law4all.co.il פורטל עורכי הדין
 
שם:
דוא"ל:
טלפון נייד:
אזור מגורים:
תחום:
פרטי הפניה:
שלח
מלל: קטגוריה
חפש באתר
כניסה לרשומים
שם משתמש:
סיסמה:
שכחת סיסמא?
תחום התמחות:
אזור:
חפש בפורטל עורכי הדין
פנה חינם אל עורך הדין
שם:
טלפון נייד:
מייל:
אזור:
תחום:
פרטי הפניה:
 
 
חיפוש פסק דין חפש פסקי דין לפי שם עורך הדין
חזור
בתאריך: 17.03.2008

מדינת ישראל - נגד - 1. עודד גולן,2. רוברט דויטש,3. רפאל בראון - נמחק,4. שלמה כהן - נמחק,5. פאיז אל עמלה - עניינו הסתיים

ת"פ (ירושלים) 482/04
מדינת ישראל
נ ג ד
1. עודד גולן
2. רוברט דויטש
3. רפאל בראון - נמחק
4. שלמה כהן - נמחק
5. פאיז אל עמלה - עניינו הסתיים
בבית המשפט המחוזי בירושלים
[17.03.2008]
כבוד השופט אהרן פרקש
בשם המאשימה - עו"ד דן בהט ועו"ד עדי דמתי
בשם הנאשם 1 - עו"ד ליאור ברינגר
בשם הנאשם 2 - עו"ד חגי סיטון ועו"ד אורי שפאר
החלטה
בקשתו של הנאשם 2, רוברט דויטש (להלן - "הנאשם" או "דויטש") לבטל את כתב האישום נגדו, כולו או חלקו, בטענה של "הגנה מן הצדק".
רקע עובדתי
1. ביום 29.12.04 הוגש כתב אישום נגד חמשת הנאשמים שעניינו המרכזי זיוף עתיקות, מכירתן ונסיונות למכירתן. הנאשם המרכזי הינו נאשם מס' 1 - עודד גולן (להלן - "גולן"). מבין שמונה עשר האישומים שבכתב האישום, בששה אישומים הואשם דויטש. בארבעה אישומים מביניהם הואשם דויטש יחד עם גולן, כדלקמן: באישום אחד הואשמו השניים בזיוף ומכירה של שני אוסטרקונים; באישום אחר בזיוף וניסיון למכור אוסטרקון אחד; באישום נוסף בזיוף וניסיון למכור אוסף של בולות; באישום אחר בזיוף ומכירה של דקנטר. באישום נוסף הואשם דויטש יחד עם הנאשם 3, רפאל בראון (להלן - "בראון") בזיוף ומכירה של בולה. באישום נוסף הואשם דויטש לבדו בזיוף ומכירה של שלושה אוסטרקונים.
2. במהלך שמיעת הראיות מטעם המאשימה, בוטלו האישומים ביחס לנאשמים 3 (שני אישומים) ו-4 (אישום אחד) על פי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ואילו נאשם 5 הודה באישום שיוחס לו ועונשו נגזר.
3. עד ליום הגשת בקשה זו על ידי הנאשם נשמעה עדותם של 70 מ-134 עדי התביעה שנכללו בכתב האישום המתוקן, ביניהם מומחים רבים. עד כה הודפסו כ-4,600 עמודי פרוטוקול, הוגשו למעלה מ-200 מוצגים מטעם התביעה, אשר כללו, בין השאר, חוות דעת של מומחים בתחומים שונים, ומאמרים בשפות העברית והאנגלית ועוד.מטעם הנאשמים הוגשו כ-180 מוצגים אשר כללו, בין השאר, ספרים ומאמרים. ביום 21.2.08 הודיע ב"כ המאשימה, כי נסתיימה הבאת הראיות מטעמה.
4. בבקשה מושא החלטה זו, שהוגשה על ידי באי-כוח הנאשם והכוללת 31 עמודים, נטענו מטעם הנאשם בהרחבה טענות ביחס לכל אישום ואישום. באופן כללי נטען, כי מטרת התביעה היא לפגוע בפרטיותו של הנאשם, להשפילו, לפגוע במעמדו, בשמו הטוב ובפרנסתו, תוך הדגשה, כי הנאשם "נבחר" וסומן כמטרה לחיסולו המקצועי והכלכלי הואיל והוא משלב אקדמיה עם מסחר מורשה. לטענת הנאשם נעשה הדבר כחלק ממלחמתה של רשות העתיקות בסחר העתיקות החוקי. עוד נטען, כי התביעה הטעתה במכוון את בית המשפט, כאשר רשמה פרטים מוטעים במודע ובמזיד בכתב התביעה (כך במקור, צ"ל כתב האישום- א.פ.) ומתוך כוונה תחילה. בנוסף נטען, כי התנהגות התביעה הינה שערורייתית מתוך כוונת זדון להרע, כי הגשת כתב האישום לוקה בחוסר סבירות קיצונית ובאי צדק, וכי המשך ניהול ההליכים הוא בלתי סביר ומנוגד לכללים בסיסיים של צדק.
ב"כ המאשימה השיב במפורט לטענות הנאשם, הן אלו שנגעו לכל אישום ואישום והן לטענות הכלליות, וב"כ הנאשם הגיב לתשובת ב"כ המאשימה, כאשר, למעשה, הינו חוזר על האמור בבקשתו שבכתב.
לטענותיו הכלליות של ב"כ הנאשם נתייחס בסיפא של ההחלטה, ולטענותיו ביחס לכל אישום ואישום נתייחס במקום המתאים לכך בכל אישום.
המסגרת הנורמטיבית
5. "הגנה מן הצדק" הינה הלכה המכירה בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. עד לאחרונה הייתה ההגנה מן הצדק יציר ההלכה הפסוקה. ההצעה לעגן בחקיקה את ההגנה מן הצדק, נדונה בועדה המייעצת לשר המשפטים לעניין חוק סדר הדין הפלילי, בראשות כב' השופטת מ' נאור (על ההיסטוריה הטרום חקיקתית, הפסיקה שקדמה לתיקון לחוק, דיוני ועדת נאור ועוד, ראו מאמרם של זאב סגל ואבי זמיר "הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי - סדר חדש של הגינות משפטית", ספר דיויד וינר על המשפט הפלילי (טרם פורסם - הוגש על ידי ב"כ הנאשם). ואכן, הלכה זו עוגנה לאחרונה (ביום 15.5.07) כטענה מקדמית בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). סעיף 149(10) לחוק האמור קובע, כי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן, כי: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
התוצאה הנובעת מקבלתה של טענה מקדמית זו נזכרת בסעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע, כי "נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום ...". על פי סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי, אין מניעה כי הנאשם יעלה טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק" גם בשלב זה של המשפט, אף כי דרך כלל מקומה הטבעי של טענה זו בתחילת המשפט.
הנאשם הגיש בקשה זו לאחר תיקון חוק סדר הדין הפלילי שבמסגרתו הוסף סעיף קטן 10 לסעיף 149 לחוק האמור.
6. בעבר, גישת בית המשפט העליון להגנה זו היתה נוקשה. כב' השופט ד' לוין קבע , לענין החלת הגנה מן הצדק מחמת השתק הרשות, בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 221 ,עמ' 361-362 (1996) (להלן: "פרשת יפת"):
"המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות' היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובעניני דיומא סתם".
ישגב נקדימון, בספרו הגנה מן הצדק (נבו הוצאה לאור בע"מ, תשס"ד-2003), סוקר את העילות על-פיהן התקבלה בערכאות השונות טענת הגנה מן הצדק: הסתמכות הנאשם על מצג רשמי של הרשות; מחמת החלטה, מצג או התחייבות מצד הרשות שלא להעמיד את הנאשם לדין; מחמת העמדתו של הנאשם בפני כפל דין עונשי; מחמת שיהוי בהגשת כתב אישום; מחמת העמדה לדין משיקולים זרים; מחמת הפלייה בהעמדה לדין; מחמת מחדלי חקירה והליכי חקירה נפסדים; ומחמת אי גילוי או אובדן של חומר חקירה החיוני להגנת הנאשם.
7. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (פ"ד נט (6) 776, 806-808 (2005) - להלן: "פרשת בורוביץ") קובע בית המשפט העליון:
"עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר.
ההכרעה בשאלה, אם המקרה שלפני בית-המשפט מצדיק את החלתה של הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד, ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם: העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה, וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר השני, ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט" (ההדגשה אינה במקור - א.פ.).
בית המשפט קבע מבחן בן שלושה שלבים בשאלת החלת הגנה מן הצדק במקרה נתון:
"בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו.
בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים... בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון...
בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום".
ובהמשך נאמר שם:
"דוקטרינת ההגנה מן הצדק עשויה לחול, בין היתר, אם שוכנע בית-המשפט בצדקת טענתו של הנאשם כי ההחלטה להעמידו לדין חרגה בבירור ממתחם הסבירות...
בחינת סבירות שיקול-דעתה של הרשות המאשימה על-ידי הערכאה הפלילית עשויה להקיף גם את השאלה אם בנסיבות העניין הנתון יש בהגשת כתב-האישום כדי לפגוע באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות. לכאורה הרי זה מבחן רחב וגמיש. אין תימה - ואפשר שדווקא משום כך - הפעלתו הלכה למעשה, היאה למקרים יוצאי-דופן, מחייבת זהירות רבה. פרשת יפת מהווה דוגמה לשורת הזהירות הנדרשת בכגון-דא: משטענו הנאשמים, כי הרשות היא זו שעודדה אותם לבצע את העבירה, קבע בית-המשפט כי עליהם להראות שהתנהגות הרשות בעניינם הייתה "שערורייתית" או "בלתי נסבלת". אמת-מידה זו אכן יאה למקרים מסוגה של פרשת יפת; אך לא מן הנמנע שבמקרים מסוגים אחרים תבוא דרישת הזהירות לכלל ביטוי בקביעתה של אמת-מידה שונה".
8. בע"פ 5672/05, 5679/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם - 21.10.07) (להלן - "פרשת טגר"), ניתח בית המשפט העליון בהרחבה, מפי כב' השופטת ד' ברלינר, את סוגייתה של ההגנה מן הצדק. בית המשפט קבע, כי המבחן שנקבע בפרשת יפת - ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות - רוכך במידת מה בפרשת בורוביץ, כאשר נקבע כי בעיקרון עשויה ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט (פרשת בורוביץ, עמ' 809). בית המשפט קבע, כי המבחן בפרשת בורוביץ - מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק - שונה מהמבחן שנקבע בפרשת יפת בשני עניינים: ראשית, רף הפגיעה הנדרש לתחולתה של ההגנה הונמך במידת מה, עם זאת תוך הדגשה, כי ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שבית המשפט נזקק לו במקרים חריגים בלבד; שנית, מוקד הבחינה הוסט מהתנהגות הרשות אל הסתכלות כוללת על נסיבות ההליך (פרשת טגר סעיפים 106-108 לפסק-הדין).
