפקודה נקבע, כי "אם תכריז הממשלה, בהודעה ברשומות, שחבר-אנשים מסויים הנו ארגון טרוריסטי, תשמש ההודעה הוכחה בכל דיון משפטי, כי אותו חבר-אנשים הוא ארגון טרוריסטי, אלא אם יוכח ההיפך".
ביום א' בניסן התשנ"ד, 13.03.94, הכריזה ממשלת ישראל, בתוקף סמכותה לפי סעיף 8 לפקודה כי תנועת "כך" ותנועת "כ"ח" הם ארגונים טרוריסטים (להלן: "ההכרזה"; י"פ תשנ"ד 2786). בהכרזה נאמר עוד, כי: "הכרזה זו חלה על הארגונים הטרוריסטים המפורטים לעיל, וכן על כל חבר בני אדם שיפעל להשגת מטרות מאותו סוג, אשר הארגונים הנזכרים לעיל פעלו להשגתן, באמצעים דומים לאמצעים שהארגונים הנזכרים לעיל השתמשו בהם, אף אם יתקראו בשמות או בכינויים אחרים- אם דרך קבע ואם מעת לעת. כן תחול הכרזה זו על פלגים ועל צרופיהם של הארגונים הנ"ל".
יוער, כי הכרזה זו נעשתה לאחר הרצח ההמוני שבוצע על-ידי ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. בעניין זה, יוזכר, כי באישום הראשון נטען, כי הוא התרחש בסמוך לקברו של ברוך גולדשטיין בקרית ארבע.
תוקפה של ההכרזה הנ"ל והשלכותיה נדונו פעמים מספר בבית המשפט העליון. שם נפסק, גם לאחרונה, כי אין הצדקה להורות על ביטול ההכרזה (ראו: בג"צ 6897/95 בנימין זאב כהנא נ' תת-ניצב דוד קרויזר-קצין אג"מ, משטרת ישראל פ"ד מט(4) 853 ; בג"ץ 547/98 פדרמן נ' מדינת ישראל פ"ד נג(5) 520; רע"פ 3840/01 אורי עמית נ' מדינת ישראל תק-על 2001(2),230; עע"ם 8342/02 איתמר בן גביר נ' שלמה אהרונישקי - מפכ"ל משטרת ישראל פ"ד נז(1) 61).
6. תכליתה של הפקודה היא פגיעה בתשתית הרחבה של ארגוני הטרור ומלחמה חסרת פשרות בארגונים אלה. הפקודה פורשת מצודתה על המבצעים הישירים של מעשי הטרור, על החברים בארגונים אלה וגם על כל מי שתומך ומסייע להם. תכלית הפקודה היא אפוא, חיסול תשתית ארגוני הטרור והערך המוגן שבסעיף 4 לפקודה הוא מניעת תמיכה בארגון טרוריסטי (ראו: דנ"פ 8613/96 מוחמד יוסף ג'בארין נ' מדינת ישראל פ"ד נד(5) 193, 203-202).
לא אחת נטען, כי מדובר בפקודה דרקונית נושנה וכי פקודה זו פוגעת פגיעה של ממש בחופש הביטוי שהוא כידוע אחד מעקרונות היסוד של משפטנו הדמוקרטי. ברוח זו טען גם ב"כ הנאשם בענייננו.
לכך ניתנה תשובה באחד מפסקי הדין שדנו בנושא: "ברור כי האיסורים שנקבעו בפקודת מניעת טרור פוגעים באורח קשה בזכויות היסוד, ובהם גם חירות האסיפה. מבחינה זאת הפקודה פוגעת בנשמת הדמוקרטיה. לכן אין לה מקום בדמוקרטיה, אלא אם הדמוקרטיה נתונה בסכנה, וכל זמן שהיא נתונה בסכנה, ואיסורים כאלה נדרשים כדי להגן עליה מפני צר ואויב. הווי אומר, רק נסיבות קיצוניות יכולות היו להצדיק את חקיקת הפקודה, ולאחר מכן רק נסיבות קיצוניות יכולות להצדיק את הפעלתה, כדי להכריז על חבר בני-אדם שהם ארגון טרוריסטי" (בג"צ 6897/95 בנימין זאב כהנא נ' תת-ניצב דוד קרויזר - קצין אג"מ, משטרת ישראל פ"ד מט(4) 853,858)
האיזון בין חופש הביטוי לפקודת מניעת טרור מושג בדרך של הגבלת הביטוי, כאשר מעורבים ארגונים טרוריסטיים. בכך נוצרת פגיעה מידתית בחופש הביטוי בהתחשב בסיכון המיוחד הטמון בארגונים טרוריסטיים (דנ"פ 8613/96 ג'בארין נ' מדינת ישראל פ"ד נד(5) 193, 208-204).