בפרשת טגר התייחס בית המשפט גם להשפעת העיגון בחוק של ההגנה מן הצדק על היקפה ואופיה ביחס לפסיקה עד כה, ואמר -
"עיגונה של ההגנה מן הצדק בחוק מפורש והעדפת מבחן ה'סתירה המהותית' על פני מבחנים מצמצמים יותר, אפשר ויסמנו נכונות להרחיב במידה מה את תחומה של ההגנה. עם זאת, נראה כי המחוקק לא התכוון להביא לשינוי דרמטי באופיה של ההגנה ... מבחן ה'סתירה המהותית' שאומץ בסופו של דבר בתיקון לחוק הוא הקרוב ביותר באופיו למבחן 'הפגיעה הממשית' שנקבע בפרשת בורוביץ. לא פגיעה חמורה, ואף לא קיצונית, אלא פגיעה מהותית שהולמת כאמור את 'הרף המרוכך' שבפרשת בורוביץ. לפיכך, ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד" (פרשת טגר, סעיף 11 לפסק הדין)
עוד נאמר, כי באשר לשלבי הבחינה בהם יש להעביר את טענת ההגנה מן הצדק נראה שאין סיבה לשנות מהמבחן התלת-שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ. לנושא אחרון זה, בדבר המשך חלותו של המבחן התלת-שלבי, גם לאחר תיקון חוק סדר הדין הפלילי, ראה גם: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (טרם פורסם (4.9.07)). אף אנו נבחן טענות הצדדים על פי המבחן האמור.
במאמר מוסגר נציין, כי המחברים סגל וזמיר במאמרם הנ"ל סבורים, כי בקביעת הטענה של ההגנה מן הצדק בהוראת חוק מפורשת יש משום "מהפכה של צדק", בהטמעת ערכים של צדק והגינות לתוככי המשפט הפלילי.
9. בטרם נעבור לדון בבקשה שלפנינו נקדים ונאמר, כי על מנת להבין מושגים בסיסיים הנוגעים לטענות הצדדים נפנה תחילה לאמור בחלק הכללי של כתב האישום. בהמשך נסקור את האישומים כנגד הנאשם, נביא בתמציתיות את טענות הצדדים ביחס לכל אישום, ונכריע בטענות אלה. כאמור, בסיפא להחלטה נתייחס לטענות הכלליות שמפנה הנאשם כלפי התביעה, תשובתה של התביעה לטענות אלה ונסיק מסקנתנו.
החלק הכללי של כתב האישום
10. בחלק הכללי של כתב האישום נאמר, כי במהלך עשרים השנים האחרונות, נמכרו או הוצעו למכירה בישראל ובעולם פריטי ארכיאולוגיה רבים שנחזו לעתיקות. "עתיקות" אלה, אשר רבות מהן היו בעלות חשיבות מדעית, דתית, רגשית, פוליטית, וכלכלית עצומה, יוצרו מלכתחילה למטרות הונאה. זיוף עתיקות אלה, אשר חלקן פורסמו בהרחבה רבה בספרות המדעית, גרם, בנוסף לנזק הכספי, גם לעיוות חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה.
שיטת הזיוף התאפיינה בכך שבמרבית המקרים נלקחו עתיקות מקוריות, ולהן הוספו כתובות או עיטורים, אשר הפכו אותן לבעלות ערך רב. זיופים אלו בוצעו, בין היתר, ביחס לעתיקות הבאות:
א. הגלוסקמה המכונה "גלוסקמת אחי ישו".
ב. הכתובת המכונה "כתובת יהואש" או "כתובת בדק הבית".
ג. אוסטרקונים שונים (אוסטרקון - חרס עתיק ועליו כתובת עתיקה), בהם גם אוסטרקונים אשר פורסמו לגביהם מחקרים מדעיים וכן אוסטרקונים המזכירים מקומות מהתנ"ך או את בית המקדש.
ד. מנורת אבן בעלת שבע פיות, בעלת עיטורים של מנורת המקדש ושבעת המינים, ואשר היו שייחסו אותה לכהן הגדול בבית המקדש השני.
ה. חותם אבן במסגרת זהב המיוחס למלך מנשה בן חזקיהו מלך יהודה.
ו. קערה מקוורץ ועליה כתובת בשפה המצרית העתיקה, כתובת המלמדת כי שר צבאו של המלך שישק הוא שכבש את העיר העתיקה מגידו. הכתובת שעל הקערה התיימרה לפתור את שאלת זהות מחריב מגידו, שאלה המעסיקה מלומדים רבים, ואשר טרם הוכרעה על ידי אנשי האקדמיה.
ז. רימון שנהב בעל כיתוב, אשר יוחס להיות השריד היחיד מבית המקדש הראשון, ואשר הוצג במשך שנים רבות במוזיאון ישראל.
ח. לגין (כד) חרס (להלן:"דקנטר") עם כתובת "למתניהו נסך יין רבעת", אשר פורסם בספרות המדעית, ואשר מלומדים סברו כי ניתן כתרומה לבית המקדש.
ט. בולות רבות ("בולה" - שרידי טיט אשר שימשה לסגירת מסמכים בעת העתיקה, ואשר בה הוטבעה בדרך כלל חתימת חותם השולח), בהן גם בולות המזכירות דמויות מהמקרא, ואשר חלקן פורסמו ושימשו גם בסיס למחקר מדעי.
לאחר שזויפו מרבית הפריטים המתוארים לעיל ואחרים, צופו הפריטים בפטינה מזויפת ("פטינה" - ציפוי הנוצר באופן טבעי על עתיקה במהלך השנים). פטינה זו יוצרה במומחיות רבה, עד כי הונתה מומחים רבים לחשוב כי העתיקות המתוארות לעיל אכן מקוריות. בין המומחים שהוטעו בעניין היו גם מומחים מהמכון הגיאולוגי בירושלים, ומומחים במעבדות ומוזיאונים בישראל וברחבי העולם.
לאחר השלמת הליך זיוף העתיקות, נמסרו העתיקות למומחים, הן כדי לוודא כי הזיוף אכן הצליח ברמה גבוהה דיה כדי לנסות ולמכור את הפריט, והן כדי לקבל חוות דעת אודות מקוריות וחשיבות הפריטים. לאחר קבלת חוות הדעת, נעשו ניסיונות למכור את הפריטים, או לפרסמם בעולם מתוך מטרה להגדיל את שווים ולמכור אותם בעתיד.
בנוסף לכך, זויפו גם תצהירים ומסמכים נוספים, המעידים כביכול על הבעלות בעתיקות ועל נסיבות מציאתן. תיעוד מזויף זה נועד כדי להגדיל את הסיכוי להצליח במעשה ההונאה, וכן כדי לעקוף את הוראות החוק המונעות מאדם פרטי למכור עתיקה אשר נתגלתה או נמצאה לאחר שנת 1978.
במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, היו הנאשם 1 אספן עתיקות, והנאשמים 2, 3 ו-4 - סוחרי עתיקות לפי חוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן - "חוק העתיקות").
נציין ונדגיש, כי האישומים ביחס לגלוסקמה, אבן יהואש, מנורת האבן, קערת שישק ועוד יוחסו לגולן בלבד.
האישומים בהם מואשם דויטש, תמצית טענות הצדדים, דיון ומסקנות
11. א. באישום מס' 3 לכתב האישום, מואשם דויטש יחד עם גולן, כי במהלך שנת 1995, או בסמוך לפני כן, קשרו השניים קשר לזייף שני אוסטרקונים על מנת שייחזו להיות אוסטרקונים עם כתובות מימי תקופת מלכות יהודה.
לצורך ביצוע תוכניתם השתמשו השניים בחרסים עתיקים מתקופת בית המקדש הראשון, ובעצמם, או באמצעות אחרים, גירדו צד אחד שלהם ורשמו עליהם כתובות, על האחד כתובת המכונה "תרומת שלושה שקלים" ועל השני כתובת המכונה "תחינת האלמנה" (להלן - "אוסטרקונים 1 ו-2 " בהתאמה). הכתובות נכתבו בכתב עברי קדום.
לאחר הוספת הכיתוב על החרסים היסוו הנאשמים, בעצמם או בעזרת אחרים, את העובדה שהכיתוב נכתב לאחרונה, באמצעות מריחת חומרים המדמים פטינה מתקופת בית ראשון, על החרסים, על מנת שבבדיקה ייחזו האוסטרקונים להיות אוסטרקונים אשר הכתובות עליהם נכתבו, כביכול, בתקופת בית המקדש הראשון. לאחר שזייפו את האוסטרקונים, הציע דויטש את האוסטרקונים למכירה לשלמה מוסאיוף, אספן עתיקות, (להלן: "מוסאיוף") בהציגו מצג, לפיו האוסטרקונים אכן נכתבו בתקופת בית המקדש הראשון, וכי האוסטרקון הראשון הינו בעל חשיבות מיוחדת, שכן מוזכרת בו תרומה לבית המקדש הראשון.
עם סיום המשא והמתן בין הנאשם 2 למוסאיוף, סוכם, כי מוסאיוף יקנה את האוסטרקונים תמורת 100,000 דולר כל אחד. בהמשך הועברו האוסטרקונים לידי מוסאיוף. בשנת 1997, כחלק מהסיכום האמור, העביר מוסאיוף לדויטש 200,000 דולר תמורת שני האוסטרקונים. בסכום זה התחלקו שני הנאשמים. שני האוסטרקונים פורסמו בספרות מדע הארכיאולוגיה כאוסטרקונים בעלי חשיבות מיוחדת, ונכתבו אודותיהם מאמרים מדעיים.
גולן ודויטש הואשמו באישום זה בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"), בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, ומכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת, עבירה לפי סעיף 21 בצירוף סעיף 37(ג) לחוק העתיקות.
ב. טענת באי-כוח הנאשם, עו"ד חגי סיטון ועו"ד אורי שפאר, לעניין אישום זה, מעבר לטענת ההתיישנות שהועלתה בכלליות, היא בתמצית, כי אין בידי המאשימה ראייה כלשהי שהנאשם זייף או סייע לזייף את שני האוסטרקונים או כי ידע שהינם מזויפים. לטענתם, האוסטרקונים הינם אותנטיים וכך אף חשב מוסאיוף כשרכש אותם. ההחלטה להגיש אישום בגין שני האוסטרקונים הינה רשעות, הכתמת שמו הטוב של הנאשם והריסת הקריירה שלו ופגיעה בפרנסתו. ב"כ הנאשם מפנה לעדותו של העד אמיר גנור, החוקר הראשי מטעם רשות העתיקות וכן לעדותם של עדי תביעה נוספים, לרבות מומחים שונים, לתמיכה בטענותיו האמורות. עוד נטען, כי שני האוסטרקונים נבדקו על ידי מעבדות ומומחים שונים שאישרו את האותנטיות שלהם. עוד הוסיפו וטענו ב"כ הנאשם, כי העדות מטעם המאשימה לבחינת האוסטרקונים בשיטת האיזוטופיים הינה שיטה חדשה, שאינה מוכחת ולא ניתן לסמוך עליה לצורך הרשעת הנאשם, וכן, כי המומחה מטעם המאשימה, ד"ר אבנר איילון, בדק את האוסטרקונים ביחס לששה מוצגים אחרים בלבד בשעה שמומחה מטעם הנאשם בדק אותם למול למעלה מ-50 חרסים שהומצאו לו ואשר אין ספק כי אינם מזויפים.
ג. ב"כ המאשימה, עו"ד דן בהט, מודה, למעשה, כי דויטש עצמו לא זייף בפועל את האוסטרקונים, אולם טוען כי דויטש שותף לעבירת הזיוף, וככזה אינו חייב לבצע את כל מרכיבי העבירה. לטענת ב"כ המאשימה, דויטש ידע על זיוף האוסטרקונים וזאת כעולה מהגרסאות השונות שמסר במסגרת חקירתו ומהסתירות בהודעותיו. כמו-כן קיימות סתירות בהודעותיהם של גולן ושל דויטש, באשר למעשים המיוחסים להם באישום. עוד נטען, כי כיוון שדויטש הציע את האוסטרקונים למכירה למוסאיוף וכאשר דויטש עצמו נחשב למומחה בעל שם בתחום העתיקות, יש לייחס לו שותפות יחד עם גולן בעניינם של שני האוסטרקונים נשוא אישום זה.
אשר לטענה, כי התביעה לא הוכיחה שהפריטים מזויפים, משיב ב"כ המאשימה, כי קיימות חוות דעת סותרות לעניין האותנטיות של שני האוסטרקונים. חילוקי דעות אלו היו ידועים לתביעה עוד קודם להגשת כתב האישום. אולם, הן בשלב שלפני הגשת כתב האישום והן בשלב הנוכחי לאחר סיום הגשת ראיות התביעה, די בכך שיש בידי המאשימה ראיות לכאורה, על מנת לדחות את טענת הנאשם להגנה מן הצדק. עוד נטען מטעם המאשימה, כי שני האוסטרקונים נבדקו על ידי מומחים בתחום האיזוטופים ומסקנתם היא, כי הפטינה נוצרה בתנאים לא טבעיים, היינו, מישהו זייף אותם. בבדיקה נמצא חומר מסוג פאראפין מתחת לפטינה, המצביע על כך, כי אין המדובר בפטינה טבעית. כן נטען, כי מבחינה אפיגרפית העידו המומחים בנושא זה על בעיות בצורת הכתב על גבי האוסטרקונים. לטענת המאשימה צירוף עדותם של כל המומחים יחד עם נסיבות מכירת האוסטרקונים למוסאיוף, יובילו למסקנה, כי המדובר בזיוף של האוסטרקונים ובעבירות הנוספות המיוחסות לשני הנאשמים באישום זה.
ד. בטענותיו של ב"כ הנאשם משמשות בערבוביה טענות הראויות לטענה של הגנה מן הצדק וטענות אשר יש ליחסן לטיעון של אין להשיב לאשמה. במהלך הדיון בעל פה ביקש ב"כ הנאשם ליחס את טענותיו אך ורק להגנה מן הצדק, והוסיף כי אם תדחה טענה זו, כי אז יגיש בקשה מטעם הנאשם בטענה של אין להשיב לאשמה.
נתייחס לטענות הנאשם בהקשר של טענת הגנה מן הצדק. כאמור, בשלב הראשון, על-פי האמור בפרשת בורוביץ, יש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם. נתתי דעתי לטענות של הנאשם ביחס לאישום זה, אולם דינן להידחות. לא מצאתי כי נפלו פגמים כלשהם בהליכים נגד הנאשם באישום זה ובאישומים הנוספים.
הלכה פסוקה היא כי הגשת אישום פלילי וקיום חקירה פלילית המובילה אליו, הוא ענין הנתון לשיקול דעת של היועץ המשפטי לממשלה (בג"צ 2644/94 פרצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(4) 341; בג"צ 627/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 425, 428). כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים בהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. זאת יעשה על פי בחינה של חומר הראיות הגולמי והערכת סיכויי ההרשעה על פיו (בג"צ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 39, 41-42).
בטרם הגשת כתב האישום היו בידי המאשימה חוות דעת ועדויות כי שני האוסטרקונים מזויפים. כך, בחוות דעתו של פרופ' יובל גורן (ת/112/ 5) מגיע המומחה למסקנה, לאחר שנטל דגימות זעירות מהחרס ובחן את הפטרוגרפיה תחת מיקרוסקופ אלקטרוני, כי האוסטרקונים 1-3 הם זיופים מודרניים ושלושתם הוכנו בשיטה זהה.
גם ד"ר אבנר איילון, אשר בדק את האוסטרקונים על יסוד ההרכב האיזוטופי של החמצן בקלציט ממדגמי פטינה שונים שנדגמו מפני השטח, הגיע למסקנה, כי ההרכב האיזוטופי של החמצן בפטינת האוסטרקונים 2,3,4 שונה בבירור מטווח הערכים של ההרכב האיזוטופי של החמצן הצפוי לפטינות קרבונטיות השוקעות כיום ושקעו בשלושת אלפי השנים האחרונות באזור הרי יהודה, צפון הנגב, השומרון והגליל. על פי האמור בחוות דעתו מיום 11.8.03 (ת/73), ההרכב האיזוטופי בעל הערכים השלילים מאוד של החמצן בפטינה של אוסטרקונים אלו, לא יכול היה להיווצר באופן טבעי בתנאי הטמפרטורה והרכב המים האופיניים לאזורים אלה במהלך התקופה האמורה. אשר לאוסטרקון 1 נאמר, כי התוצאה מצביעה על פטינה שאיננה טבעית, אם כי הוסיף, שעל סמך ההרכב האיזוטופי של החמצן אי אפשר לקבוע אם הפטינה המצפה אותו התפתחה באופן טבעי אם לאו. אכן, כפי שציין ב"כ המאשימה, בידיה של המאשימה גם חוות דעת הסותרות מסקנות אלו, וגם מוסאיוף סבר שהאוסטרקונים אינם מזויפים, אולם לא היה בכך, לדעתי, משום מניעה כי יוגש כתב אישום נגד הנאשם, או כי ימשכו ההליכים נגדו. על בית המשפט יהיה להכריע אלו מבין חוות הדעת והעדויות לאמץ. הנאשם אכן הגיש חוות דעת מטעמו, של פרופ' אלדו שמש (נ/136), אשר בחן את האוסטרקונים על-פי שיטת המומחים מטעם המאשימה, אולם חוות דעת זו התקבלה לתיק בית המשפט בתנאי שהמומחה מטעם הנאשם יעיד וייחקר על חוות דעתו, ולפיכך טרם ניתן להתייחס לאמור בה, וטרם ניתן להכריע בין חוות הדעת שהוגשו מטעם המאשימה לבין זו שהוגשה מטעם הנאשם. נוסיף, כי גם אם לא מיוחס לנאשם ביצוע הזיוף עצמו של האוסטרקונים, עולה כי חשד שהינם מזויפים, וזאת כעולה, לכאורה, מהסתירות בהודעותיו (ת/1/181, ת/3/181) וסתירות למול גרסתו של גולן שבהודעותיו של האחרון. אוסיף, כי בשלב זה אין בדעתי לבחון לפרטי פרטים עדותם של עדי ההגנה למול דברי הנאשמים בהודעותיהם ובטרם הועדו ונחקרו. נדגיש, כי בתשובה לכתב האישום הכחיש דויטש כי קיבל ממוסאיוף סך של 200,000 דולר עבור שני האוסטרקונים, וכי התחלק בסכום זה מחצית לו ומחצית לגולן. לעומת זאת, גולן, בתשובתו לאישום זה טען כי הוא מכר את שני האוסטרקונים לדויטש. לפיכך, היה ויתברר כי האוסטרקונים אכן מזויפים, כטענת המאשימה, וכי דויטש רכש אותם מגולן ומכרם למוסאיוף, או כי דויטש תיווך בעיסקה, ידע על הזיוף וקיבל כסף, כי אז, לכאורה, עבר הנאשם על העבירות המיוחסות לו באישום שלישי.
גם את טענת ההתיישנות שנטענה בקשר לשני האוסטרקונים יש לדחות בשלב זה. על פי גישת ב"כ המאשימה, ובהעדר התנגדות מצד ב"כ הנאשם, יש לבחון עובדתית האם מכירת האוסטרקונים למוסאיוף התקיימה לפני שנת 1993. דויטש מעיד לעניין זה כך: "... הוא [גולן] בא אליי לפני מס' שנים עם שני אוסטרקונים 'מפורסמים' שאותם לבסוף מוסאיוף קנה, זה היה בשנת 1994. לא זוכר בדיוק ..." (ההדגשה לא במקור - א.פ.). (ת/1/181, ש' 11). הודעה זו נגבתה מדויטש ב-26.5.03. בהודעה נוספת מיום 28.12.04 מוסר דויטש כי קיבל את אוסטרקונים 1 ו-2 מגולן - "ביום שבת בהיר אחד לפני אולי עשר או שמונה שנים אולי תשע ..." (ת/11/181 ש' 10). האמור בהודעה זו מחזק את הדברים שאמר בהודעה מיום 26.5.03, כי האוסטרקונים הובאו למוסאיוף על ידי דויטש בשנת 1994 לערך. לפיכך, לא ניתן לומר כי חלה התיישנות.
האם ידע דויטש כי אוסטרקונים אלה מזויפים? בהודעתו הנ"ל מיום 26.5.03 אומר דויטש כי אמר לגולן "שהם נראים לי מזויפים ... האוסטרקונים נראו יותר מדי יפים" (שם, ש' 13-14; עמ' 5, ש' 29; עמ' 6, ש' 34). ובאשר למוסאיוף מוסר דויטש כי "שלמה לא רצה לשלם ולהחזיר [את האוסטרקונים] כי הוא אמר שהפריטים מזויפים" (שם, ש' 23-24). ובהמשך "שלמה מוסאיוף אמר שזה מזוייף ..." (שם, עמ' 2, ש' 8).
מסקנתי היא, איפוא, על יסוד הדברים שהובאו, כי הגשת כתב האישום או ניהול ההליך נגד הנאשם אינם עומדים "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
12. א. באישום מס' 5 לכתב האישום, מואשם דויטש יחד עם גולן, כי במהלך שנת 1995, או בסמוך לפני כן, קשרו השניים קשר לזייף אוסטרקון על מנת שיחזה להיות אוסטרקון עם כתובת מימי תקופת מלכות יהודה (להלן - "אוסטרקון מס' 4").