את ההגבלה על חופש הביטוי בענייננו, שעה שמוגש כתב אישום על חפצים דגל וחולצה ולא מדובר על פעילות ישירה בתוככי ארגון הטרור, ניתן להבין גם על רקע הביטוי החריג אשר "...עשוי לפגוע בכבודה וברגשות האדם של קבוצת אנשים במדינתנו. הוא עשוי לחתור תחת הסדר החברתי, הסובלנות החברתית ושלום הציבור. יש בו סתירה למהותה ולאושיותיה של מדינה דמוקרטית, ולעקרון השויון בין בני אדם החל בה. הוא סותר את אופינו הלאומי, ואת 'האני מאמין' שלנו. יפים לעניננו דבריו של השופט אלון (בע"ב 2/84 הנ"ל, בעמ' 302) שאמר על מצעם של העותרים: 'תוכן רשימת 'כך' ומגמת יוזמיה וראשיה, כפי שעלו בחומר המצוי לפנינו, יש בהם משום ניגוד משווע לעולמה של יהדות, להלכותיה ולהגיגיה, לעברה של האומה העברית ולייחולי עתידה. נוגדים הם ניגוד מוחלט לעקרונות יסוד של מוסר אדם ומוסר עם, למגילת העצמאות של מדינת ישראל ולתשתיתן של הדמוקרטיות הנאורות בימינו, ובאים הם להעתיק למדינה העברית רעיונות ומעשים שהחזיקו בהם המקולקלות שבאומות העולם'.
ניתן לקבץ פגיעות אלה תחת הכותרת של 'סדר חברתי'. אכן, הדיבור החריג עשוי לפגוע בסדר החברתי, שכן הוא עשוי לפגוע בדמוקרטיה, בבטחון הציבור ושלומו, ברגשותיהם ובכבודם של בני הציבור, בין רגשות דתיים ומוסרים, ובין רגשות עדתיים ובין רגשות אחרים" (בג"צ 399/85 כהנא ואח' נ' הוועד המנהל של רשות השידור ואח' פ"ד מא(3) 255, 286-285).
לאחר שאמרנו דברים אלה, נפנה ונבחן את האישומים שבפנינו.
האישום הראשון - דיון והכרעה
7. כזכור, הדגל אותו נשא הנאשם הוא בצבע צהוב, עליו תמונתו של מאיר כהנא ומתחת לתמונה המילים "כולנו כהנא". האם הנפת דגל זה משמעה תמיכה בארגון טרור כמשמעה בפקודה?
לטענת המאשימה, האירוע בו הונף הדגל היה הילולה לזכר ברוך גולדשטיין בסמוך לקברו והנפת הדגל מהווה עבירה.
מנגד, טען ב"כ הנאשם, כי הרב כהנא לא הוגדר כארגון טרור והוא אף נרצח כשנתיים לפני ההכרזה על ארגון כך כארגון טרור. לשיטתו, הנפת הדגל מבלי שיוכח יסוד אובייקטיבי או סובייקטיבי,נוסף לתמיכה בארגון טרור לא מהווה עבירה.
למעשה,יש לבחון בענייננו, האם הדגל כשלעצמו מהווה סממן של תמיכה בארגון טרור, האם נסיבות המקרה מצביעות על תמיכה בארגון טרור ובמילים אחרות האם התקיימו יסודות העבירה של תמיכה בארגון טרור.
8. אין מחלוקת, כי נעשה בענייננו מעשה גלוי והוא הנפת הדגל. אין גם מחלוקת, כי המעשה נעשה במקום ציבורי. עם זאת, קיימת מחלוקת, בין היתר, בנוגע למקום הציבורי ולאופיו.
הנאשם העיד בנוגע לאישום הראשון, כי בא בערב שבת לקרית ארבע ושהה שם במהלך השבת. במוצאי שבת חל חג הפורים "וחברי שבא איתי אמר לי שנלך לאיזה מקום לקרוא מגילה ואחר כך נחזור לירושלים. הגענו למסעדות ברחבה בקרית ארבע, אנשים התכוננו לקריאת המגילה מאוחר יותר ואז היה מישהו שהתחיל לנגן בגיטרה והתחילו ריקודים והמתינו לקריאת מגילה. אחד הניף דגל ורקד איתו. אחר כך אני לקחתי דגל ורקדתי עשרים שלושים שניות והגיעו מספר אנשים...לקחו אותי...אמרו שאני עצור" (ע' 8 ש' 15-9).
לכאורה, לא הובאה כל ראייה, כי ההילולה היתה לזכרו של ברוך גולדשטיין וכי לא מדובר בהילולת פורים גרידא.
אלא, שכאמור, הצדדים הסכימו, כי אין מחלוקת עובדתית בנוגע לאישום הראשון וממילא, הסכמה זו פורשת מצודתה גם על העובדה הרלבנטית והיא, שהאירוע המדובר היה הילולה לזכר ברוך גולדשטיין. לעניין זה, יוער, כי אף שבכתב האישום נטען, כי האירוע היה בסמוך לקבר גולדשטיין, הרי שמראיות התביעה עולה, כי מדובר בהילולה לזכר ברוך גולדשטיין.
מעבר לכך, הדבר גם נתמך בראיות בכתב שהוגשו בהסכמה ושעורכיהן לא נחקרו בנדון.