לצורך ביצוע תוכניתם השתמשו השניים בחרס עתיק מתקופת בית המקדש הראשון ובעצמם או בעזרת אחרים, גירדו צד אחד של החרס, ורשמו עליו כתובת ובה רשימת שמות וערים בכתב עברי קדום. לאחר הוספת הכתובת על החרס, היסוו הנאשמים, בעצמם או בעזרת אחרים, את העובדה שהכיתוב נכתב לאחרונה, באמצעות מריחת חומרים שונים על האוסטרקון על מנת שיחזה להיות מתקופת בית המקדש הראשון, בשל היותו מכוסה פטינה הנחזית להיות מתקופת בית המקדש הראשון.
גולן החזיק את האוסטרקון המזויף בביתו, במטרה למכור אותו תוך הצגת מצג שווא, כי הכתובת על האוסטרקון נכתבה בימי בית המקדש הראשון. דויטש הציע את האוסטרקון למוסאיוף, בעת מכירת האוסטרקונים 1 ו-2, אך מוסאיוף לא רכש את האוסטרקון האמור.
באישום זה מואשמים גולן ודויטש בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות ובניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
ב. ב"כ הנאשם טען לאישום זה את הטענות שהעלה לגבי האוסטרקונים 1 ו-2. עוד טוען ב"כ הנאשם, כי מוסאיוף ראה לראשונה את האוסטרקון הזה בעדותו בבית המשפט, ומכאן שהנאשם לא ניסה למכור לו אוסטרקון זה.
ג. ב"כ המאשימה טען, כי חלק מהמומחים קשרו את אוסטרקון 4 לאוסטרקונים 1 ו-2 והגיעו למסקנה, כי אם שני האחרונים מזוייפים, כי אז גם אוסטרקון 4 מזויף, בין השאר, על יסוד הטענה, כי כתב היד בשני האוסטרקונים זהה לכתב היד שבאוסטרקון 4. כמו-כן בבדיקות איזוטופיות נמצא כי הפטינה על האוסטרקון מזוייפת.
ד. הדברים שנאמרו על ידינו לעיל בהקשר לאוסטרקונים 1,2 יפים גם לעניין אוסטרקון 4, לעניין האוטנטיות שלו. פרופ' יובל גורן מדגיש בחוות דעתו הנ"ל (עמ' 5), כי בדיקה במיקרוסקופ פטרוגרפי של דגימת פטינה שנלקחה מעל האוסטרקון מצביעה על הרכב זהה לפטינה שמופיעה על האוסטרקונים שנלקחו מביתו של מוסאיוף- אוסטרקונים 1 ו-2. עוד נאמר בחוות דעת זו, כי שיטת ההכנה של כל האוסטרקונים זהה מבחינת סדר הפעילות והחומרים שהיו בשימוש, אם כי קיימים הבדלים לנושא סימני הקרצוף וציפוי האותיות שנעשה קודם לכיסוי הכתובת בפטינה. נחזור ונציין, כי גם ד"ר אבנר איילון סבר שאוסטרקון 4 מזויף כפי שפירטנו לעיל.
יצויין, כי דויטש בעצמו סבר כי כתב היד שעל אוסטרקון 4 זהה לכתב היד של האוסטרקונים 1 ו-2. כך אמר בהודעתו מיום 28.12.04 (ת/11/181, ש' 33): "נראה שנכתב באותה יד כמו אוסטרקון 2 וגם גודל האותיות ... ויכול להיות שגם אוסטרקון 1 נכתב באותה יד אבל קשה לקבוע על רגל אחת כעת ...". כך גם בהמשך הודעתו (ש' 122): "מראיה של אוסטרקון מס' 4 אני רואה שמדובר באותו כתב יד כמו אוסטרקונים 1+2".
אשר לטענת הנאשם, כי מוסאיוף העיד שראה את אוסטרקון 4 לראשונה במהלך עדותו בבית המשפט ומכאן המסקנה שהנאשם לא ניסה למכור לו אוסטרקון זה, אינה ממין הטענה שיש בה כדי לקבל טענת הנאשם להגנה מן הצדק. כעולה מהראיות, במהלך עימות שנערך בין מוסאיוף לדויטש, ביום 14.9.03, אמר מוסאיוף כי דויטש הציע לו גם את האוסטרקון 4 לרכישה. דויטש בהודעתו במשטרה הכחיש זאת, ואמר, כי הוא רואה את האוסטרקון 4 במשטרה בפעם הראשונה, ולפני זה לא ראה אותו מעולם (ת/11/181, ש' 30). עוד מוסר דויטש, בהודעה מיום 28.12.04 כי אמר למוסאיוף שכנראה יש עוד אוסטרקון אחד גדול נוסף, והעביר למוסאיוף אינפורמציה על כך (ת/11/181, ש' 124). אין בגירסאות הסותרות הללו כדי למנוע מב"כ המאשימה להגיש האישום, ואין מקום בשלב זה, בטרם שמיעת עדותו של דויטש, משום לקבוע עמדה לגבי האמור באישום זה. לפיכך יש לדחות טענתו של הנאשם להגנה מן הצדק בגין אישום זה.
13. א. באישום מס' 6 לכתב האישום, מואשם דויטש, כי במהלך שנת 2002 או בסמוך לפני כן, תיכנן לזייף שלושה אוסטרקונים על מנת שייחזו להיות אוסטרקונים עם כתובות מימי תקופת מלכות יהודה. לצורך ביצוע תוכניתו, השתמש דויטש בחרסים עתיקים מתקופת בית המקדש הראשון ובעצמו או באמצעות אחרים, גירד צד אחד שלהם, ורשם עליהם כתובות, על האחד כתובת המכונה "בקע ירושלים", על השני רשימת שמות ועל השלישי רשימת שמות (להלן - "אוסטרקונים 5, 6 ו-7", בהתאמה). לאחר הוספת הכתובות על החרסים הסווה הנאשם בעצמו או בעזרת אחרים, את העובדה שהכיתוב על האוסטרקונים נכתב לאחרונה, באמצעות מריחת חומרים שונים על החרסים וזאת על מנת שייחזו להיות אוסטרקונים מתקופת בית המקדש הראשון, בשל היותם מכוסים פטינה הנחזית לתקופה האמורה. לאחר זיוף האוסטרקונים הציע הנאשם את האוסטרקונים למכירה למוסאיוף, בהציגו מצג לפיו האוסטרקונים נכתבו בתקופת בית המקדש הראשון וכי אוסטרקון 5 הינו בעל חשיבות מיוחדת, הואיל ומוזכרת בו העיר ירושלים. עם סיום המשא ומתן בין הנאשם למוסאיוף, שילם מוסאיוף לדויטש 30,000 דולר עבור כל אוסטרקון, ובסה"כ 90,000 דולר תמורת שלושת האוסטרקונים. אוסטרקון "בקע ירושלים" פורסם בספרות המקצועית כאוסטרקון מקורי, בוצע לגביו מחקר ואף נכתב מאמר מדעי.
באישום זה מואשם דויטש בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובמכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת.
ב. ב"כ הנאשם טען לאישום זה את הטענות שהעלה לגבי האוסטרקונים 1 2 ו-4 וכן היפנה לעדויות מומחים ואחרים מטעם המאשימה אשר אישרו את האותנטיות של שלושת האוסטרקונים. עוד נטען, כי במהלך חקירתו הנגדית של עד התביעה, ד"ר אבנר איילון, התגלה כי בוצעו בדיקות איזוטופיות לאוסטרקונים אלו, ובאוסטרקון 6 נמצאו ערכים המעידים על אוטנטיות האוסטרקון. תוצאות בדיקות אלו לא הועברו לידי ב"כ הנאשם. עוד נטען, כי מוסאיוף לא היה מוכן לאשר, בעדותו, ששלושת האוסטרקונים אכן נרכשו מדויטש.
ג. ב"כ המאשימה טען, כי עדים מומחים מטעם התביעה לא אישרו כי שלושת האוסטרקונים אותנטיים. כמו-כן היפנה לעדותו של מוסאיוף, כי אכן רכש את שלושת האוסטרקונים ב-90,000 דולר מדויטש. עוד נטען, כי אוסטרקון מס' 5 הוצע על ידי דויטש למכירה לעד התביעה גיל שעיה.
ד. אשר לאוסטרקון 5 קובע פרופ' גורן בחוות דעתו (ת/7/112), כי האוסטרקון הוא זיוף מהתקופה המודרנית הכתב על האוסטרקון נכתב בדיו אורגני כל שהוא באמצעות עט קליגרפיה או קנה בכתובות בסגנון המאה ה-8 לפני הספירה וצופה בשכבת חומר מלאכותי שהוכן מגרודת קירטון, אפר של צומח עשבוני וחומר החשוד כדבק. דברים זהים נאמרו על ידי פרופ' גורן בחוות דעתו ביחס לאוסטרקונים 6 ו-7 (ת/112 /8). נדגיש, כי העובדה שאוסטרקון 5 פורסם והתייחסות אליו כאל אוסטרקון אוטנטי אינה מצביעה בהכרח כי אמנם כך הדבר. לא נעלם מעיני, כי הנאשם הגיש מסמך החתום ע"י פרופ' יצחק רומן החולק על ממצאיו של פרופ' גורן ביחס לאוסטרקונים 5 ו-7 (נ/135), אולם פרופ' רומן טרם נחקר על המסמך האמור והבדיקות שערך, ולכן לא ניתן בשלב זה ליתן משקל לאמור במסמך זה.
אשר לטענת הנאשם ביחס לאוסטרקון 6, עולה מפרוטוקול בית המשפט (עמ' 4308 ש' 9 ואילך), כי ב"כ המאשימה מסר בתגובה כי תוצאות בדיקת אוסטרקון זה נמסרו לב"כ הנאשם, ומכל מקום ד"ר איילון נחקר ע"י ב"כ הנאשם. אשר למסקנות מעדותו של ד"ר איילון ביחס לאוסטרקון 6, יהיה מקום להתייחס אליהן במסגרת הכרעת הדין.
אשר לעדותו של מוסאיוף. מבחינת עדותו של מוסאיוף עולה, כי במקום אחד מוסר הוא כי רכש את שלושת האוסטרקונים מדויטש תמורת 90,000 דולר (פר' עמ' 27-28), ובמקום אחר מוסר כי רכש את האוסטרקונים 5 ו-7 מדויטש ולגבי אוסטרקון 6 איננו בטוח כי רכש אף אותו מדויטש (פר' עמ' 358 ש' 10). נוסיף, כי באשר לאוסטרקון 5 מעיד עד התביעה גיל שעיה כי האוסטרקון הוצע לו למכירה על ידי דויטש (פר' עמ' 571-572). ברי, כי טענות הנאשם לגבי אישום זה צריכות להיבחן בשיקול דבריו של מוסאיוף והראיות הנוספות למול דבריו של דויטש, שטרם העיד. ואולם, מההיבט של הגנה מן הצדק, הן במבט קודם להגשת כתב האישום והן בשלב זה, אין להן מקום, והטענה נדחית.
14. א. באישום מס' 9 לכתב האישום הואשם דויטש, יחד עם נאשם 3, רפאל בראון, כי במהלך שנת 1996, או בסמוך לפני כן, קשרו השניים לזייף בולה על מנת שתחזה להיות בולה שהוטבעה על ידי ברוך בן נריה הסופר, המוזכר במקרא בספר ירמיה (להלן - "בולת ברוך בן נריה"). לצורך ביצוע תוכניתם זייפו השניים, בעצמם או בעזרת אחרים בולה ובה מופיע כיתוב "ברכיהו בן נריהו הסופר". הכתובת נכתבה בכתב עברי קדום. לאחר שזייפו את הבולה הציע דויטש את הבולה למכירה למוסאיוף, בהציגו מצג לפיו הבולה הינה, כביכול, מתקופת בית המקדש הראשון. עם סיום המשא ומתן בין הנאשם למוסאיוף, רכש מוסאיוף את הבולה תמורת 100,000 דולר. שני הנאשמים, דויטש ובראון, התחלקו בסכום אשר שילם מוסאיוף.
באישום זה הואשמו השניים בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
ב. בעניין אישום זה טוען ב"כ הנאשם, כי לא הוכח שהפריט מזויף או כי דויטש ידע על הזיוף. עוד נטען להפלייתו לרעה של דויטש ביחס לנאשם בראון, שלגביו נמחק האישום לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, בנימוק של חוסר בראיות, העדר עניין לציבור והתיישנות. לטענתו, הבולה נמכרה למוסאיוף על ידי בראון, כאשר דויטש שימש באותה עסקה רק מתווך, ובמצב דברים זה תמוה כיצד ממשיכה המאשימה בניהול האישום כנגד הנאשם, דבר המצביע על חוסר תום לב משווע ורשעות שאין למעלה ממנה.
מוסיף וטוען ב"כ הנאשם, כי קיימת עדות של עד הגנה, נתן מרון, לפיה האירוע המתואר באישום אירע לכל המאוחר בתחילת שנת 1991, חמש שנים לפני המועד שנרשם באישום, ולפיכך חלה התיישנות לגבי אישום זה. הרשויות החוקרות לא גבו עדות מעד זה למרות שעדותו הייתה יכולה לאשש את הטענה כי חלה התישנות.
זאת ועוד. כבר בשנת 1994 פורסם בספר כי הבולה שייכת לאוסף מוסאיוף, ולפיכך, לא ניתן לטעון, כנטען בכתב האישום, כי הבולה זויפה בשנת 1996. ב"כ הנאשם טוען עוד, כי בדומה לבולה נשוא האישום קיימת בולה נוספת, מאותו חותם עצמו המצויה במוזיאון ישראל מראשית שנות ה-70, אשר פורסמה ונבדקה ואין לאיש ספק לגבי אמיתותה, וכך יש לנהוג גם בקשר לבולה נשוא האישום.
ג. ב"כ המאשימה דוחה את טענות ב"כ הנאשם. לטענתו, כתב האישום נגד בראון בוטל כיוון שבראון ביקש לפצל את הדיון בעניינו מכתב האישום הנדון, והיה סביר כי בקשתו של בראון תענה לאור העובדה שכתב האישום המתוקן כלל נגדו אישום אחד בלבד. בראון אף חדל מלהיות סוחר עתיקות. לפיכך, הגיעה המאשימה למסקנה, כי אין הצדקה לנהל הליך נפרד נגד בראון באישום אחד בלבד, לאור ההשקעה הנדרשת לשם כך בהקצאת משאבים וכוח אדם. לעומת זאת, בעניינו של הנאשם ממילא מתנהלים הליכים והעדים האמורים להעיד בהקשר לאישומים אחרים הם העדים שיעידו בקשר לאישום 9, ולפיכך אין הצדקה למחוק אישום זה מכתב האישום. ויותר מכך, הנאשם מואשם בשישה אישומים, וביניהם אישום זה, המהווים שרשרת של אירועים ומציגים שיטה. במקרה כזה יש להציג לבית המשפט את מלוא התמונה ולא להחסיר אף לא אישום אחד.
עוד נטען, כי לא חלה התיישנות כטענת הנאשם. ב"כ המאשימה מודה, כי שגגה יצאה מתחת לידו כאשר ציין בכתב האישום כי הבולה זויפה בשנת 1996. הדבר לא נעשה על ידו בזדון או מתוך מניע פסול אחר כלשהו. על כל פנים, אין מקום לקבל טענת הנאשם להתיישנות העבירות המיוחסות לו באישום זה, וזאת לאור ראיות שבידי התביעה הממקמות את מועד מכירת הבולה למוסאיוף בשנת 1993. העדות עליה מסתמך הנאשם כמבססת את מכירת הבולה למוסאיוף בשנת 1991, לא הייתה בידי המאשימה, עובר להגשת כתב האישום, ומכל מקום, סותרת היא ראיות אחרות שבידה. ועל כן יהא על בית המשפט להכריע איזו גרסה להעדיף - האם זו של עדי התביעה או זו שמטעם הנאשם - ולפיכך אין מקום לטענתו זו של הנאשם במסגרת בקשה להגנה מן הצדק.
עוד נטען, כי לא קיימת חוות דעת המאשרת את האותנטיות של הבולה נשוא כתב האישום כטענת הנאשם, ויש המפקפקים באמיתותה.
ד. כאמור, הנאשם טוען כי הופלה לרעה ביחס לנאשם בראון שהאישום נגדו נמחק. אכן טענה זו ראויה להישמע במסגרת של טענות של הגנה מן הצדק, דא עקא אין מקום לקבלה. אין חולק כי ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום נתונה כולה למאשימה. במקרה דנן, אכן נכלל בראון באישום התשיעי, אולם בא כוחו ביקש להפריד את הדיון בעניינו, בנימוק המרכזי כי נגד מרשו קיים אישום אחד ואין זה סביר כי יהיה עליו להתייצב לכל הדיונים ביחס לכל האישומים שהוגשו כנגד גולן ודויטש. סברתה של המאשימה, כי יתכן ובית המשפט היה נענה לבקשה זו, ולכן היה עליה להקצות משאבים וכח אדם, ראויה היא בנסיבות העניין. בעניין בורוביץ (עמ' 820-821) נאמר לעניין זה כדלקמן:
"אכיפה בררנית עשויה להקים לנאשם הגנה מן הצדק, ובהתקיים הנסיבות המתאימות לכך - אף להוביל לביטול כתב-האישום שהוגש כנגדו. הנחת המוצא היא אמנם, כי גם בעבירה מרובת משתתפים, מוטל על התביעה לשאוף להעמדה לדין של כל המעורבים בה. האשמת כל המעורבים מגשימה את האינטרס הכללי שיש לציבור בהעמדתו לדין של כל מי שהפר איסור פלילי ויש נגדו ראיות לכאורה. כן היא מקיימת את עקרון השוויון ומונעת חששות לתחושת אי-צדק ולפגיעה באמון הציבור במערכות האכיפה, המתלווים לאכיפה חלקית, שבעיני הציבור עלולה להתפרש כאכיפה שרירותית. אך לכלל זה יש גם יוצאים, ואף כשהמדובר בעבירה מרובת משתתפים רשאית התביעה, משיקולים ענייניים, להסתפק בהעמדתם לדין של חלק ממבצעי העבירה...
אך ניתן לומר, כי גם כשאין המדובר בעבירה המערבת המונים, רשאית התביעה - במקרים חריגים ועל יסוד קריטריונים מוגדרים, ברורים ושוויוניים - להסתפק בהאשמת חלק מן המעורבים. בגיבוש עמדתה לעניין זה מוטל על התביעה להביא בחשבון ולייחס משקל ראוי למכלול של שיקולים, ובהם: מהות העבירה ונסיבות ביצועה; מספר מבצעי העבירה וחלקו (המוחלט והיחסי) של כל אחד מהם; מידת העניין הציבורי שיש, בנסיבות העניין, באכיפה מלאה, לעומת היתרונות האפשריים שבהעמדתם לדין של חלק מן המבצעים, כחיסכון במשאבים, ייעול ההליך והשגת הכרעה שיפוטית מהירה. סבירות החלטתה בכל מקרה שכזה נגזרת מקיום שיקולים ראויים התומכים בהחלטה ומקיום איזון ראוי בין שיקולים אלה לבין השיקולים הנגדיים" (ההדגשה אינה במקור -א.פ.).
בבג"ץ 6396/96 - זקין נ' ראש עיריית באר-שבע (פ"ד נג(3), 289, עמ' 306-307 (1999)) נאמר :
"ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני".
(עוד על: "הגנה מן הצדק מחמת הפליה בהעמדה לדין" ראה ישגב נקדימון, שם, עמ' 336 ואילך.)
אין ספק, כי אף לא אחד מהשיקולים האמורים הם שהביאו להותרת האישום נגד דויטש בלבד, ולפיכך אין כאן משום אכיפה בררנית. עוד נוסיף, מחד, כי לו היתה מתקבלת בקשתו של בראון להפריד את הדיון בעניינו, כפי שסביר היה אכן להניח, היה צורך להקצות משאבים מצד התביעה ומצד בית המשפט לדיון נפרד. ומאידך, הותרת האישום נגד בראון במסגרת כתב האישום דנן היתה מסרבלת את ההליכים. דומה, כי די בנימוקים אלה, ובמסגרת מאזן השיקולים הכולל, כפי שפורטו בעניין בורוביץ הנ"ל, להביאני למסקנה כי הנאשם לא הופלה לרעה ויש לדחות טענתו בנושא זה. זאת ועוד. גם אם אכן חלקו של בראון היה גדול יותר מחלקו של דויטש בביצוע לכאורה של העבירות מושא האישום, לא הייתי מוצא יסוד לקבוע כי בהותרת האישום כלפי דויטש בלבד יש משום סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית (השווה: פרשת בורוביץ עמ' 822-823).
ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי עד התביעה אמיר גנור העיד כי האישום נגד בראון בוטל עקב התיישנות, ולפיכך יש לבטל האישום גם נגד מרשו על יסוד טענה זו. דברים אלו הוכחשו על-ידי ב"כ המאשימה, ומכל מקום כיוון שמדובר בשאלה משפטית, לא נוכל לסמוך בנקודה זו על דבריו של גנור.
ה. טענה נוספת של הנאשם היא טענת ההתיישנות הנסמכת על עדותו של עד ההגנה (ע.ה 2), נתן מירון, שראה צילום של הבולה בביתו של מוסאיוף בלונדון בשנת 1991 לערך.