ראשית, דו"ח פעולה של פקד דוד אבקסיס מיום 06.03.04 בו נכתב: "מדווח עופר אפריאט כי עכב חשוד במרחב קבר גולדשטיין אשר נשא דגל של תנועת כהנא" (ת/3). כלומר, האירוע היה במתחם קבר גולדשטיין. לטענת ב"כ הנאשם, מדובר אמנם באזור הסמוך לקבר גולדשטיין, אך אין קשר בין הנאשם להילולה לזכר גולדשטיין. עם זאת, הקירבה לקבר ברוך גולדשטיין, תומכת בגרסת המאשימה, לפיה, מדובר היה בהילולה לזכרו. מכל מקום בדו"ח עיכוב הנאשם נרשם, כי הנאשם עוכב "לאחר שהניף וניפנף בדגל השייך לתנועת כך שהוצאה אל מחוץ לחוק בעצרת לזכר ברוך גולדשטיין" (ת/6), לאמור, המדובר היה בעצרת לזכר ברוך גולדשטיין ולא באירוע אחר.
שנית, הדבר נתמך בהודעת השוטר דוד אבוקסיס מיום 10.03.04 בשעה 07:40, שם נכתב: "...בתאריך 06/03/04 בשעות הערב נערכה הילולה לזכרו של ברוך גולדשטיין ליד המרכז המסחרי בקרית ארבע במהלך ההילולה הבחנתי בבחור צעיר כבן 20 לערך [הנאשם - א.כ.] אשר החזיק בידו בדגל בצבע צהוב והחל לנפנף איתו בתוך קבוצת האנשים שהשתתפו בהילולה של ברוך גולדשטיין" (ת/5), כלומר, האירוע היה במהלך ההילולה לזכר ברוך גולדשטיין ולא במהלך ההמתנה לקריאת המגילה.
שלישית, הדבר מובן על רקע מכתב נצ"מ אורי ויסקופ, קצין אח"ק ש"י אל עו"ד ליאורה חביליו מפרקליטות מחוז ירושלים מיום 21.03.04, אליו צורפו "שני חומרי חקירה מהאירוע המפורסם של הילולה בפורים לזכר ברוך גולדשטיין..." ובו ביקש חוות דעת אם מדובר בעבירה (נ/2). כלומר, מדובר באירוע של הילולה לזכר גולדשטיין ולא בהמתנה תמימה לקריאת מגילה.
משקבענו, כי הנפת הדגל הייתה כחלק מהילולה לזכר ברוך גולדשטיין בקרית ארבע, יש לבחון את יתר נסיבות האירוע נשוא האישום הראשון.
9. ב"כ הנאשם טען, שהרב מאיר כהנא לא הוכרז כארגון טרור ולא כפעיל מרכזי באותה תנועה. מעבר לדרוש יוער, כי לדברי ב"כ הנאשם, הרב כהנא אף נרצח עובר להכרזת ארגון כך כארגון טרור.
כאמור, הדגל אותו נשא הנאשם הוא בצבע צהוב, עליו תמונתו של מאיר כהנא ומתחת לתמונה המילים "כולנו כהנא".
ואולם, אין זו הפעם הראשונה שהכיתוב "כולנו כהנא" בצירוף תמונת הרב כהנא מגיע לבית המשפט. בעניין ת"פ (י"ם) 259/94 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' דינים מחוזי כו(5) 422, הואשמו הנאשמים, בין היתר, בעבירה של תמיכה בארגון טרור ובהסתה לגזענות וזאת, לאחר שהם רשמו כתובות קיר הכוללות את שמה של תנועת "כך" או "סיירת כך" והתבטאויות נגד הממשלה או "מוות לערבים".
כב' השופטת ר' אור קבעה בהסתמך על ראיות שהובאו בפניה, כי הנאשמים הביעו תמיכה בארגון טרור "הן באופן מילולי, הן בלבישת חולצות עם סממני אותן תנועות בולטים על החולצות, והן במעשיהם בכתיבת סיסמאות".
כב' השופטת אור בחנה את התמיכה בארגון הטרור, לא רק מלבישת החולצות, אלא גם מהכתובות שכתבו השניים, מראיון שנערך עם אחד מהנאשמים בעיתונות, שם תמך באידיאולוגיה של התנועה, מהודעת נאשם במשטרה שם נכתב שהוא תומך באידיאולוגיה של התנועה, היינו, התמיכה נבחנה במשקפיים אובייקטיביות, לאמור, מעשיהם ומעלליהם של הנאשמים, כמו גם בחינה סובייקטיבית, לאמור, מה הניע לעשות את אותם מעשים.
ערעור הנאשמים לבית המשפט העליון נדחה ונקבע שם, כי הזדהותם עם תנועת כך נלמדה מהאלמנטים הבאים: כתיבת סיסמאות בשם התנועה, לבישת חולצות הנושאות את הכתובת "כולנו כהנא" ואת דיוקן הרב כהנא שעמד בראש תנועת כך והחזקת חומר של תנועת כך או של תנועת כהנא חי.
כמו כן, נקבע, כי המערערים הביעו תמיכה בתנועות "הן באופן מילולי, הן בלבישת חולצות עם סממני אותן תנועות והן בכתיבת סיסמאות" (ע"פ 9175/96 יונתן אליאל ואח' נ' מדינת ישראל תק-על 97(3) 976, 977).
בכך, למעשה, נסתם הגולל על טענת ב"כ הנאשם, כי הדגל על תוכנו לא מהווה תמיכה בארגון טרור, שכן, בבית המשפט העליון נקבע, כאמור, כי לבישת חולצה כדוגמת הדגל שבפנינו מהווה עבירה של תמיכה בארגון טרור. נוסיף ונאמר, כי הפקודה בעצמה מונה הנפת דגל כסממן של תמיכה בארגון טרור.
בעניין אחר, החפץ שנדון היה מדבקות ("סטיקרים"). שאלת תוכן המדבקות והקשר בינם ובין הפקודה נדונה בעניין ע"פ (מחוזי - י"ם) 1175/97 בן גביר נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד דינים מחוזי, כרך לב(3) 351, שם הורשע המערער, בין היתר, בעבירה על סעיף 4(ג) לפקודה, בכך שהחזיק כ- 500 מדבקות ("סטיקרים") נושאות הכיתוב "הרב כהנא צדק", חתומות ע"י ארגון "קוממיות ישראל". אף שארגון "קוממיות ישראל" לא הוכרז כארגון טרור, קבע בית המשפט המחוזי, שארגון זה אימץ את האידיאולוגיה של תנועת כך ומכאן שההכרזה כוללת אף את המוציא לאור של ה"סטיקרים", היינו, את ארגון "קוממיות ישראל".
יצויין, כי הערעור על ההרשעה נדחה בבית המשפט העליון, שם נפסק: "בית המשפט המחוזי השתית את הרשעתו של המערער בעבירה הראשונה לא על היותו חבר בגוף בשם 'קוממיות ישראל' אלא על הקשר שמצא בין נוסח הכרוזים וצורתם לבין התנועות 'כך' ו 'כהנא חי' שהוכרזו כארגוני טירור. לענין זה הוא התייחס גם לצבעי המדבקות (צהוב-שחור) שסימלו את התנועות האמורות ולנתונים נוספים, שעל יסודם הוא קבע שיש במדבקות חומר תעמולה לטובת ארגון טירור והוא נועד לסייע למטרותיו..." (ע"פ 67/99 איתמר בן גביר נ' מדינת ישראל תק-על 99(2) 1050).
לאמור, הקשר נלמד לא רק מהכיתוב הפורמלי, אלא גם מצבע מסויים ובענייננו הצבע הצהוב שהוא צבעה של תנועת כך. כאן ועתה יוער, כי שימוש בצבע צהוב לכשעצמו, בוודאי ובוודאי שאינו מהווה עבירה ואולם, כאשר בנוסף לצבע הצהוב ישנם סימנים נוספים הקושרים את החפץ לארגון טרור, לא יותר השימוש באותו חפץ.
כאמור לעיל, ההכרזה לפי הפקודה לא התייחסה לשם כהנא, אלא לתנועת כך ולתנועת כח-כהנא חי. מאידך, על הדגל נכתב "כולנו כהנא" ולא נזכרו שמות הארגונים במפורש. ואולם, בסיפא להכרזה נכתב כאמור, כי ההכרזה תחול גם על כינויים ושמות אחרים. יוצא, שדי בצירוף כולנו כהנא כדי לקשר בין החפץ לבין תנועת כהנא ולאו דווקא האיש- הרב מאיר כהנא וממילא, כדי לקשר בין כהנא לכהנא חי.
יתירה מזו, אין חולק ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הרב מאיר כהנא הקים את תנועת כך ועמד בראשה במשך שנים רבות (ראו: א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית ואח' נ' ח"כ אחמד טיבי ואח' פ"ד נז(4)1, 51 ואילך). תנועת כך אף התמודדה בבחירות לכנסת והרב כהנא נבחר לכהן בכנסת. לקראת הבחירות של הכנסת השנים-עשרה בשנת 1988, נפסלה רשימת כהנא לכנסת לאחר שנקבע, כי היא גזענית (ע"ב 1/88 ניימן ואח' נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתים-עשרה פ"ד מב(4) 177). גם בכנסת השלוש עשרה נפסלה מועמדות הרשימה ונקבע שמדובר ברשימה גזענית (ע"ב 2805/92 רשימת "כך" לכנסת נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת השלוש עשרה תק-על 92 (2), 1587). כך גם נקבע לעניין תנועת "כהנא חי" (ע"ב 2858/92 מובשוביץ ואח' נ' ועדת הבחירות לכנסת השלוש-עשרה, פ"ד מו(3) 41).
יצויין, כי העמדות שהובאו בפסיקה התייחסו לתורתו הגזענית של הרב כהנא כמרכז תורתו (ראו: א"ב 11280/02 שם).
השימוש בדגל בהילולה לזכר ברוך גולדשטיין בקרית ארבע, בשמו של הרב כהנא, בתמונתו ובמילים "כולנו כהנא" וכל זאת, כאשר מדובר בצבע צהוב בו עושה שימוש ארגון הטרור, יוצרים מסר של הזדהות עם ארגון טרור. הצופה הסביר בהנפת הדגל בשעת ההילולה, קולט מסר זה. הבעת ההזדהות עם ארגון הטרור היא אפשרית ביתר שאת, שעה שהקהל הפוטנציאלי הוא קהל של תומכים.