אכן, זו היתה עדותו של העד נתן מירון שהובא כעד הגנה ועדותו נשמעה, בהסכמה, במהלך שמיעתם של עדי התביעה. למול עדות זו קיימת עדותו של עד תביעה (ע.ת. 24), לני וולף, לפיה קניית הבולה על ידי מוסאיוף מדויטש בוצעה בסוף שנת 1993 או תחילת שנת 1994. כראיה נוספת, לשיטת התביעה, כי הבולה נרכשה על ידי מוסאיוף במועד האמור, ניתן למצוא, לכאורה, במוצג ת/183, שהינו אוסף פלטים מרישומי משרד הפנים בהקשר לכניסה ויציאה מישראל. מרישום זה ניתן ללמוד, לטענת התובע, כי במועד שעליו העיד לני וולף נמצאו כל הנוגעים בדבר, מוסאיוף, וולף ודויטש בלונדון בעת שמוסאיוף רכש הבולה (פר' עמ' 3678). זאת ועוד. מה לי עוד צורך בחיפוש ראיות אחרות כאשר הנאשם בעצמו, משנשאל לגבי מסירת הבולה למוסאיוף, מוסר בהודעתו מיום 17.10.03 כדברים האלה (ת/6/181, ש' 119 ואילך): "אני מכרתי לו אותה בלונדון לפני כעשר שנים. קיבלתי אותה בקונסיגנציה מרפי בראון ..." (ההדגשה שלי - א. פ.). היינו, לפי חישוב פשוט מדובר בשנת 1993 ולא בשנים אחרות, קודם לכן, כפי שנטען מפי ב"כ הנאשם. לאור דברים אלו, אין מקום לקבל טענת הנאשם להגנה מן הצדק ויש מקום לשמוע את גרסתו של דויטש מעל דוכן העדים ולאחר מכן תינתן ההכרעה לגבי מועד מכירת הבולה, וכפועל יוצא מכך האם חלה התיישנות בקשר לאישום זה. דברים דומים יש לומר ביחס לשאלה האם הבולה אוטנטית, לאור הטענה כי קיימת בולה זהה המוצגת במוזיאון ישראל מזה עשרות שנים.
ו. כאמור, ב"כ הנאשם הלין על כי הרשויות החוקרות לא גבו הודעה מהעד נתן מירון, שכן לו היה נעשה כן, לשיטתו, היתה נמנעת התביעה מלכלול אישום זה בכתב האישום כנגד דויטש. לכך השיב ב"כ המאשימה כי העד מירון התבקש להגיע ולמסור את גרסתו, אולם סירב לעשות כן (ראה מזכר אמיר גנור ת/169). דברים אלו הוכחשו על ידי מרון בעדותו (פר' עמ' 810 ש' 28 ואילך).
נתתי את דעתי לטענות ב"כ הצדדים בנקודה זו. כידוע, מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד בביצוע עבירה, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד ובין אם היא עשויה להביא להרשעתו. לפיכך מחדלי חקירה אכן עשויים להוביל לזיכויו של נאשם (ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 4.6.06); ע"פ 5327/07 סיורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם - (28.2.08)). אולם אין ללמוד מכך, כי כל מחדל, ואף הצטברות של מספר מחדלים יביא בהכרח לזיכוי הנאשם. תוצאת המחדל תלויה בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון, ובפרט בשאלה האם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהתקשה להתמודד עם חומר הראיות שמפלילו (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 2.11.06) והאיזכורים שם). עוד נאמר בנושא זה בע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 10.6.99) מפי כב' השופט י' זמיר -
"אכן, המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. זוהי המציאות: גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות. משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת. אכן, המשטרה והפרקליטות צריכות להיות מודעות היטב לחובתן ... ולהשתכנע בעצמן כי הגיעו לחקר האמת, עד שהן מסיימות את החקירה, והן ודאי מודעות לכך שאם הראיות שנאספו לא יספיקו להוכחת האישום מעבר לספק סביר, הנאשם יזוכה. מכל מקום, במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר".
ועוד, בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 18.5.06) בפסקה ז(2) לפסק הדין) אמר כב' השופט א' רובינשטיין כדברים האלה:
"במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו ... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות ... העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר (וראו גם ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', טרם פורסם; ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785; ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (4) 29, 46".
(ראו בנוסף ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 25.10.06); ע"פ 7546/06 אבו סבית נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 31.10.07); ע"פ 10943/05 הנ"ל בפסקה 26).
לדעתי, גם אם היה העד מרון מגיע ומוסר גרסתו לחוקרים, גרסה הנוגדת את הגרסה שהיתה בידי התביעה באותה העת, לרבות גירסתו של דויטש עצמו, לא היה בכך, בהכרח, משום למנוע הכללת האישום ביחס לבולה בכתב האישום נגד דויטש. שתי הגרסאות מובאות לפני בית המשפט ועליו יהיה להכריע איזו מהן אמינה בעיניו על פני רעותה, האם טובה היא הימנה אם לאו. מכל מקום אין בטענה זו, בנסיבות אלה, משום לקבל הטענה של הגנה מן הצדק.
ז. כאמור לעיל, טענה נוספת היתה בפיו של ב"כ הנאשם בכך שב"כ המאשימה ידע שהבולה פורסמה בספר כבר בשנת 1994 ולפיכך לא יתכן כי זויפה במהלך בשנת 1996 כאמור בכתב האישום. ב"כ המאשימה הודה כי שגה ברישום מועד הזיוף בכתב האישום. על משמעות הדבר נעמוד בהמשך ביחס לטענה דומה שהעלה ב"כ הנאשם ביחס לדקנטר.
15. א. באישום מס' 10 לכתב האישום הואשם דויטש, יחד עם גולן, כי במהלך שנת 1994 קשרו השניים לזייף אוסף בולות על מנת שיחזו להיות בולות מימי תקופת מלכות ימי יהודה, ולנסות למוכרן. לצורך ביצוע תוכניתם זייפו השניים, בעצמם או בעזרת אחרים, 162 בולות (להן: "הבולות") ובהן מופיעים כיתובים שונים, ובין היתר אף של בני מלאכים ונביאים. הכתובות נכתבו בכתב עברי קדום. לאחר שזייפו את הבולות הציע דויטש את הבולות למוסאיוף תוך שהוא מציג את פעילותו כאילו היא נעשית בשם אלמוני שאינו מעוניין להזדהות. גולן החתים את דויטש, באמצעות עורך דין, על התחייבות לשמור על סודיות בפעולותיו ודרש מדויטש שלא ימכור את הבולות במחיר הנמוך מ- 207,000 דולר. מוסאיוף לא היה מעוניין בבולות והעסקה לא יצאה אל הפועל.
באישום זה הואשמו השניים בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, ובנסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
ב. לעניין אישום זה טוען ב"כ הנאשם, בנוסף לטענה כללית בדבר התיישנות, כי דויטש התבקש להציע את הבולות למכירה ע"י עו"ד שפירא ממשרד עו"ד אליעד שרגא מתל אביב. בעקבות אותה פניה, וטרם שראה את הבולות, שאל הנאשם את מוסאיוף האם הוא מעוניין בבולות. מוסאיוף ענה בחיוב. הנאשם חתם על הסכם סודיות בפני עו"ד שפירא ורק אז הוצגו בפניו הבולות. הנאשם חשד שהבולות, או חלקן, מזויפות ולכן החזיר אותן לעו"ד שפירא. הנאשם לא הציג בפני מוסאיוף את הבולות והזהיר אותו לבל יקנה את הבולות, ואכן מוסאיוף בעדותו בבית המשפט אישר שדויטש הזהיר אותו. לטענת ב"כ הנאשם יש בכך כדי להצביע על יושרו של הנאשם. זאת ועוד. התביעה לא מצאה לנכון לזמן את עו"ד שפירא לחקירה ולמתן עדות למרות שיכול היה לאשש את גרסתו של הנאשם. יש בכך משום עצימת עניים מכוונת של התביעה על מנת לסבך את הנאשם בעבירה, ויש לקבל טענתו של הנאשם להגנה מן הצדק ולבטל אישום זה.
ג. ב"כ המאשימה טוען, כי מוסאיוף מסר בחקירתו קודם עדותו בבית המשפט ולאחר מכן במהלך עדותו, כי דויטש ניסה למכור לו את הבולות לאחר שראה אותן. ב"כ המאשימה ציין, כי בעימות בין מוסאיוף לבין הנאשם ברשות העתיקות מזהה הנאשם, על פי ראייה בלבד, כי הבולות מזויפות. עוד נטען, כי בהודעותיו של הנאשם בקשר לעסקה זו יש כמה גרסאות: מהודעה אחת ניתן להבין כי כבר מהצילומים של הבולות הוא חשד שהן מזויפות; מהודעה אחרת לומדים שהנאשם התייעץ עם רפי בראון לגבי חשדו בדבר הבולות, אך בראון לא רצה לראות אותן; בהודעה אחרת הודה הנאשם שהוא הכין הערכה כספית לבולות; ואילו בהודעה נוספת נרשם כי לא זכר את ההערכה הכספית. לשיטת ב"כ המאשימה, אם נצרף לכך את עדותו של עד התביעה, שלמה (מומי) כהן (נאשם מס' 4 שכתב האישום נגדו בוטל- א.פ.), שהוא זה שהזהיר את מוסאיוף שקיים חשד שהבולות מזויפות, ודברים אלו מאושרים על ידי מוסאיוף, נגיע למסקנה כי אין לבטל את האישום בשלב זה.
ד. גם ביחס לאישום זה יש לדחות את בקשת הנאשם להגנה מן הצדק. מעיון בראיות שהגישה המאשימה בנוגע לאישום זה, מקלסר המכיל אוסף מסמכים (ת/174) עולה, כי דויטש חתם על מכתב התחייבות לשמירת סודיות ביחס לאוסף הבולות כלפי עו"ד שפירא שייצג את גולן, שהוגדר כנציג המוכר. כתב ההתחייבות נחתם על ידי דויטש ביום 6.3.94. בקלסר זה נמצא מסמך של דויטש מיום 10.3.94, הנושא כותרת "הערכת אוסף של טביעות חותם "בולות"", ובו מצויינת הערכתו של דויטש, "על פי רשימה מצורפת ועל פי בדיקת צילומי הפריטים". דויטש העריך את אוסף הבולות, 40 במספר, בסך כולל של 180,000- 200,000 דולר. במסמך זה אין כל התייחסות לשאלה האם בולות אלו, כולן או מקצתן, מזויפות. נציין, כי במכתב ההתחייבות האמור של דויטש לעו"ד שפירא נאמר, כי קיבל לידיו אלבום הכולל תמונות של אוסף הבולות ואף בדק "שתי דוגמאות מהאוסף" (סעיף 1 (II) למכתב האמור). עוד נוסיף, כי מתשובתו של דויטש לכתב האישום עולה, כי ראה את הבולות ולא רק את התצלומים. זאת ועוד. כפי שעולה מדברי ב"כ המאשימה, נמסרו ע"י הנאשם מספר גרסאות ביחס לאוסף הבולות האמור, וזאת למול גרסה מסויימת שמסר מוסאיוף ועדותו של כהן. במצב דברים זה, יהא על בית המשפט להכריע איזו מבין העדויות לקבל ביחס לאישום זה, לרבות בשאלה האם בשעה שהציע דויטש את אוסף הבולות למכירה למוסאיוף, כנטען באישום, ידע שהינן מזויפות אם לאו.