בעניין זה, יצויין, כי הוכחה גרסת המאשימה שמדובר בהילולה לזכר ברוך גולדשטיין ולא בהילולה גרידא וכאמור לעיל, ההכרזה לפיה ארגון כך הוא ארגון טרור נעשתה בסמוך לאחר מעשהו של גולדשטיין במערת המכפלה. לא זו אף זו - שמעשהו של גולדשטיין הוגדר אף הוא כמעשה טרור (ראו: בג"צ 6195/98 ישראל גולדשטיין נ' משה (בוגי) יעלון, אלוף פיקוד המרכז פ"ד נג(5)317). לאמור, המתקהלים בהילולה לזכרו של גולדשטיין תומכים במעשה טרור ואין מדובר בהתקהלות תמימה וממילא, קיימת אפשרות ממשית שהמסר שייקלט על ידם, כתוצאה מהנפת הדגל יהיה מסר של תמיכה בארגון טרור.
סיכומו של דבר, החזקת הדגל בנסיבות העניין מקימה את היסוד העובדתי של תמיכה בארגון טרור.
10. מכאן, יש לבחון את היסוד הנפשי של העבירה.
בפרשת סוסצקין (ע"פ 697/98 טטיאנה סוסצקין נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 289), נקבע שלצורך ההרשעה בעבירה זו נדרשת מודעות בפועל לרכיב ההתנהגותי ולרכיבים הנסיבתיים של העבירה, היינו, כי הנאשם יהיה ער לכך שהתנהגותו מביעה תמיכה בארגון טרוריסטי או הזדהות עמו.
באותו עניין, נקבע, כי עצם ההחזקה בחולצה כשלעצמה בנסיבות העניין, יש בה כדי להוביל להרשעת המערערת.
וכך נפסק בעמ' 316-315: "עצם ההחזקה בחולצה, בנסיבות הענין - כניסה לאזור שבשליטת הפלסטינים בעיר חברון, בעת יציאה להדביק כרוזים - מלמדת, למיצער, על תיכנון מוקדם ללבוש את החולצה בשלב כלשהו של פעולת המערערת. מתיכנון כזה משתמעת בבירור מודעות לכך שיש בפעולה זו הבעה חיצונית של תמיכה בארגון טרור. משתמעת ממנו גם כוונה להביע תמיכה והזדהות בארגון כזה".
גם בענייננו, מדובר בהנפת דגל שתוכנו הוא אינדיקציה לכאורה לתמיכה בארגון טרור. לא זו אף זו - שהמקום בו הונף הדגל, לאמור, בסמוך לקברו של ברוך גולדשטיין, כמו גם המועד בו הונף - חג הפורים - הילולה לזכר גולדשטיין, תומכים בכך שהנפת הדגל לכשעצמה תוביל להרשעת הנאשם.
לאחר ששקלתי ובחנתי את הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה, כי הוכח היסוד הנפשי ועל כן, יש להרשיע את הנאשם.
ראשית, כאמור, הנאשם היה מודע למעשהו, היינו הוא היה מודע לכך שהניף את הדגל. אמנם, הנאשם טען, כי ראה אנשים הרוקדים עם הדגל ומניפים אותו בלא שכוחות הביטחון יתערבו במעשיהם (ע' 13 ש' 16-14) ואולם, עובדה זו לכשעצמה, אינה מאיינת את מעשהו של הנאשם. הנאשם לא הסתפק בצפייה "תמימה" בריקודים אלא, בחר מרצונו החופשי להשתתף בריקודים ולאחר מכן החליט להניף את הדגל. משבחר הנאשם לעשות כן בסמוך לקברו של ברוך גולדשטיין, ניתן לקבוע לכל הפחות, כי הנאשם עצם את עינו לכך שמדובר בעבירה (על עצימת עיניים, ראו והשוו: ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל פ"ד נה(3) 873,895).
שנית, הנאשם אישר שהוא ראה את התמונה על הדגל, אך, לטענתו, לא ראה מה כתוב בדגל (ע' 13 ש' 7-2). הנאשם העיד, שקישר את הרב כהנא עם הליגה להגנה יהודית ולא עם דבר אחר (ע' 10 ש' 15-14) וכי הוא לא שמע שעצרו על הנפת דגל (ע' 10 ש' 2). מכל מקום, גם עובדה זו משליכה על עצימת עיני הנאשם בכך שלטענתו, בחר להניף דגל מבלי שראה את תוכנו. כלום היה מניף הנאשם כל דגל מבלי לראות מה כתוב עליו או לבחון מה הוא מסמל? נראה שהתשובה לכך שלילית והדבר מצביע על מודעות הנאשם לכך שידע שמעשהו מהווה תמיכה בארגון טרור אם לא עצימת עיניים לכך.
שלישית, הנאשם הגיע לארץ בחודש 07.03, היינו, כשמונה חודשים לפני האירוע הראשון והתגורר בכפר תפוח באותה תקופה. הנאשם אישר, שמשפחת הרב כהנא גרה בכפר תפוח, אם כי, לטענתו, הוא היה בקבוצה של מתנדבים ולא התחכך עם האנשים שבמקום. הנאשם גם אישר שלמד בשלב מאוחר יותר בישיבת הרעיון היהודי (ע' 11- ע' 12). יוער, כי הנאשם התחמק מתשובה בנוגע למהות לימודיו בישיבת הרעיון היהודי.
וכך העיד הנאשם:
"ש. שאלתי אותך אם נכון לומר שהמקום הזה מפרסם כתבים של הרב כהנא ומגייס תרומות ועושה דברים לשמר את מורשתו של כהנא.
ת. אני לא יודע על זה דבר, לגבי כהנא חי. אני יודע שכהנא חי זה לא חוקי אם זה לא חוקי היו צריכים לסגור את הישיבה.
ש. אני שאלתי מה עושים שם.
ת. לומדים תורה. אם כהנא למד תורה אז זה מה שעושים.
ש. לומדים שם ספרים של הרב כהנא.
ת. כן" (ע' 12 ש' 30- ע' 13 ש' 1).
תשובות הנאשם ומהלך עדותו משליכים אף הם על המסקנה, לפיה, הנאשם היה מודע בעת ביצוע העבירה לכך שמעשהו מהווה עבירה.
בשולי הדברים יצויין, כי בקנדה, מולדתו של הנאשם, הוגדר ארגון "כהנא חי" כארגון טרור ביום 24.05.05, באופן שגם אגודת כפר תפוח וישיבת הרעיון היהודי הם חלק מארגון זה (Part II.1 of the Criminal Code, נספח 4 לנ/1).
רביעית, הנאשם הודה, כי קיבל את החולצה נשוא האישום השני בקנדה (ע' 11 ש' 8), היינו, הנאשם החזיק בארץ חולצה עליה רשום "כהנא חי". הנאשם העיד, כאמור, כי הוא יודע שארגון כהנא חי אינו חוקי (ע' 12 ש' 27), כלומר, הנאשם ידע שארגון זה אינו חוקי ובכל זאת החליט ללבוש ולהחזיק בחולצה זו. מכאן, נמצאנו למדים, כי הנאשם היה מודע לכך שישנם ארגונים שהוצאו מחוץ לחוק. לעניין זה, נציין, כי די בכך שהנאשם ידע שארגון "כהנא חי" אינו חוקי, כדי להסיק על מודעותו שגם תוכן הדגל בנסיבות העניין אינו חוקי, שכן, כאמור בסיפא להכרזה, ההתייחסות היא גם לצירופים ומשכך הדבר, ידיעתו של הנאשם בנוגע ל"כהנא חי" מתייחסת גם ל"כהנא" לכשעצמו.
ממילא ידע הנאשם, או עצם את עינו לכך שמעשהו מהווה עבירה.
חמישית, הנאשם הגיב מיד כשעוכב בשל נשיאת הדגל: "אני לא חבר בארגון טרור ואני לא מיזדהה עם ארגון כך" (ת/4) ואולם, כאשר נחקר הנאשם, הוא שמר על זכות השתיקה ולא מסר כל גרסה. הנאשם טען, כי שוטרים היכו אותו וכי מאחר שלא חקרו אותו בשפת אימו (אנגלית), הוא שמר על זכות השתיקה (ע' 9-8). הנאשם טען, כי הוא בחר שלא להתלונן על האלימות, לאחר שחברים אמרו לו שלא ניתן להתלונן בלי לדעת מי התוקף ולאחר שאדם שהסיעו בטרמפ אמר לו שזה מדינת ישראל (ע' 13). דא עקא, שהנאשם לא חקר את גובי ההודעה על נסיבות גבייתה ובכך לא הוכיח את גרסתו כיצד התנהלה החקירה ובוודאי שלא הוכיח את הלחץ הפיזי בו היה נתון, או אלימות מצד מי מגורמי הביטחון. שתיקת הנאשם בחקירתו במשטרה, במיוחד לנוכח טענתו, כי הוא חף מכל אשמה, מהוות בנסיבות העניין חיזוק מה לעדויות התביעה (ראו לעניין זה: ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 785, 789-788).
מכאן, שיש להרשיע הנאשם בעבירה נשוא האישום הראשון.
האישום השני - דיון והכרעה
11. הנאשם העיד בנוגע לאישום זה, כי לבש את החולצה כטי-שירט ומעליה לבש חולצה לבנה וזאת, מאחר שהיה בברכת כהנים בכותל באותו יום. לאחר מכן, הוא נסע להופעה בחברון באוטובוס ובהופעה הוא וחבריו רקדו "היה חם והיתה עלי חולצה ואז מישהו אמר לי שאסור לי ללבוש את החולצה הזו כך אז הורדתי את החולצה והפכתי אותה והחזרתי אותה חזרה עלי" (ע' 10 ש' 22-18).
החולצה האמורה היא חולצה קצרה בצבע שחור. על החולצה נרשם "כח" בצבע צהוב ומעל הכיתוב, יד קפוצה על רקע מגן דוד צהוב. בגב החולצה נרשם "כהנא חי"-"KAHANE CHAI" בצבע צהוב ובצידו יד קפוצה על רקע מגן דוד צהוב. עם זאת, יצויין, כי התבוננות בה כשהיא הפוכה, לא מאפשרת לראות את הכיתוב שעל החולצה. גם ע"ת/1 סוררו, העיד, כי אדם שלא ראה את הנאשם לפני שהפך את חולצתו, לא היה יכול לדעת מה יש על החולצה כשהיא הפוכה (ע' 5 ש' 24).