אשר לטענה כי המאשימה לא זימנה לחקירה את עו"ד שפירא על מנת שיאשש את גרסתו של דויטש, נפנה לדברים שכתבנו לעיל בנושא מחדלי חקירה. אכן, לכאורה, היה מקום לזמן את עו"ד שפירא לחקירה. עם זאת, אינני סבור כי באי זימונו לחקירה נפגעה מהותית הגנתו של הנאשם לאור המסמכים המצויים בידי התביעה והחתומים על ידי דויטש בעצמו, והגרסאות השונות שמסר. על יסוד כל האמור, לא ניתן לומר כי הכללת אישום זה בכתב האישום נגד הנאשם, או ניהול ההליך הפלילי באישום זה, "עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", כלשונו של סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי.
16. א. באישום מס' 12 לכתב האישום הואשם דויטש, יחד עם גולן, כי במהלך שנת 1995, או בסמוך לכך, קשרו השניים לזייף כתובת על דקנטר (מעין כד עתיק) על מנת שתחזה להיות כתובת מקורית על הדקנטר. לצורך ביצוע תוכניתם השתמשו השניים בדקנטר עתיק מתקופת בית המקדש הראשון וחרטו עליו, בעצמם או באמצעות אחרים, את הכתובת "למתניה נסך יין רבעת" כך שהכתובת תיחזה להיות גם היא מהתקופה בה יוצר הדקנטר. על מנת להעצים את חשיבות הדקנטר ולהגדיל את מחירו, פרסם הנאשם את הדקנטר בספר ארכיאולוגיה אשר חיבר בנושא כתובות עבריות מתקופת בית המקדש הראשון. לאחר שזייפו השניים את הדקנטר, הציע הנאשם את הדקנטר למכירה למוסאיוף, בהציגו מצג לפיו הכתובת שעל הדקנטר נכתבה בתקופת בית המקדש הראשון. בשנת 1997 קנה מוסאיוף את הדקנטר תמורת 100,000 דולר. דויטש וגולן התחלקו בסכום זה.
באישום זה הואשמו השניים בזיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, פגיעה בעתיקה, ובמכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת.
ב. ב"כ הנאשם טען לאישום זה כי פרופ' גורן, שהעיד מטעם המאשימה, הוא מומחה לפטרוגרפיה, שעוסקת במבנה החומר, ולא לאפיגרפיה ובפליאוגרפיה העוסקות בכתב העתיק ובצורתו, התיימר בתחילה לבסס את טענתו שמדובר בזיוף בנימוק שהכתובת על גבי הדקנטר נקדחה בשיטה ייחודית, שאין לה אח ורע. אך לאחר פנייה של ההגנה להמצאת מוצגים דומים ממוזיאון ישראל, ביקש לתקן את עדותו, כביכול בעקבות ביקור אקראי שלו במוזיאון. עוד נטען, כי בכתב העת של המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית ("קדם", נ/83) פורסמו דוגמאות רבות לחריטה דומה בחרסים. עוד טוען ב"כ הנאשם, כי בדיקה איזוטופית שבוצעה בדקנטר מאששת את אמיתות הכתובת שעל הדקנטר, אך קיומה ותוצאות בדיקה זו לא הובאו לידיעת הנאשם ובאי כוחו, אלא התגלו באקראי בחקירתו הנגדית של ד"ר איילון.
עוד טוען ב"כ הנאשם, כי בספר שיצא לאור בשנת 1994, מוזכר הדקנטר כשייך לאוסף של מוסאיוף, בהתחשב בזמן הסביר שנדרש לכתיבה ולהוצאה לאור של ספר כזה מתבקשת המסקנה שהספר נכתב לפחות שנה קודם, היינו במהלך שנת 1993, וסביר להניח כי הדקנטר היה בידיו של מוסאיוף עוד קודם לכן היינו בשנים 1991 או 1992, ולפיכך חלה התיישנות על העובדות המפורטות באישום זה. במהלך מתן תשובת ב"כ המאשימה לטיעון זה, טען עו"ד סיטון כי קיימת בידי הנאשם קבלה בדבר התשלום ששולם למוציא לאור לפני הדפסת הספר ובכך יש אישור כי הספר היה מוכן לדפוס כבר מתחילת 1994.
עוד נטען, כי פרסום הדקנטר נעשה לאחר שהדקנטר היה כבר באוסף מוסאיוף ונעשה מטעמים מדעיים ולא שיווקים כפי שנטען בכתב האישום.
ג. ב"כ המאשימה מסתמך על מומחי התביעה שקבעו כי הכתובת מזויפת ובנוסף לכך על העובדה שהכד נעלם לאחר העלאת חשדות בדבר אמיתות הכתובת. עוד הוסיף, כי דויטש וגולן סותרים האחד את השני בהודעותיהם לגבי העסקה.
אשר לטענה בדבר התיישנות שחלה על אישום זה משיב ב"כ המאשימה, כי הדקנטר היה כבר ברשותו של מוסאיוף, כעולה מדבריו שנרשמו בעת שנערך במכס חיפוש בכליו, בתאריך 16.3.94, בשעה שביקש לצאת מהארץ. מוסאיוף העיד שהחיפוש במכס היה יום או יומיים לאחר שקנה את הדקנטר. שלמה (מומי) כהן בהודעתו, ותמונה מאלבום התמונות של גולן מחזקים גירסה זו. מאידך, ההגנה לא הביאה ראיה שתאמת את הטענה בדבר הזמן שהקדיש דויטש לכתיבת הספר, או מסמך אחר שמצביע על תאריך מוקדם יותר שיאשש את הטענה שחלה התיישנות. ב"כ המאשימה מודה, כי שגגה יצאה תחת ידו עת כתב בכתב האישום, כי הכתובת על הדקנטר זויפה בשנת 1995, אך אין בכך כדי להוכיח זדון או מניע פסול. מכל מקום אף אם זיוף הכתובת על הדקנטר ייוחס לשנת 1993 כי גם אז לא תעמוד לנאשם טענת ההתיישנות, שכן לשיטת ב"כ המאשימה מרוץ ההתיישנות מתחיל בינואר 1993.
ד. אשר לשאלה האם החריטה על הדקנטר מקורית אם לאו, קיימות חוות דעת שונות. פרופ' גורן בחן את צורת החריטה תחת מיקרוסקופ אלקטרוני והגיע למסקנה שהמדובר בשיטה יחודית של קדיחה. העובדה, לכאורה , כי קיים דקנטר נוסף מהאוסף במוזיאון ישראל, או חרסים, אשר יתכן והינם בעלי אופי חריטה דומה או זהה לחריטה שעל גבי הדקנטר, נודע למאשימה רק במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' גורן. בשעה שהוכן כתב האישום היו בידי המאשימה אך חוות דעתו ועדויות נוספות שהכיתוב אינו אוטנטי, ולפיכך לא היתה מניעה לכלול האישום בנושא הדקנטר בכתב האישום נגד דויטש. גם העובדה שכבר בשנת 1994 פורסם הדקנטר על ידי דויטש אין בה בהכרח כדי להצביע על האוטנטיות של הכיתוב. אשר להמשך ההליכים. אף אם נאמר, כטענת הנאשם, כי פרו' גורן חזר בו מקביעתו החד משמעית בדבר אופי החריטה הייחודי על גבי הדקנטר, אין בטענה זו משום להכריע, כבר בשלב זה, כי יש לבטל את האישום נגד הנאשם. ייתכן כי יהיה בכך, ומבלי להביע עמדה, להעלות ספק לענין הרשעתו של הנאשם באישום זה, אולם מסקנה זו מקומה בהכרעת הדין, ואינני רואה בהמשך ההליכים בנושא הדקנטר משום "סתירה מהותית לעקרונות שלצדק והגינות משפטית".
ה. אשר לטענת ההתיישנות שהעלה הנאשם לגבי אישום זה. על פי גרסתו של עד התביעה מוסאיוף (פר' עמ' 12 -14), הדקנטר נמסר לו על ידי דויטש יום לפני יציאתו מהארץ. מוסאיוף מתארך את קבלת הדקנטר למועד שנעשה חיפוש בכליו, בשדה התעופה בן גוריון, לצורך איתור הדקנטר. חיפוש זה נעשה ביום 16.3.94 (ת/27). חיזוק לדברים אלה נמצא, לכאורה, בהודעתו של עד התביעה שלמה (מומי) כהן, כי ראה את הדקנטר אצל מוסאיוף ימים מספר לפני המועד האמור (ת/182 ש' 137 ואילך). בנוסף קיים תצלום של הדקנטר הנמצא בארון זכוכית בביתו של גולן, צילום שנעשה ביום 24.2.94 (ת/159). ממכלול ראיות אלה עולה, לכאורה, הקשר שבין דויטש לבין גולן וכי הדקנטר נמסר למוסאיוף על ידי דויטש בשליש הראשון של שנת 1994.
ו. כאמור טען ב"כ הנאשם, כי בספר שיצא לאור בשנת 1994 מוזכר הדקנטר כשייך לאוסף של מוסאיוף, ובהתחשב בפרק הזמן הנדרש לכתיבת ספר, סביר להניח כי הדקנטר היה בידו של מוסאיוף כבר מהשנים 1991 או 1992, ולפיכך חלה התיישנות בהקשר לאישום זה. לטענה זו יש להשיב, כי הנאשם לא המציא ראיה כל שהיא למועד שכתב היד הוגש להדפסה, על אף שטען כי בידיו קבלה ששילם למוציא לאור בטרם הדפסת הספר. מכל מקום, אף אם תומצא קבלה שכזו, ואשר תתייחס לתשלום עבור פרסום הספר (לכאורה, ביום 1.5.94- פר' עמ' 275 ש' 11), לא יהיה בה, בהכרח, כדי לאושש את טענת הנאשם כי הדקנטר היה ברשות מוסאיוף קודם לינואר 1993, שמאז מתחיל מרוץ ההתיישנות.