אין מחלוקת, שהנאשם לבש את החולצה לכל הפחות מספר דקות, עד שהפכה, כך שלא ניתן לראות את הכתוב עליה. אין גם מחלוקת שהדבר נעשה בשטח ציבורי.
השאלה שיש לבחון היא, אם יש במעשה זה משום גילוי הזדהות עם ארגון טרור או תמיכה בו וכן, יש לבחון את מודעותו של הנאשם למעשהו.
התשובה לכך היא חיובית.
בפרשת סוסצקין, נקבע בעמ' 314ד-ה: "...לא כל פעולה של לבישת חולצה שעליה מתנוסס סמל של ארגון כזה היא, באופן הכרחי, הבעת הזדהות או תמיכה בארגון טרור. הכל ענין של הקשר ושל נסיבות".
בענייננו, הקשר הדברים ונסיבות המקרה מצביעים, כאמור, כי לבישת החולצה מהווה תמיכה בארגון טרור.
לבישת החולצה היא מעשה של תמיכה בארגון טרור. לא זו אף זו - שהמקום בו נלבשה החולצה, לאמור, בעיר חברון בסמוך למערת המכפלה בחול המועד סוכות, עת נאספו המונים במקום ונערכה שם הופעה, תומכים בכך שלבישת החולצה לכשעצמה תוביל להרשעת הנאשם.
באישום זה, הנאשם הגיע מיוזמתו הוא עם חולצה שתוכנה מהווה לכל הדעות תמיכה בארגון טרור. הנאשם העיד, כי הוא יודע שארגון "כהנא חי" אינו חוקי (ע' 12 ש' 27). חרף זאת, הנאשם בחר ללבוש חולצה אותה קיבל מחברו כבר בקנדה.
כאמור, הנאשם הוזהר מספר חודשים קודם לכן, בעת האישום הראשון, כי אין לתמוך בארגון טרור. מאדם כזה ניתן היה לצפות, כי המימרא "הנכווה ברותחין ייזהר בצוננין" תחול עליו ביתר שאת ובמילים אחרות, כי הנאשם ייזהר לבל יתמוך או יתקרב לכל הקשור באותם ארגוני טרור, אלא, שהנאשם בחר לשחק בלבה הרותחת, ללבוש חולצה התומכת במישרין בארגון טרור ולנסות אם מזלו יעמוד לו פעם נוספת.
הנאשם טען, כי לאחר האירוע נשוא האישום הראשון, אנשים אמרו לו שאין מדובר בעבירה וכי יומיים לאחר הארוע נשוא האישום הראשון, התקשר אליו שוטר ושאל אותו אם הוא עוזב בקרוב את הארץ ומכך הוא הסיק, שהמשטרה רק מעוניינת בכך שהוא יעזוב את הארץ, אך שאין מדובר בפשע (ע' 14 ש' 10-9, ש' 30-20). גם אם כך היה, הרי שהנאשם טמן את ראשו בחול ולא נזהר. מכל מקום, העובדה שהנאשם נחקר במשטרה ושהה שם מספר שעות, נלקחו ממנו טביעות אצבע ולאחר מכן הוא נדרש להביא ערב כדי שישחררו (ע' 9 ש' 8-5) תומכת במסקנה, שהנאשם הבין שהנפת הדגל היא עבירה ובנסיבות אלה, הבנה זו משליכה ממילא גם על לבישת החולצה.
גם טענת הנאשם, לפיה, הוא לבש את החולצה דקות ספורות ומיד לאחר שנודע לו, כי לבישת החולצה אסורה, הוא הפך אותה - אינה יכולה לסייע לנאשם. ע"ה/2 פאוזי אף הפריז בעדותו לטובת הנאשם והעיד שהנאשם לבש את החולצה פחות מדקה (ע' 16 ש' 13-12), בעוד שב"כ הנאשם טען בעצמו, כי המדובר היה במספר רגעים ספורים (ע' 21 ש' 15-14). טענת הנאשם לפיה לא ידע שלבישת החולצה אסורה נסתרת בהגיון החיים ובשכל הישר, שכן, החולצה הייתה ברשותו משעה שהגיע מקנדה. הנאשם לא טען, כי לא לבש את החולצה במשך למעלה מ- 8 חודשים (מאז עלה ארצה).
גם לעניין אישום זה, העיד הנאשם שהשוטרים התייחסו אליו באופן לא נאות ואמרו לו, שאם לא יוריד את חולצתו, הם יורידו אותה ממנו (ע' 15). דא עקא, שהנאשם לא הגיש כל תלונה במח"ש בעניין זה.
הנאשם בחר לשתוק בחקירתו לעניין אישום זה והדבר מהווה אף הוא חיזוק מה לראיות התביעה בנסיבות העניין.
אשר לעובדה, כי השוטרים לא עצרו את הנאשם מיד כשהבחינו בו לובש את החולצה, אלא לאחר מכן, העיד בהגינותו ע"ת/1 סוררו: " לא מעכבים ישר לגבי הסתה אלא בודקים קודם ולא היה ברור אם מדובר בהסתה בגלל כבוד האדם וחרותו לא בחרתי ללכת ישר אלא הפוך שיהנה מהספק. נעשתה בדיקה והספק הוסר ובוצע מעצר" (ע' 5 ש' 10-8), כלומר, מאחר שמדובר בנושא כה רגיש, העדיפו השוטרים לקבל אישור לפני שהם נוקטים בפעולות כנגד הנאשם, אך אין הדבר מצביע על כך שלבישת החולצה לא מהווה עבירה.
סיכומו של עניין, צופה סביר במעשהו של הנאשם מסיק, כי מדובר בתמיכה בארגון טרור ועל כן, יש להרשיע את הנאשם בעבירה נשוא האישום השני.
טעות במצב משפטי
12. למעלה מן הצורך נתייחס לטענת הגנה זו שהעלה הנאשם.
הגנה זו מצויה בסעיף 34יט לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"): "לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".
הכלל כידוע הוא, שאי ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות פלילית ולמעשה, קמה חזקה חלוטה, לפיה הכל יודעים את הדין. תחולת ההגנה בדבר טעות במצב משפטי מצומצמת ביותר למקרה בו הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר.
הנאשם הגיש חוות דעת של עו"ד דן סבג, מומחה למשפט הקנדי מיום 15.09.05, שם חיווה דעתו המומחה, כי הזדהות עם ארגון טרור לכשעצמה אינה עבירה לפי הדין הקנדי וכי הארגונים "כך", "כהנא חי" ו"הליגה להגנה יהודית" לא נמנו כארגוני טרור בתקופה הרלבנטית (נ/1). עם זאת, בחוות הדעת צויין, כי ארגון כך הוכרז כארגון טרור בקנדה ביום 25.05.05 (ראו נספח 3 לחוות הדעת).
המומחה לא נחקר אודות חוות דעתו.
אין מחלוקת, כאמור, כי הנאשם שהוא אזרח קנדה, הגיע לארץ מס' חודשים לפני האירועים נשוא כתב האישום. השאלה היא אפוא, האם טעותו חוסה בצל ההגנה שמעניק חוק העונשין?
התשובה לכך שלילית.
אין מדובר בענייננו בתייר תמים, שעם הגיעו לשדה התעופה נוטל חלק בהילולה ומניף כרזה אסורה, אלא, בנאשם ששהה בארץ כשמונה חודשים לפני האירוע נשוא האישום הראשון.
סעיף 34יט לחוק העונשין מסייג את ההגנה למקרה בו: "הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". וכך נאמר בספרו של י' קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון, תשס"ה-2004, בעמ' 570: "אשר על כן לכאורה לפחות, במקום שאדם סביר בנעלי הנאשם לא יכול היה להימנע מן הטעות בדין הפלילי - תשמש לו הטעות 'תריס' בפני נשיאה באחריות פלילית; וזאת- משום שהחזקה האמורה בדבר 'ידיעתו והבנתו של הדין הפלילי', אינה פועלת לגבי מי שלא היה 'רשלן' בהקשר זה".
ההיגיון הטמון בכלל, לפיו אי ידיעת החוק אינה פוטרת, נעוץ בשניים: הקושי המעשי בסתירת טענת הנאשם, לפיה אינו מכיר את החוק והשני, כי על האזרח להכיר את החוק ולא יתכן, כי עם הארץ יהנה מבורותו (ע"פ (באר שבע) 7217/98 נעמן דג נ' רשות שמורות הטבע תק-מח 99(1) 48).
במקרה דנן, מדובר, לכל הפחות, בנאשם רשלן שהיה יכול על נקלה לברר את המצב המשפטי בארץ ואל לו להיתלות בנתינותו הזרה, כדי לטעון להגנה מכח הדין.
הנאשם לא הוכיח, כי נקט בכל האמצעים הסבירים שעמדו לרשותו, על מנת לדעת מה כולל האיסור לפי הפקודה ולנוכח כל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה וכך אני קובע, כי לנאשם לא עומדת הגנת טעות במצב משפטי.
סוף דבר
13. אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, היינו, בשתי עבירות של תמיכה בארגון טרוריסטי, בניגוד לסעיף 4(ז) לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948.
ניתנה היום כ' בכסלו, תשס"ו (21 בדצמבר 2005) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם ובא כוחו.

פסקי דין נוספים של עורכי הדין


המידע באתר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו וכן עלולים להיות טעויות או אי דיוקים במידע המתפרסם. לכן באחריותך לבדוק את אמיתות המידע המוצג באתר וכן אין להסתמך על מידע זה בשום דרך שהיא. למען הסר ספק, התוכן המוצג באתר הוא באחריות המפרסם/עורך הדין כותב המאמר בלבד. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מכותבי המאמרים ו/או מהאתר ו/או מפעיליו כל אחריות. הגלישה באתר הינה בכפוף לתנאים המופיעים בתקנון האתר
פורטל עורכי דין - law4all.co.il | אינדקס עורכי דין | מאמרים משפטיים | פסקי דין | ספקי שרות לעורכי דין |

פסקי דין


האתר נבנה ע"י 2all בניית אתרים