זאת ועוד. מעיון בהודעותיו של הנאשם עולה, כי לדבריו שימש כמתווך בעיסקת הדקנטר בין גולן לבין מוסאיוף. לעומת זאת גולן טוען שמכר את הדקנטר לדויטש - גירסה המוכחשת על ידי דויטש - אם כי מודה שקיבל את הכסף עבור גולן (ת/11/181, ש' 126-141). עם זאת, דויטש מוסיף ומוסר כי גולן נתן לו את הדקנטר "שמכרתי לשלמה מוסאיוף, זה היה לפני 10 שנים ..." (ת/1/181, ש' 9). הודעה זו נגבתה מדויטש ביום 26.5.03, ומשמע כי הדקנטר נמסר למוסאיוף על ידי דויטש בשנת 1993 (אגב, האם הייתה כאן "פליטת פה" פרוידאנית של דויטש, כי מכר את הדקנטר למוסאיוף?!).
ז. בכתב האישום נאמר, כי הנסיבות המחמירות לזיוף ולקבלת דבר במרמה היא העובדה כי הדקנטר פורסם על ידי הנאשם בספר, ובכך העצימו הנאשמים את חשיבותו על מנת להגדיל את מחירו. ב"כ הנאשם טען, כי כיוון שהספר פורסם בשנת 1994 לא היה מקום ליחס את הזיוף לשנת 1995 כנאמר בכתב האישום. ב"כ המאשימה הודה כי שגגה יצאה תחת ידיו בנושא זה, ומכל מקום יחוס הזיוף לשנת 1995 לא נעשה בזדון או מתוך מניע פסול.
אכן המדובר בפגם בכתב האישום, ושמא אף ברשלנות של ב"כ המאשימה, ובכך לכאורה הוכח השלב הראשון מתוך השלבים שנזכרו בפרשת בורוביץ לבחינת החלתה של ההגנה מן הצדק. אולם, סבורני, כי חרף פגם זה ואיזון מכלול השיקולים כפי שנמנו במסגרת השלב השני שנסקרו בפרשת בורוביץ, לא נפגעה יכולתו של הנאשם להתגונן מפני אישום זה ואין לראות בכך, לדעתי, משום "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", אשר יצדיקו ביטול אישום זה.
על יסוד האמור בסעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי יתוקן האישום כך שבראשיתו ייאמר כי "במהלך שנת 1993" ולא כפי שנכתב במקור. כך גם לגבי אישום מספר 9, בראשיתו ייאמר כי "במהלך שנת 1993".
טענות כלליות של הנאשם
17. לכל אורך בקשתו בכתב של הנאשם הן בטיעונים הכלליים והן בטיעונים לכל אישום ואישום, שזורות כחוט השני טענות אותן מעלה הנאשם כלפי רשות העתיקות בכלל וכלפי החוקרים, ובמיוחד החוקר אמיר גנור מטעם רשות העתיקות, וכן כלפי ב"כ המאשימה המייצגים אותה בהליך, ובמיוחד עו"ד בהט. ב"כ הנאשם חוזר ומשתמש במילים כגון "מלחמת חורמה" שמנהל רשות העתיקות בסחר העתיקות החוקי בארץ וכי הנאשם נפל קורבן שווא למערכה זו; כי "התנהגות התביעה שערורייתית של ממש שבאה מתוך כוונת זדון להרע עם הנאשם 2, לרדוף ולדכא אותו על לא עוול בכפו ולגרום לו נזק..."; כי "מטרת התביעה לפגוע בפרטיותו של הנאשם, להשפילו, לפגוע במעמדו, בשמו הטוב, ובפרנסתו..."; כי הנאשם ""נבחר" וסומן כמטרה לחיסולו המקצועי והכלכלי..."; כי התביעה הטעתה "במכוון את בית המשפט ורשמה פרטים מוטעים במודע ובמזיד בכתב התביעה ומתוך כוונה תחילה... לענין מועד ביצוע הזיוף כביכול בבולה המיוחסת לברוך בן נריה הסופר ולדקנטר"; כי הטיעונים בששת האישומים ביחס לנאשם כי זייף את הפריטים נעשו "על סמך טיעון סטנדרטי, סתמי ומרושע..."; כי ההחלטה על העמדת הנאשם לדין באשמה של זיוף לפי סעיף 418 אינה סבירה באופן קיצוני ונגועה באי צדק משווע "הגובלת ברשעות של ממש..."; כי התביעה בחרה לטעון את שטענה בנושא הזיוף "דבר שמהווה למעשה עלילת שווא ביודעין, שהינה על גבול הרשעות ממש"; כי האישומים אינם מגובים בבדל של ראיה וברי כי הוגשו אך ורק "להציק ולמרר את חייו של הנאשם אשר בתור אחד מסוחרי העתיקות הגדולים בארץ סומן כמטרה על ידי רשות העתיקות והעומדים בראשה גנור ודורפמן כחלק ממלחמתם הבלתי מוסוות בסחר העתיקות וסוחרי העתיקות לאחר שהכנסת דחתה את בקשתם לאסור כליל את המסחר בעתיקות" ועוד "פניני לשון" שכאלה.
18. ב"כ המאשימה, עו"ד דן בהט, דוחה מכל וכל טענות הנאשם כי רשות העתיקות מנהלת מלחמת חורמה בסחר בעתיקות, שכן, אין כל מלחמה שכזו. ב"כ המאשימה מודה, כי העד אמיר גנור מרשות העתיקות הביע דעתו כי יש לאסור כל סחר בעתיקות, אולם זו דעתו האישית ומה שמחייבו הן הוראות חוק העתיקות. כמו כן לא נמצאה כל ראיה המבססת טענה מסוג זה. ב"כ המאשימה מלין על ההתבטאויות הקשות הכלולות בדבריו של ב"כ הנאשם וטוען שאינן ראויות ולא היה להן מקום. כן הלין על כך, כי ב"כ הנאשם חוזר ומאיים בהגשת תביעה אישית נגדו וכי אין לכך מקום.
19. קראתי את עדותו של עד התביעה אמיר גנור (ע"ת 66) המשמש כחוקר הראשי של רשות העתיקות ביחידה למניעת שוד עתיקות. העד לא הסתיר את דעתו האישית כי יש מקום למנוע כל סחר בעתיקות. העד נשאל על כך בחקירה נגדית והשיב בלא להסתיר מאומה (פר' 3505 ש' 14 ואילך ):
"ת. אני סובר באופן אישי, שהמסחר בעתיקות בישראל מעודד את שוד העתיקות בישראל, גורם נזק גדול מאוד לאתרי עתיקות, לארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ואם הייתי יכול, כמו שאני באמת פעלתי, לבטל את הסחר בעתיקות במדינת ישראל, הייתי עושה זאת . לצערי, לא קיבלו את ההצעה שאני הצעתי.
ש. וסחר העתיקות הוא חוקי בישראל,
ת. נכון, חוקי, לפי חוק העתיקות, מותר לסוחרי עתיקות לסחור בעתיקות, בהתאם לרישיונות מטעם רשות העתיקות, שאנחנו מנפיקים, ולצערי המשרד שלי מנפיק. "
כמו כן כתב במאמר שפורסם בחוברת "דבר עבר", כי לדעתו החקירה גרמה לזעזוע ושבר בשוק העתיקות בישראל והעולם, והעלתה את כושר ההרתעה בקרב עברייני חוק העתיקות (נ/155 עמ' 14).
לא התרשמתי כי העד, או חוקרים אחרים, או התובע, היו אחוזי אובססיה להגיש כתב אישום דווקא נגד הנאשם. אין חולק כי הנאשם הינו ארכיאולוג, אפיגרף מומחה, איש מדע שפרסם ספרים, מרצה באוניברסיטה, וכמו כן אחד מסוחרי העתיקות המורשים והמקצועיים בישראל מאז 1980. על פי העדויות הנאשם אף מקיים מדי שנה מכירות פומביות של עתיקות. יחד עם זאת אין בכל אלה, לכשעצמם, להעניק לו חסינות מפני הגשת כתב אישום, אם קיימות ראיות לכך. במקרה דנן, כפי שמצטייר בשלב הזה, הראיות שהובאו על ידי התביעה הינן ראיות לכאורה, כאשר משקלן צריך להבחן בהמשך ולא כעת, וזאת גם בכפוף להבאת ראיות מטעם ההגנה. מהראיות עולה, לכאורה, כי היו קיימים קשרים, כאלה ואחרים, בין הנאשם לבין גולן, גם אם הנאשם שימש כמתווך בלבד בעסקאות שיזם גולן עם מוסאיוף. הנאשם גם קיבל לידיו כסף מאת מוסאיוף בין אם עבור גולן ובין אם עבורו. גם הנאשם עצמו עשה עיסקה עם מוסאיוף.
השורה התחתונה היא, כי לא מצאתי בטענותיו של ב"כ הנאשם עילה לביטולם של האישומים כנגד הנאשם. עם זאת מצאתי לנכון לקבוע, כי לא היה מקום לביטויים הקשים והחריפים שנטענו במסגרת הבקשה, נגד החוקרים מטעם רשות העתיקות או נגד התובע, עו"ד דן בהט. כל אחד מהם ממלא את תפקידו, ככל יכולתו ובתום לב כאשר הוא נתון לפיקוח הממונים עליו. גם אם סבור ב"כ הנאשם, כי לא היה מקום כלל להגשת כתב אישום נגד מרשו, לא היה זה ראוי להשתמש במילים קשות כל כך ולייחס לתובע ולחוקרים כוונות זדון כאלה או אחרות, כפי שהדברים הובאו לעיל, מבלי שהונחה תשתית כלשהי להוכחתן.
20. לטענות נוספות שהעלה ב"כ הנאשם, כגון: אי מסירת העתק מחוות הדעת של המומחים ועוד, לא ראיתי צורך להתייחס בשלב זה, שכן הן נדונו והוכרעו במהלך הדיונים עד כה.
סיכום
21. המורם מן האמור לעיל הוא, כי בקשת הנאשם לבטל את כתב האישום נגדו, כולו או חלקו, נדחית.
ניתנה היום, י' באדר ב' תשס"ח (17 במרץ 2008), בנוכחות באי-כח המאשימה, הנאשמים ובאי-כוחם.

המידע באתר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו וכן עלולים להיות טעויות או אי דיוקים במידע המתפרסם. לכן באחריותך לבדוק את אמיתות המידע המוצג באתר וכן אין להסתמך על מידע זה בשום דרך שהיא. למען הסר ספק, התוכן המוצג באתר הוא באחריות המפרסם/עורך הדין כותב המאמר בלבד. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מכותבי המאמרים ו/או מהאתר ו/או מפעיליו כל אחריות. הגלישה באתר הינה בכפוף לתנאים המופיעים בתקנון האתר
פורטל עורכי דין - law4all.co.il | אינדקס עורכי דין | מאמרים משפטיים | פסקי דין | ספקי שרות לעורכי דין |

פסקי דין


האתר נבנה ע"י 2all בניית אתרים